הזמן שלך

כמה בכיתי אתמול.

בכיתי כשלינוי אשרם עלתה עם החישוק לבצע את התרגיל המופתי שלה בגמר אחרי שיום קודם, במוקדמות, היא פישלה בו בפעם הראשונה שזכורה לי. בכיתי כשהסתבר שהיא מובילה על שתי התאומות אברינה הרוסיות, שכבר שלוש שנים מחזיקות במדליות הכסף והזהב בתחרויות הקרב־רב הבינלאומיות, ולינוי תמיד לידן במקום השלישי.

בכיתי כשהיא שמרה על היתרון בכדור ובאלות, כשקיבלה ציון גבוה בסרט – והתפרקתי בבכי כשהסתבר שדינה אברינה, המתמודדת מולה על הזהב, לא עקפה אותה בציון האחרון הקובע – מה שהפך את לינוי לאלופה אולימפית.

אבל כמה שהתרגשתי מצפייה בספורטאית שאני מעריצה מפגינה את שיא היכולות שלה, מעל ומעבר לכל מה שאנושי, ועושה זאת עם חיוך ואנרגיה של שמחה לא ברורה, לא עמדתי בשיחת הטלפון שלה בסיום התחרות עם ההורים שישבו בבית. הם עבדו כל כך קשה בשביל הרגע הזה, ושילמו עבורו מחירים יקרים: כספיים, נפשיים ומשפחתיים. הם צלחו יחד מהמורות ותהומות, ואז ראו את הנס הזה קורה.

ניסיתי לדמיין את התחושה. גם הבת שלי מתעמלת מקצועית. היא עוד לא בחטיבה וכבר מתאמנת לפחות ארבע שעות כל יום. היא מפסידה מינימום יומיים בשבוע לימודים (שצריך להשלים), אבל היא בעיקר מחמיצה את מסיבות סוף השנה, את חגיגות הבת־מצווה של החברות שלה, את הצופים ואת החוגים. שאלתי אותה לאחרונה למה היא ממשיכה: הרי זה לא כיף כמו שיכול להיות לילדה בת 12. והיא ענתה, בלי להתבלבל, שמעבר לעובדה שהיא מרגישה סיפוק גדול גם אחרי אימון לא כיפי – זה כיף מאוד לעשות משהו שאת טובה בו.

הבית שלנו מתפקד סביבה. אנחנו מסיעים אותה לאימונים כל יום, מסיעים אותה לתחרויות, ויושבים באולמות רועשים ימים שלמים. אנחנו משלמים על אימוני בלט, על נעליים מקצועיות (כל שבוע זוג), על בגדי התעמלות והופעה (2,500 שקל מינימום לבגד), על תחרויות בחו"ל ועל פיזיותרפיה. המחיר נופל כולו על ההורים, כי בכל זאת מדובר בספורט נשים, ואנחנו מתים על אלופות אולימפיות – אבל לא מוכנים לתקצב אותן. כשצריך תקציב פתאום מכנים אותן "בנות" ולא "מתעמלות". וגם כשיש כבר תקציב, לנערות בוגרות יותר, הניסיון שלי הראה שלא אחת הוא הולך לנערה ששייכת למועדון הנכון ולא בהכרח למתעמלת הטובה ביותר. הבנה מאוד מפחידה להורה.

גם ללינוי לקח זמן עד שאיפשרו לה לזרוח, שלא תטעו. ההורים שלה בטח עברו רגעים קשים ומתסכלים, ותהו מדי פעם האם כל זה בכלל כדאי. בכיתי איתם כשהם בכו איתה, ותהיתי אם אולי לרגע הם חשבו, כמעט בלב שלם, שזה היה כדאי ואפילו משתלם. הם קיוו בוודאי, ועדיין מקווים, שאולי עכשיו הילדה המוכשרת והמקסימה שלהם תחזור הביתה. הם הרי לא ראו אותה כמו שצריך שנים – והם כל כך מתגעגעים.