ינץ לוי עדיין זוכר את המפגש הראשון שלו עם מערכת החינוך. "הייתי תלמיד מצטיין, צייתן, שקט וגם מאוד לחוץ", הוא אומר. "הייתי בוכה המון והמערכת הרגילה לא באמת התאימה לי. אני זוכר שביום הראשון שלי בכיתה א' הייתי בטוח שזה כמו בסרט עם מצלמה נסתרת ועוד רגע יגידו שזו בדיחה".

באיזה קטע?

"אני סבלתי בבית הספר. לא רק סבלתי, אבל בהחלט לא אהבתי את בית הספר. כילד, בכלל חלמתי להיות צייר. ובגיל 17 בערך, זה עבר לכתיבה. עד היום אני חולם לצייר".

ואיזה מקום היה לזה כשהפכת להורה?

"הילדים שלי נשארו איתנו בבית עד גן חובה. זו בחירה מאוד אישית ולא אידיאולוגית. אנחנו עושים את זה כי זה כיף, גם אם זה קשה. וגם משום שהמקצועות שלי ושל אשתי, שהיא יוצרת מחול, מאפשרים איזושהי גמישות. אנחנו רואים שזה טוב לנו ולילדים, יש לנו מרחב שלם לשיחות, למידה ויצירה".

איך מפתחים יצירתיות?

"השאלה היא בעיקר איך לא מקלקלים אותה. הינקות, הילדות וגיל הנעורים מאופיינים בחוסר סדר, וזה המצע ליצירה. להרבה אנשים במהלך החיים היצירתיות נחסמת ונגדעת בגלל היחס שהיא זוכה לה מהסביבה. שם נוצר פחד מכישלון, כי אי־הוודאות מובנת בתוך היצירתיות. ככה בדיוק דועך הנר הזה של היצירתיות אצל ילדים. בבית שגדלתי בו לא ניסו לתבנת אותנו. להפך, ליבו את האש הזאת כל יום. אנחנו ילדים מאוד שונים, אבל זה מה שמשותף לכל אחד מבני המשפחה שלנו. זה חוט השני שעובר בין כולם".

והחיבור היצירתי הזה עובד גם ביניכם?

"בהחלט. אני ורשף (התסריטאי והסטנדאפיסט רשף לוי - ח"א) כותבים כרגע יחד סדרה לתאגיד וזה כיף גדול. תמיד היינו קרובים, ובקשר אינטנסיבי, אבל עכשיו זה גם קשר של יצירה משותפת וזה נפלא. העבודה עם אחי ועם תומר שני (במאי ותסריטאי - ח"א) זה כמו להתחבר לשני מחשבי־על. כמו בלהקה, אנחנו מג'מג'מים יחד, ויוצא מזה שיר. שלושה מספרי סיפורים נכנסים לחדר, ולוקחים את הרעיון הכי טוב שעולה, הם יוצרים אותו יחד, ומשחקים איתו יחד, זה תענוג. אנחנו מתחילים צילומים ממש באוגוסט־ספטמבר בקולומביה. זה מצולם מסיבות הפקתיות בחו"ל, וגם מסיבות תקציביות — לצלם בארץ זה יותר יקר. זה מסע ארוך מאוד הסדרה הזאת".

• • •

היצירתיות של לוי הולידה את כמה מספרי הילדים הבולטים בשנים האחרונות. 'דוד אריה', 'סבא אליהו' ו'המורה דרורה' הם החברים הקבועים של תלמידי בית הספר היסודי. הילדים והילדות, בראשית קריאה או כבר בשיאה, מתמכרים בקלות לדמויות הצבעוניות של ינץ לוי. ספריו מככבים במצעדים של בתי הספר ומשרד החינוך. הדמויות של לוי עושות פדיחות, מגלות הכל, סומכות על הקוראים שיפליגו איתן למחוזות אחרים, אבל גם ממש דומים. בתוך שנים ספורות הפך לוי לאחד מסופרי הילדים האהובים בישראל, וסוד הקסם כמעט מובן מאליו: ינץ לוי מתייחס לילדים ולילדות ברצינות גמורה.

"אני לא מסתכל על ילדים בתור משהו לא אפוי שיום אחד יהיה מוכן", הוא מודה, "הם לא יצורים על מסלול המראה לקראת בגרות, אלא בני־אדם שלמים שנקודת המבט שלהם היא אבן בוחן מוסרית מרכזית מאוד בחיים שלי. אני חושב שאם אנחנו נסתכל על המון־המון דברים בחיים שלנו, כחברה, כמדינה, ונשאל את עצמנו, איך הילדים חווים את זה, אנחנו נגיע לתשובות מוסריות שונות ממה שהגענו אליהן עד כה".

אל שלל גיבוריו האהובים של ינץ מצטרפת עכשיו גיבורה חדשה, הנסיכה אביגיל. בספר שיצא כעת לאור, 'הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות' (איורים: אבי בלייר, הוצאת כנרת־זמורה־דביר), מתמודדת הגיבורה עם אבא ששוקע בדיכאון, ועם איש עסקים ממולח שמציע לאב הנואש לשאוב את כל הרגשות בממלכה. בתוך זמן קצר כל התושבים תלויים במנות מלאכותיות של רגש בפחיות, ואביגיל — היא יודעת שככה זה לא אמור להיות.

"מישהו מיד אמר לי שכתבתי בעצם על הרשתות החברתיות שכולם משועבדים אליהן רגשית", הוא מסביר. "מישהו אחר אמר שזה בכלל על פרסומות, וקוראים אחרים בטוחים שזה על מסחור, על תרופות פסיכיאטריות או אפילו על סמים. כשאני כותב אני משאיר את המסר מחוץ לחדר. אבל ברור שהספר הזה עוסק בשאלה מה יקרה אם ישאבו לנו את הרגשות. הגיבורה רואה את אבא שלה מתפרק כי הוא לא מצליח להכיל את הרגשות שלו, ומהמקום המאוד־אותנטי הזה היא אומרת: חסל סדר רגשות, בוא ניפטר מהם כדי שבאמת נוכל לתפקד".

כמה זו אגדה וכמה זה אמיתי?

"המוטיבציה היא מאוד־מאוד ריאליסטית. ספר יכול להיות שיא הפנטזיה, אבל עדיין יש את ההיגיון הרגשי הפנימי האמיתי של בני־אדם. החלק הזה של אביגיל רואה את אבא שלה חולה, שקוע ביגון ולא מתפקד, הוא מאוד ביוגרפי. היה לי אבא מבוגר שחלה וגם היה סנילי כשאני הייתי ילד. התחושה הזאת של חילופי התפקידים מוכרת לי מאוד, ובעצם שם התחיל הסיפור. לכולנו יש ימים ורגעים בחיים שרצינו שישנו לנו את הרגש. שישלטו בו".

אנחנו בתקופה כאוטית, מצב ביטחוני מעורער, אי־יציבות שלטונית ומגפה עולמית. מתכון בדוק לחוסר יציבות רגשי.

"דרך הסיפור של הנסיכה אביגיל אני חוקר מהי שליטה רגשית. מצד אחד, אנחנו מחנכים את הילדים שלנו לשלוט ברגשות שלהם כדי שיוכלו לתפקד בעולם. מצד שני, יש גורמים וגופים שונים שרוצים לשלוט על הרגשות שלנו ושל הילדים שלנו ולהשפיע עליהם בצורה מכרעת. לעיתים קרובות מדי לא מלמדים את הילדים שלנו לבדוק מה הצורך האמיתי שלהם, ונותנים לגופים מסחריים להפוך אותם לצרכנים כבר מגיל מאוד צעיר. ההשפעה הרגשית יכולה להגיע גם מצד ממשלה שמעודדת שנאה או פילוג, או מצד גופי רפואה שמקדמים אימה קולקטיבית".

המקום של הילדים בהקשר משבר הקורונה, הוא שגם הניע את לוי לעתור לבג"ץ, יחד עם אמנים ודמויות בולטות נוספות, נגד החלת התו הירוק. "אם נשאל את עצמנו איך הילדים חוו את תקופת הקורונה אנחנו נבין שהשליכו אותם לתעלה בצד הדרך. ממש ברמה כזאת!" הוא אומר נסער, "אני כמובן לא שיערתי בנפשי את הקורונה בזמן שכתבתי את הסיפור, אבל ברור שהתקופה הזאת מתאפיינת בניהול רגשות קולקטיבי קיצוני שיש לו השפעה גורפת על ילדות וילדים".

באיזה מובן?

"ההנהגה מנותקת מעצם קיומם של הילדים כבני אנוש, שיש להם עולם שלם של תוכן, רגשות, צרכים וזכויות. מקובל להגיד בשנים האחרונות שהילדים הפכו בתרבות שלנו למרכז כי כולנו הורי הליקופטר, וכולנו כל הזמן רק מסתובבים ורצים לרצות אותם, והנה הגיעה הקורונה, והתברר שהם לא חשובים בכלל!"

כחלק מפעילותו בנוגע למשבר הקורונה, נעזר ינץ באחיו, רצף, פרופסור לניהול סיכונים ומערכות בריאות ב־MIT. "אני נעזר בו המון לקריאת מחקרים וקבלת נתונים", הוא אומר. "גם הוא שותף לעתירה לבג"ץ נגד התו הירוק. והוא באמת מראה איך פעם אחר פעם הנתונים שמראים לנו מוטים או מקבלים פרשנות אחרת. אחי מדען שדוגל ברפואה מערבית וכמובן בחיסונים. אבל הוא מוצא פעם אחר פעם עיוותים באופן שבו מספרים לנו על המציאות. אני מאמין בהסברה ולא בכפייה. אני מאמין בשיח עובדתי ורציונלי ולא מתלהם. אני בעד חיסונים ומאמין במחקר רפואי מעמיק אבל אני בטוח שצריכים לנקוט משנה זהירות כשזה מגיע לילדים. הביטול של כל עולם הילדים בסבבים הקודמים היה כל כך קיצוני בישראל לעומת מדינות אחרות, וזה לא היה קורה לולא הרשתות החברתיות שאנחנו מכורים להן".

הדגש בסיפור של הנסיכה אביגיל הוא ההתמכרות.

"נכון. אי־אפשר להסתכל על הרגע ההיסטורי שבו אנחנו נמצאים בלי הכותרת שאומרת: 'היה הייתה חֶברה שכולם בה היו מכורים למשהו'. זה המשפט הראשון בסיפור של החברה האנושית כרגע. ברשתות החברתיות, לצורך העניין, יש המון דברים יפים. אבל אסור לנו להתעלם מההיבט של ההתמכרות".

• • •

הוא גדל בבית יוצא דופן, משפחה בת שמונה נפשות, לאב יליד תימן ואם בת לניצולי שואה מבית חרדי בפולין, שיצאה בשאלה. "אני גדלתי בבית של אתיאיסטים", הוא אומר. "אמא שלי יצאה בשאלה, ואבא שלי לא היה דתי מעולם. לא מראה נפוץ במשפחות גדולות. לפי הרישומים הפורמליים היינו מתחת לקו העוני אבל מעולם לא הרגשתי עני".

תסביר.

"אני חושב שזה מאוד קשור לזה שגדלתי בבית ששם דגש עצום על יצירתיות ואינדיבידואליות. זה מעניק לילד תחושה של היעדר חוסר. אני רואה כל כך הרבה אנשים שחוששים ללכת להגשים את חלומותיהם, וזה הרבה פעמים תוצר של חינוך או חוויות ילדות מסרסות, מקבעות. לי אין את החלק הזה, ולדעתי זה מאפיין את כל האחים והאחיות שלי. קיבלנו את המסר שאנחנו יכולים להגשים הכל. אני מודה על זה כל יום להוריי. זו מתנה אדירה. אבא שלי נולד ב־1925 אבל הוא היה אדם מאוד לא שמרני, מאוד פתוח, הוא תמיד עירער על המוסכמות החברתיות. מבחינתו מי שרוצה למצות את חייו חייב לשים סימן שאלה על המוסכמות החברתיות. איך לא להיות משועבדים לציפיות או לדפוסי חשיבה זה משימת חיים".

ילדים זה ברכה במשפחת לוי. לאחיו, היוצר והקומיקאי רשף לוי, יש שבעה. לינץ ארבעה. "לרשף יש כל כך הרבה ילדים בשביל שיהיו לו חומרים לסטנד־אפ", הוא צוחק.

אתה פעיל מאוד חברתית במגוון נושאים. עד כמה המאבק המזרחי קרוב אליך?

"בישראל הייתה ועדיין יש אפליה נגד מזרחים. זה ברור. אבל אני מודה שאותי פחות מעניין לגבש זהות, אני עסוק בלפרק זהות. זהות היא עול, היא דבר חיצוני שמאפשר לאחרים לקטלג אותנו. אני מכבד מאוד את מי שבוחרים להרים את הזהות כדגל, אבל אני לא שם. אני אישית רוצה לפרק את הזהויות שלי. מבחינתי, זהות שנפטרתי ממנה, זו בשורה טובה. זה מפחיד לפעמים אנשים, אבל בעיניי יש בזה משהו משחרר".

בישראל יש עיסוק מאד משמעותי בזהויות השונות.

"אני גדלתי עם סבא וסבתא אנאלפבתים מזרחים. אבא שלי היה עני ועם ילדות לא פשוטה. כל הדברים הללו הם חומרי הגלם של היצירה שלי. הסיבה היא לא כי זו הזהות שלי, אלא כי אלו סיפורים אנושיים מדהימים. מבחינתי, אני מספר סיפורים כדי להשתחרר מדברים ולא כדי להוסיף לי דברים למטען".

ואי־אפשר בלי שאלה על גורל הקריאה. איפה אתה עומד בחרדה מפני הרגלי הקריאה של הילדים והנוער?

"ספרות ילדים פורחת ויש לזה כל מיני סיבות. קודם כל, יש כל הזמן ילדים חדשים וקהל חדש מתוקף הקונספט של ילודה. ומתברר שילדים — למרות כל השינויים התרבותיים והטכנולוגיים — ממשיכים לקרוא. ילדים פחות מכורים למסכים ממבוגרים למרות מה שאנחנו מספרים לעצמנו. למבוגר אין מישהו יותר מבוגר ממנו שיגיד לו להפסיק או יקבע לו זמן מסך. מבחינתי אני יוצר שיוצר לכולם, במקרה יצא שעכשיו אני מתמקד בילדים".

איך נראית ספרות ילדים טובה?

"לאה גולדברג אמרה שליוצרים לילדים יש מסדרון לילדות. אני חושב שיוצרי אמת לילדים הם אנשים שפצע הילדות לא הגליד אצלם. לכולנו יש פצעים מהילדות, זה לא ייחודי לסופרי ילדים, אבל הם טובלים את ציפורן הכתיבה שלהם בדם הזה של הפצע. אני כמספר סיפורים, נמצא במקום שמבחינתי הוא חשוב ומרכזי: בשער הכניסה של ילדים לעולם הסיפורים במובן הרחב. זה לא האחריות לחנך או להעביר מסר. זה ממש לא מה שאני רוצה לעשות. הדבר היחיד שאני מבטיח לקוראים שלי זה שכשאני ניגש לכתוב סיפור, אני אלך עד הסוף וקצת אחרי זה, ואני אחזור לספר להם. בצורה כזאת שהם יוכלו לחוות את הרגשות שבתוכו ואת המחשבות שבתוכו ואת המצבים התודעתיים והאנושיים ואת האבסורד — את כל הדברים האלה אני אכתוב בצורה כזאת. זה החוזה הלא־כתוב שלי עם כל ילד וילדה". •