הכוח של לונה

הגיבורה שלי באולימפיאדת טוקיו לא זכתה באף מדליה. לונה צ'מטאי סלפטר, אתלטית ישראלית ממוצא קנייתי, הגיעה רק למקום ה־66, אבל בעיניי היא מלכה שלא זקוקה לכתר. בקילומטר ה־38 של ריצת מרתון מתישה, שבה היוותה חלק מהרביעייה הפותחת, רגליה כבר לא יכלו לשאת את משקל גופה והיא קרסה. לא המאמץ שבר אותה וגם לא עומס החום, אלא הבעיה הנשית. אתם יודעים, זו שלא מדברים עליה. התכווצויות בבטן. כאבי מחזור.

כשראיתי אותה בפעולה – מתנשפת, מתנדנדת ומועדת, נזכרתי בגברת יודית, המורה להתעמלות מכיתה ט' שדילגה לאולם הספורט בנאום חוצב להבות. "מה זה כאבי מחזור? אין דבר כזה. הכל בראש". ואף איימה: "מי שלא תביא אישור רפואי למועד המחזור תקבל שלושה חיסורים ביומן".

ואני, תלמידה חננה, שלא מתחצפת ובדרך כלל זוחלת בתלם, העזתי להצביע ולדווח למורה שמדי חודש בורא עולם מעניק לי יומיים־שלושה שבהם אני מושבתת מאונס. מתפתלת, מייבבת, מקיאה, נצמדת לבקבוק חם ומקטרת על שנבראתי מצלע של אדם. עכשיו אני מתה לדעת מה המורה להתעמלות הייתה אומרת לאצנית המחוננת שהשקיעה חודשים ארוכים במחנות אימונים, אך ברגע האמת, כשהיא במרחק נשימה מקו הסיום, התרסקה. האם גברת יודית הייתה מטיחה בה "מספיק עם ההצגות"? האם גם לה היא הייתה מטיפה שהכל בראש?

הרשו לי לגלות לכם משהו. יש נשים שכאבי המחזור שלהן קרובים בעוצמתם לאלה של צירי לידה. בגיל התיכון הגעתי כמה וכמה פעמים לחדר מיון בגלל ייסורים שהתעלמו ממשככי כאבים, והפסקתי לספור כמה פעמים הבטיחו לי שעד החתונה זה יעבור. למותר לציין שזה לא קרה. לכן, ברגע שבו לונה צ'מטאי סלפטר הרימה ידיים והאטה את קצב הרגליים, לא ראיתי כישלון ומפלה. בעיניי הייתה זו תמונה של ניצחון מפני שסוף־סוף נמצאה מי שתניח את הקלפים על השולחן. נכון, כל ספורטאי חייב להתמודד עם אתגרים פיזיים ומנטליים, אבל אישה ספורטאית חייבת גם להתפלל שהביולוגיה שלה לא תשבש את כוחה.

הכוח של לונה, אלופת אירופה בריצת 10,000 מ' ושיאנית אירופה בריצת 10 ק"מ, לא טמון רק ברגלי הפלא שלה. היא בורכה בכוח הרוח, באמונה ובכישורי התמדה. היא פייטרית שסירבה לוותר לעצמה. "לא רציתי לצאת לוזרית", אמרה בכוחותיה האחרונים, "ווינרים לא פורשים". היא התעקשה ללכת בעצמה, לאט, בצליעה ועם עצירות, עד הסוף. כמה אישה – ככה נחושה.

פרשן ספורט טען באוזניי שאתלטית במעמדה של סלפטר הייתה אמורה לנהל את המחזור שלה, כלומר לצרוך הורמונים כאלה ואחרים שיקדימו או יידחו אותו כדי שהוא לא יהווה אבן נגף בריצתה. דבריו עוררו בי צמרמורת עזה. למה שאישה תלעיט את גופה בכדורים שהם הכל, חוץ מוויטמינים, כשהיא בגיל הפוריות? למה שאישה תנסה לשבש את ה"אורח כנשים" שלה במקום להשלים ואולי אף לשמוח עם המגדר שלתוכו נולדה?

אני מצדיעה לך, לונה צ’מטאי. כל נשות תבל מריעות לך. את אצנית נשמה.