אשרם שואו

מי היה מאמין שאפשר לרעוד ממתח מול המסך בתחרות שכוללת סרט, כדור, אלות, חישוק ובלי שאף אחד מאיתנו יבין מה בדיוק קורה שם?

אבל אתמול, כמעט מדינה שלמה – למעט שומרי השבת, שבוודאי למדו משהו מהשאגות בבתים – עצרה את נשימתה לפני כל תרגיל של לינוי אשרם, עם בונוס של לבבות מפרפרים במיוחד מהתרגשות לפני הביצוע האחרון, ומטלטל העצבים, של אויבת ישראל דינה אברינה. ההמתנה הייתה ארוכה, מתעתעת ומרתקת. השעון זחל לאט, כמו רודף אחרי עצמו, ניסינו ללמוד משהו מהמבטים של אשרם או של אברינה, עד לציון האחרון שקיבלה הרוסייה. ואז, כשהגיעה ההחלטה הדרמטית של חבר השיפוט, התברר שהשבת שמרה על לינוי במרחק זעיר במיוחד מהבאה אחריה. איזה תסריט מלודרמטי, איזה טירוף, איזה אושר טהור. יש לנו אלופה אולימפית שנייה בטוקיו 2020. ואם זה חלום, אל תעירו אותנו.

כמו במקרה של ארטיום דולגופיאט, הלחץ היה מונח בווליום מלא על הכתפיים הגמישות של אשרם. היא סומנה במרקר בוהק מגיל רך והייתה אחת התקוות הגדולות של המשלחת הנוכחית למדליה אולימפית, גם לאור העובדה שזכתה למעטפת מושקעת במיוחד כדי להכין אותה בהקפדה למעמד הזה. לצד כל זה בקעו ספקות גדולים לגבי אפשרות של מדליית זהב, בעיקר כי ממול התמודדו התאומות השולטות לבית אברינה וברקע ריחפה העובדה שלפיה מאז אטלנטה 1996 שלטו בפודיום הקרב־רב רק מתחרות מרוסיה, מעצמה בז'אנר.

כמו על המזרן של דולגופיאט, גם לאשרם היה הרבה מה להפסיד, פלוס דרגת קושי גבוהה יותר במקרה שלה: ארבעה תרגילים, שבכל אחד מהם מספיק רבע שנייה של היסוס, או סתם עייפות, כדי להפסיד מדליה. בתרגיל הראשון, במוקדמות, נראה היה שהלחץ והציפיות מכריעות את קצות אצבעותיה. אשרם איבדה את החישוק, ואנחנו כמעט איבדנו את החשק לסוף השבוע. אבל בדיוק בנקודה הזאת היא הראתה מדוע היא ספורטאית גדולה. במקום לשקוע בדכדוך ולגרור את חוסר הביטחון לתרגילים הבאים, זיקקה אשרם את האכזבה מעצמה לליטוש ברגעים הגורליים – ועלתה לגמר כשהיא עוד יותר בטוחה בעצמה.

הקליימקס הגיע בגמר מרהיב של אשרם, ששרדה שוב רגעים דרמטיים, עד לדמעות המתוקות בשיחה עם הוריה בשנייה שאחרי. כאן המקום גם להודות שעד לא מזמן קשה היה לי לראות בהתעמלות אמנותית ספורט של ממש. משהו באווירה שמסביב, אולי בקישוטים, אולי בנצנצים, בחישוק, בסרטים, אולי במוזיקה, יוצרים הרגשה של שואו, בידור, ולא של ספורט שמורכב מאלמנטים קשוחים יותר. למראית עין, יש כאן יותר אמנות מהתעמלות.

יצא לי לשוחח על הטענה הזו עם אשרם באחד הראיונות לפני האולימפיאדה, והיא הגנה בלהט על הענף שלה, שטחה את המאמצים העילאיים שעשתה כדי להשתפר, סיפרה על ההקרבה – או ההקדשה – של ילדותה לעוד ועוד אימונים, ועל שלל הניואנסים שנדרשה אליהם כדי להגיע לרמה הגבוהה, עד דרגות קושי אימתניות, כדי להיות שייכת לטופ העולמי. אחרי ההסברים האלה, ברור היה לי שטעיתי. התעמלות אמנותית היא ספורט קשה במיוחד, ואשרם היא ספורטאית גדולה במיוחד. לא סתם היא בחרה בלהיט Big in Japan כדי ללוות את אחד התרגילים שלה. לא בת 16, גם לא הכי רחוק משם, אבל כבר יודעת משהו על העולם הזה. לצידה הייתה שם גם ניקול זליקמן, שאחרי הופעה מעולה בפני עצמה סיימה במקום השביעי וחיברה יחד עם אשרם היסטוריה של שתי ספורטאיות ישראליות לראשונה יחד בגמר התעמלות אמנותית.

טוקיו 2020 היא לא רק האולימפיאדה הטובה ביותר אי פעם של משלחת ישראלית – היא גם חותמת מהדהדת של עוצמה נשית. ‏אבישג סמברג, חנה קנייזבה־מיננקו, שירה ראשוני, רז הרשקו, גילי שריר, גילי כהן, ענבר לניר, תמנע נלסון־לוי, אשרם, זליקמן, מאור טיורי, לונה־צ'מטאי סלפטר, אנסטסיה גורבנקו, עומר שפירא, סלאמוויט באיולין־טפרי, ענת ליליאור, קטי ספיצ'קוב, אשלי בונד, שחר טיבי, נויה ברעם ועוד ועוד – כמעט כולן הצטיינו במאני־טיים וסיפקו לנו מקור השראה ומקום לגאווה. בעידן שבו זמרות לא מושמעות מספיק ברדיו הישראלי רק כי הן – ובכן – נשים, זו התשובה הכי יפה שאפשר לתת.

ההישגים של המשלחת שלנו לטוקיו יכולים גם לעצב מחדש את המחשבות לגבי עתיד ענפי הספורט הנחשבים בארץ, כדורגל וכדורסל, גם טניס. ישראל השיגה הפעם מדליות בענפים שבהם הייתה נחותה לאורך ההיסטוריה, תוך הגעה לשיא ברגעי האמת. שנים אנחנו שומעים מאנשי כדורגל, כדורסל וטניס על זה שהמתחרים שלהם גבוהים יותר, חזקים יותר, מהירים יותר וזוכים להשקעה גדולה יותר. לא עוד. אשרם, דולגופיאט וסמברג הראו לנו איך עושים את זה נכון. לעולם לא מאוחר ללמוד.