כדי להסיר ספק אפתח בפרטים אישיים: הכותב איננו רופא, איננו עובד משרד הבריאות, לא מקבל מענק מחקר מחברת תרופות ולא מתודרך על ידי גורמים אנונימיים במערכת הבריאות. הכותב לא משתייך לאף אחת מהכתות של סרבני החיסון. להפך: כשהגיעו החיסונים ישבתי לילה על המחשב כדי לקבל את החיסון הראשון והשני. גם את השלישי אצתי־רצתי לקבל ברגע שהיה זמין. תעיד האחות אירינה ממרפאת שירותי בריאות כללית שקיבלתי את הזריקה באהבה.

אבל שנה ויותר אני מלווה את משבר הקורונה בעבודתי העיתונאית, ויותר משאני צובר תשובות אני צובר שאלות. אתמול, בישיבת קבינט הקורונה, איים עלינו השר לביטחון הפנים עמר בר־לב שתוך שלושה שבועות יגיעו בתי החולים לאי־ספיקה (בלשון מובנת יותר, לקריסה מערכתית) בגלל עלייה תלולה במספר החולים הקשים. לא יהיה מנוס מסגר. שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון, שניסתה להתווכח איתו, חטפה על הראש מהשרה להגנת הסביבה תמר זנדברג: זה לא הוא, קבעה השרה, זה המדע.

אז ככה: מתחילת כניסת הקורונה לישראל, בפברואר 2020, אומרים לנו בכירי משרד הבריאות שבכל מה שנוגע לקורונה קיבולת בתי החולים בישראל היא 1,200 מיטות. למה אף אחד לא שואל איך קרה שבמשך שנה וחצי לא נוספה במדינה מיטה אחת? זה הגיוני? בגל הראשון החרדה הייתה שלא יהיו די מכשירי הנשמה לחולים הקשים. המוסד רכש בהון עתק מכשירים מפוקפקים מכל מיני גורמים בעולם, ויחידה שמונה אחת של חיל המודיעין ייצרה בהצטיינות יתירה מכשירי הנשמה מאולתרים. כל המכשירים האלה שוכבים היום במחסנים, באין דורש. בינתיים למדו הרופאים שהשימוש במכשירי הנשמה עלול להזיק. העלייה במספר החולים קשה צריכה להדאיג, אבל רק מיעוטם מונשמים. האם זה לא מצדיק ספירת מלאי מחודשת?

והעיקר, על בסיס מה מאיימים עלינו בקריסה של בתי החולים? בתי החולים לא קרסו כשהוצפו באלפי פצועים, גם פצועים אנושים, במלחמות ישראל; הם לא קרסו בשנות ה־90', כשהגיעו לארץ מיליון עולים מברית־המועצות לשעבר, רבים מהם בגילים מבוגרים. יכול להיות שמעבר ל־1,200 חולים קשה רמת השירות למטופלים בבתי החולים תרד. אומרים שבמחלקות הקורונה היא כבר יורדת. זה לא טוב. האם זה סוף העולם? אני לא בטוח.

קבינט הקורונה מתכנס בשבועות האחרונים יום־יום, וזוכה לסיקור תקשורתי דרמטי. האמת היא שההחלטות מתקבלות על ידי אדם אחד, ראש הממשלה בנט, לאחר שהוא שומע את המלצות בכירי משרד הבריאות ובכירים אחרים וקורא מה מתרחש בתחום הזה בעולם. הסמכות להחליט ניתנה לבנט לא משום שהוא מומחה לאפידמיולוגיה, אלא משום שהוא ראש הממשלה. כך צריך להיות. הדיונים בקבינט הם מסך עשן, פסאדה, בזבוז זמן. לשר בר־לב מחכה המון עבודה בשיקום המשטרה מתחלואיה. חבל על זמנו. גם ידיה של שאשא־ביטון מלאות ערב פתיחת שנת הלימודים. היא כבר לא ראש ועדת הקורונה בכנסת.

מיליון ומאה אלף האזרחים שלא התחסנו שייכים לקהלים מוגדרים: צעירים, ערבים, עולי רוסיה ועולי אתיופיה מדור ראשון. למרבה הצער, רובם לא צופים בערוצי הטלוויזיה בעברית ולא קוראים עיתונים. מעניין למה עיקר המאמץ ההסברתי מושקע דווקא באותם כלי תקשורת שהצרכנים שלהם התחסנו פעמיים ושלוש, עטו מסכה ושמרו על ריחוק. התשובה, אני מניח, היא שאלה כלי התקשורת שקובעי המדיניות צורכים אותם, בוקר וערב. המאמץ מיותר ואפילו מזיק: הפוליטיקאים מקשיבים לקרן מרציאנו ונבהלים. זה לא התוכן – מרציאנו היא עיתונאית ראויה לכל שבח – אלא הטון: נחרץ, תובעני, בהול, נזפני. הפוליטיקאים מרגישים שאם לא יפחידו את בוחריהם יחטפו עוד מכה בסקר הטלוויזיה הבא.

אחת ההערכות הרווחות במערכת הפוליטית אומרת שבנט מבין שאין טעם בעוד סגר: הנזק הכלכלי יהיה עצום; התועלת זניחה. קמפיין ההפחדה נועד לשפר קצת את המספרים, לא להכשיר את ההחלטה. האם זה נכון? אינני יודע. נדמה לי שהוא ייטיב לעשות אם יאמץ את הפוסט שחיברה פרופ’ עידית מטות, אושיית קורונה רצינית. "יש להרפות מהחרדה ולהפסיק עם ההפחדות", כתבה. "הסגר כבר לא אופציה: צריך להחליף דיסקט, ללמוד לחיות עם הקורונה, לתמוך במערכת הבריאות הרעבה, ולאפשר לרשויות המקומיות לנהל את המגפה".