אמריקה קרובה

מן הסתם, נטפליקס משווקת את "פגע וברח" באמצעות הכותרת שמלכתחילה איפשרה את הפקתה: "מאת היוצרים של 'פאודה'". אולם העובדה שליאור רז ואבי יששכרוף עומדים מאחורי הסדרה ורז גם מככב בתפקיד הראשי אין פירושה ש"פאודה" היגרה לאמריקה על כנפי הצלחתה מעבר לים. למעלה מכך: אם זה היה המקרה, סביר להניח ש"פגע וברח" הייתה בעצמה תאונה לא קטנה.

רז, יששכרוף ושתי כותבות נוספות שהשפעתן ניכרת, דון פרסטביץ' וניקול יורקין, השכילו לפתח רעיון שנשאר בתחום הביטחון, אבל לא מחויב לצד המיוזע שלו. הסיפור, שרק מתחיל במותה הפתאומי (קריצה־קריצה) של דניאל אזולאי (קיילין אום), אשתו של הגיבור שגב (רז), מתפתח למשחק חתול ועכבר בין מרגלים בישראל ובארצות־הברית. על פניו, שגב הוא אדם מהיישוב, שנקלע לדרבי שגדול עליו בשלוש ליגות. אלא שגם הוא מחזיק ברזומה אפל משל עצמו. וכיאה לישראלי אמיתי, אין לו בעיה להסתכן במוות, מאסר ולפחות שבועיים בלי מקלחת – העיקר לא לצאת פראייר.

בדומה לעימות בין סבך האינטרסים הישראלי והאמריקני, "פגע וברח" סובלת לעיתים מהתנגשות עוצמתית מדי בין שתי התרבויות. בסדרה לא חסרות סצנות אלימות, ובכל זאת שום דבר בתשעת הפרקים לא שובר שיניים כמו הדיאלוגים בין דוברי עברית לדוברי אנגלית. כמו כן, הפער בין רמת המשחק הישראלית לזו האמריקנית מזכיר את הפרשי הגובה בין ג'ירפה לחתול. מלבד רז, שכהרגלו מסוגל לגרום לזרים מוחלטים לקבור גופה בשבילו רק בזכות המבט הקשוח והרגיש, גם גל תורן, ליאור אשכנזי ומורן רוזנבלט מבצעים את מלאכתם נאמנה. ואילו מן העבר השני, ובכן, נראה שלא נותר מספיק תקציב כדי ללהק אנסמבל מעט יותר מרשים.

אלא ש"פגע וברח" היא קודם כל סדרת אקשן בנטפליקס, ואת השפה הזאת דוברת שוטף. בניכוי דמיון יותר מדי בריא - כולל מהלך קריטי בפרק הסיום שאין לו הסבר שאינו "טוב, זאת סדרת אקשן בנטפליקס" - העלילה שופעת אדרנלין, הטוויסטים מגיעים בזמן, קטעי האקשן אחלה, והבימוי מדייק את תחושת הפרנויה. הדוגמה הכי יפה ומקורית לכך היא המעברים התכופים לצילום שמתבונן על הדמויות מלמעלה ומרחוק, כאילו שכל תנועה שלהן נתונה למעקב, בין אם זה אכן כך ובין אם לאו.

למעשה, זה בדיוק הנרטיב של "פגע וברח" והסיבה שבנוסף למעלותיה הטכניות היא גם מבטאת את רוח התקופה: הקריסה של תמונת המציאות השלווה; ההחלפה שלה בחשדנות אינסופית; ואובדן היכולת לקבוע מי בעדך, מי נגדך ולמי פשוט לא אכפת. במובן הזה, "פגע וברח" מוכיחה שהיא לא תעתיק של "פאודה", אבל במהות העמוקה שלה הפאודה חיה ובועטת.

בקטנה 

רבות מדובר על "ללמוד לחיות לצד הקורונה". אולם בשלב זה, כשנה וחצי אחרי תחילת המגפה, מסתמן אתגר לא פחות מרכזי: ללמוד לחיות לצד הדיווחים (ולפעמים רק המבטים) של קרן מרציאנו על הקורונה.