וואו, אמאל'ה

מצפן // מתיאס אנאר - תרגום: משה רון - חרגול - 408 עמ'

בעת לימודיי באוניברסיטה, אי אז לפני עשור וחצי, זכורה לי לטוב המרצה לקורס מבוא לאמנות, כשניסתה להסביר לנו את האפקט המתקבל בכניסה לקתדרלת הנוטרדאם בפריז. היא תיארה לנו את הפעם הראשונה שבתה הקטנה פסעה יחד איתה אל האולם המרכזי. הילדה נצמדה חזק אל רגליה ופלטה: "וואו, אמא'לה", כתגובה ראשונית, לא רציונלית, לרושם שהותיר בה מראה הקתדרלה מבפנים.

אפקט ה"וואו, אמא'לה" הוא תיאור מדויק לתחושה העולה בקריאת הדפים הראשונים ברומן 'מצפן' מאת מתיאס אנאר הצרפתי. מדובר בספר מסחרר, ואני מתכוון במובן הכי פיזי של המילה: קיבלתי סחרחורת ונאלצתי להפסיק לקרוא בו כמה וכמה פעמים. ספרו השלישי של אנאר המתורגם לעברית (קדמו לו 'האזור' ו'רחוב הגנבים') הוא כמו מפל שוצף, כמעט בלתי נתפס של ניימדרופינג הכולל מוזיקאים, פילוסופים, סופרים, מזרחנים, פסיכולוגים, אמנים, היסטוריונים, מלכים ונסיכות, אוצרים, נוודים, פקידים ועוד ועוד, כמים לים מכסים, ולא רק שמות אלא גם מקומות, אירועים, אנקדוטות, רעיונות, דמויות, אתרים היסטוריים, מלחמות, פגישות, מיתוסים, אגדות, ומה לא, כל זה במין מערבולת וערבוב של מזרח ומערב, היסטוריה קרובה ורחוקה, לעיתים במשפט אחד: "מקטרת האופיום הראשונה שלי קירבה אותי אל נובאליס, אל ברליוז, אל ניטשה, אל טראקל — נכנסתי אל החוג הסגור של מי שטעמו את הנפנתס האגדי שהגישה הלנה לטלמכוס, כדי להשכיח ממנו לרגע את עיצבונו".

הסחרור לא נגמר גם אחרי 100 עמ' וגם לא אחרי 200. כל הטקסט הלא־קצר הזה עמוס לעייפה ב"ידע" שכזה, סיפור רודף סיפור, שם רודף שם, מקום רודף מקום, ללא שום עוגן עלילתי או כתנועה נפשית של אחת הדמויות, בולימיה לשם הבולימיה.

העלילה, אם אפשר לקרוא לה כך, פשוטה ובנלית ומהדהדת רומנים "גדולים": מוזיקולוג בשם פרנץ ריטר המעביר את הלילה קודח מחום, גוסס, בווינה הקרה, ומשחזר את מערכת יחסיו עם שרה, מזרחנית מחוננת ומושא תשוקתו הבלתי מושג. אלא שהעלילה, כאמור, היא רק תירוץ להתקף המאניה המתואר לעיל שמטרתו לא ברורה והוא מעלה ארומה די חזקה של חוסר אמינות הן מצד הדמות והן מצד הסיפור.

לספר קוראים 'מצפן' אבל הציר שלו הוא מזרח ומערב, ובעיקר מזרח. הטענה המובאת בספר היא שבניגוד לסברה המקובלת, המזרח הוא זה שהשפיע על המערב ולא להפך; שיצירות מוזיקליות של בטהובן, מוצרט, שוברט, חייבות את הכל למזרח, לאחרוּת שנשבה ממנו והגיעה עד לאירופה דרך האזור של איראן, סוריה והאימפריה העות'מאנית. זוהי טענה יפה וחשובה שנאמרת בספר בצורה מפורשת, מפורשת מדי, כאילו מדובר בספר של 'רסלינג' ולא ביצירה ספרותית.

קשה לפספס את ההדהוד המרכזי של הטקסט הזה, הלוא הם סיפורי אלף לילה ולילה הנמצאים בספרייתו המשובחת של הדובר בסיפור, ואולי זו הנקודה הטרגית ביותר בספר הזה: כי בעוד סיפורי אלף לילה ולילה הם מופת של דמיון, של כישוף, של הזזת האינטלקט והתבונה הצידה לטובת הסיפור וההתרחשות הסיפורית, הרי ש'מצפן' עושה בדיוק את ההפך — ריאליזם צר ומנוכר שאינו מצליח לחדור אל הרגש ונשאר כתופעה מרשימה ותו לא.

לאורך כל הקריאה המתישה הזאת לא יכולתי שלא לחשוב שאנאר דווקא מדבר איתי דרך ספר אחר, 'האיש בלא תכונות' לרוברט מוסיל. גם מוסיל, כמו אנאר, מנסה לשרטט מהלך פילוסופי רחב ככל שניתן על תרבות ומקורותיה. אבל בניגוד לאנאר, למוסיל יש את היכולת הפואטית גם להיות בהיר לגבי רעיונותיו וגם להיות ספרותי. כל מי שקרא את העמודים שבהם מסביר מוסיל כיצד הספרות לא רק הקדימה את המדע אלא עשתה זאת בצורה אסתטית, יודע שמדובר כמעט במשורר.

גם בספר של אנאר מבליח לעיתים יופי פואטי, וכמה מפתיע שהוא מגיע בעיקר ברגעים שבהם אנאר זונח את הצורך להסביר לנו כל מיני דברים, ונכנס אל נפשן של הדמויות שלו, של פרנץ הגוסס המשתוקק אל שרה, ואל שרה שאהבת המזרח נמצאת בדמה באופן מעורר השראה. למעשה זה יכול היה להיות סיפור נפלא, סיפור על קסמו של המזרח ועל יופייה של האמנות, של המוזיקה, על יופייה של התנועה האנושית שאין לה מנוח, ועל האנשים שמעבירים איתם אוצרות תרבות ממקום למקום. במקום זה קיבלנו ספר ששולח אותך לגוגל בכל משפט, ושנעדר ממנו הדבר שעושה את הספרות למה שהיא: סיפור טוב שכתוב היטב. •