טובי בנינו // אריאל הורוביץ - כתר - 238 עמ'

'טובי בנינו' מצייר את הבורגנות הדתית־לאומית, את האליטה של חובשי הכיפות הסרוגות, כעולם שבע ומפוהק. כמדף של מזכרות וקישוטים בסלון שמחכה להתנפץ. על פניו הרומן הקצר הזה עומד להכות בשלוש הדמויות המרכזיות שבו — שלושה גברים, שלושה דורות, משפחה אחת — או לפחות להתעלל בהן קצת. סאטירות על חיי משפחה בורגניים בנויות על זעזועים וסדקים בתחושת הסדר המדומה של בני המשפחה. כקוראים, אנחנו מצפים לרגע שבו העמדת הפנים המהוגנת תתערער. כותרת כמו 'טובי בנינו' כבר מכתיבה את הטון. ועם זאת הרומן גם מגשים את המשאלה הלא כל כך סמויה של הנפשות הפועלות — סבא, אב, נכד — לנעוץ סיכה בבלון הנפוח של חייהם הנוחים, החמימים, המחניקים בלב הקונצנזוס הדתי, המתנחלי, הציוני.

הספר נפתח בהיכרות עם מייסד השושלת, מי שהיה מנכ"ל משרד החינוך ויד ימינו של פוליטיקאי מיתולוגי, ומתאר את שגרת החיים המדפרסת שלו בגמלאות. חסר השפעה ומעמד פוליטי, ועדיין מחויב לשורת תפקידים ומטלות. הנה הוא למשל בתפקיד יו"ר חבר השופטים בחידון התנ"ך הארצי, מעלעל בשיעמום בחוברת עם רשימת המועמדים, "שבכל שנה נראו לו אותו דבר, כאילו שוכפלו מחידון לחידון... נערים דתיים מחוטטי־פנים ששיננו מבוקר עד לילה פסוקים על גדעון, דלילה ושמשון וידעו לצטט בעל־פה נבואות זעם וחורבן". "לא נועדתי להיות נושא כלים, איזה סנצ'ו פנצ'ו כזה", הוא אומר לבנו, "רציתי להשפיע, להיות זה שמדברים עליו, שמגיע לכנסים, זה שגוזר את הסרט האדום, לא זה שקושר אותו כדי שמישהו אחר יגזור".

אבל מישהו אחר עומד לגזור את הקופון. בנו, איש תקשורת מצליח, מחליט לעזוב את התככים של עולם העיתונות הסרוגה ולהתמודד על "רשות המפלגה הדתית־לאומית" — כלומר המפלגה שאביו נפלט ממנה אחרי עשרות שנים. "התמודדות", בניסוח של כתבת פרופיל על הפוליטיקאי הטרי, "שקוראת תיגר על הסדר הישן שאביו הוא אחד מנציגיו המובהקים". הצלע הנוספת במשולש המשפחתי, הנכד, הבן הבכור, מקבל את התפקיד הקלאסי בסאטירות משפחתיות, הכבשה השחורה, האאוטסיידר, מי שמחזיק בידו את הגפרורים שיכולים להצית את חבית חומר הנפץ.

זהו ספר הפרוזה הראשון שמפרסם הורוביץ, עיתונאי ומבקר ספרות. ספרי ביכורים סובלים לפעמים מעודף של רעיונות ונושאים, מחוסר יציבות, מאמביציה שלא עומדת ביכולת הטכנית. 'טובי בנינו', לעומת זאת, הוא ספר שיוצר רושם תכליתי, ממוקד מטרה — כשהוא מתאר חברה שהתעייפה מעצמה, מסיסמאותיה, וכל מה שנשאר לה הוא להיצמד לשגרה של העמדת פנים שקופה. ספרו של הורוביץ מצטרף לגל מתרחב של ספרי פרוזה בשנות האלפיים שתיארו את משבר הזהות של גברים צעירים, דתיים; את המתח הדורי בין אבות ובנים, תלמידים ומחנכים; מנקודת מבטם של מי שלא יכולים לעמוד עוד בפער בין דיבור בשם שליחות, הקרבה, טוהר, שמשמיעים רבנים, מחנכים, פוליטיקאים, שמייצגים חברה קונפורמיסטית, מעמדית, קרייריסטית.

בהשוואה לכותבים אחרים — בהם יונתן ברג, אלחנן ניר, שגיא כהן, יותם טולוב, יאיר אסולין, יאיר אגמון — הורוביץ לא מתמקד בהיבט המייסר, הרגשי־פסיכולוגי, בחוויה הדורית הזאת. הספר, וקו העלילה שמתמקד בדמות הנכד, אמנם משקפים את החוויה הדורית של מי "שהכיפות שלהם חבויות עמוק־עמוק בתוך התרמילים", כשהם נמלטים ממשפחותיהם לסוף שבוע מעושן בכנרת, אבל מתוך יחס נינוח וסרקסטי יותר לפער הזה שבין חזות אידיאולוגית ומציאות בשטח. 'טובי בנינו' מזכיר במובן הזה את הסאטירות הבורגניות, האשכנזיות, של הסופרת נעה ידלין וכמעט מתבדר מהמבוכה ומהזעף שמאפיינים את שלושת הגברים, שבו בזמן גם בזים לכללי הטקס שהם ממלאים, וגם נדחפים להתקדם, לצבור, לגרוף הון ממשי, חברתי או סמלי.

אבל לספר יש גם מגבלות שפגמו בקריאה מבחינתי: הוא מיושב מאוד, ולפעמים יש משהו חסר דמיון בצורת הסיפור היעילה והתכליתית שלו. מחצית הספר הראשונה מרכיבה את הביוגרפיה של הסב, האב, הנכד. לטעמי, הקצב שבו נבנה הדיוקן המשפחתי איטי מדי ביחס למסגרת הסאטירית, בהתחשב בכך שהתפקיד התיאטרלי והייצוגי של כל דמות מתייצב ומובן די מהר. כתיבה סאטירית מתמקדת באוטומטיות האנושית, אבל חותרת תחתיה. במילים אחרות, ספרו של הורוביץ לא באמת פורע את הסדרים של עצמו. הייתה חסרה לי תחושה של הרפתקה ושל סיכון בצורת הסיפור, בבניית המתח בין הדמויות — מעבר לפואנטה שאליה העלילה מתקדמת, ומעבר לניסיון לשלב בין פארסה פוליטית ומלודרמה משפחתית.

בנקודות מסוימות בכל זאת הגיחה הפתעה כזאת לרצף הקריאה. כמו במקרה הבא, שבו הורוביץ מתאר את הסב מכין קציצות מתוך דחף נוסטלגי, ומוביל את התיאור לדימוי אחד קולע, לא צפוי: "בשעות הארוכות, הנמתחות, שלפני ליל הסדר, פתח את ספר המתכונים הישן, זרוע הכתמים, וניגש למלאכה. תחילה הניח שני קילוגרם בשר טחון בקערה... הוסיף פירורי מצה וביצים וטרף בידיים חשופות את הגביש החום־אדמדם... טיגן את הקצינות במחבת והכניס אותן לסיר המבעבע... ואז השאיר על אש קטנה והלך לחטוף תנומה, וכעבור שעתיים התעורר, כיבה את האש, טעם מן הרוטב וראה מולו את אימו המתה". יהיה מעניין לראות להבא אם הורוביץ יידע לפתח צורת סיפור מפתיעה וייחודית יותר שמבצבצת כאן. •