שלוש שנים ישראל אטיאס מת כל חודש מחדש, רק כדי לקום לתחייה בשביל עוד סיבוב של טיפולי פוריות. מעטים ידעו שהוא ונעמי אשתו נמצאים בלימבו שמתחיל בזריקה ומסתיים בעוד טלפון עצוב מהרופא בסוף החודש. לעולם הם הציגו תמונת חיים שעברה פילטר ולנסיה. קליפה מרהיבה של שני אנשים יפים, עם קריירות בנסיקה וזוגיות ללא פגם. אבל בלילות כל אחד מהם הצטנף בתוך עצמו. "הייתה תקופה שלא עזבו אותנו באירועים עם השאלות של מה קורה, אתם לא רוצים ילדים? אתם תל־אביבים עכשיו?" הוא נזכר. "כל הזמן נכנסים לה לרחם. ואני כל פעם ממציא תשובות שלא, פשוט אשתי לומדת עכשיו, ואני לפני תפקיד. וכל הדרך הביתה הייתי מתפלל שהיא לא תעלה את הנושא הזה אחרי שדיברו איתנו על זה כל הערב. היא הייתה בוכה בחדר. ואני הייתי יוצא למרפסת ומדבר עם הקב"ה, חצי צוחק חצי בוכה ושואל אותו מה יהיה?"

ומה היה?

"ייסורים לא פשוטים. אבל לא משנה כמה סבלתי בפנים לא הראיתי לאשתי חולשה אפילו פעם אחת. הייתי חייב להיות עם הראש מעל המים כי אם הייתי איתה בתוך המים היינו טובעים ואני חושב שהבית היה מתפרק".

זה מדהים שהצלחתם לעבור את זה כזוג ולהישאר יחד. אי־אפשר לדמיין את הלחץ שזה מוסיף לזוגיות. שלא לדבר על אובדן האינטימיות.

"ברור. כל חודש מחדש אתה מרגיש כמו כישלון. שאנחנו כישלון. ואני לא מכיר את המילה הזאת. וברמה האינטימית הכל נהיה טכני. זה ברמה של בוא מהר הביתה כי יש את היומיים האלה עכשיו וחייבים. אתה מרגיש כמו כלי טכני. כאילו בוא תיתן זרע. ואתה רואה מסביב חבר'ה ואומר, למה אצלם הכל סבבה ואנחנו עוברים את הדבר הזה?!"

קשה.

"ואז אתה מתחיל לתהות על עצמך, על אשתך ואולי זה משהו בחיבור בינינו שלא עובד? התת־מודע מחדיר לך כל הזמן רעל. זה קורה בלילה, כשאני בהתמודדות שלי לבד. שאולי זה גורל ואולי מנסים להגיד לי משהו. בתקופה של הטיפולים מספיק שהייתי רואה אבא משחק עם הילד שלו בגינה כדי שאני אלך לצד ואתפרק. הכל יחד. אני זוכר שאחרי שנתיים של טיפולים שלא הצליחו אמרתי לעצמי, לרבי מלובביץ' לא היו ילדים. אז מי אתה שתבוא בטענות? רבים וטובים לא עשו ילדים. אבל אני לא אומר לה את זה. היא הייתה בוכה לי שזה לא הולך ומה נעשה. אני רק אומר לה בשלב ההוא, יש לי אותי ואותך וגם אם לא יהיו לנו ילדים זה מספיק לי".

מה היא אמרה?

"היא לא ויתרה. אני כבר הלכתי צעד לאחור. אם זה היה תלוי בי היינו הולכים לפונדקאות לפני שלוש שנים. אבל היא רצתה ילד ממנה. יום אחד היא אמרה לי, כבר השלמתי עם זה שאני לא אהיה בהיריון, וזה בסדר, וגם לא ייפגע לי הגוף. אמרתי יופי, מעולה. ואז בלילה היא בכתה. בשלב מסוים היא סגרה את האינסטגרם שלה לשנה וחצי. לא יכלה לראות יותר נשים בהיריון".

מי שהעניק לאטיאס תמיכה טכנית בשנים ההן הוא הרב חיים קנייבסקי, שהמיינסטרים הישראלי הכיר בתקופת הקורונה כמי שהורה לפתוח תלמודי תורה ונחשב לסמכות רוחנית עליונה בציבור החרדי. "הגעתי אליו בגלל שלא הצלחנו להיכנס להיריון. אחרי שנה עשו לנו בדיקות והכל נראה בסדר. ואז אומרים לנו, תשחררו! זה פסיכולוגי!"

לא מלחיץ בכלל.

"ברור. ואז הגעתי לרב. רציתי ברכה, תפילה מסוימת. משהו רוחני. רציתי נס. כי היריון זה נס. הוא הסתכל עליי, חייך. הקשיב ואמר לי, תהיה רגוע, יהיה בסדר. אמר לי תלמד מסכת כזאת וכזאת. הוא איש מדהים. ואני אדם מאמין. אז האמונה שלי לא נעלמה, אבל בשנים האלה אני רואה את אשתי מזריקה לעצמה לבד חודש ועוד חודש, ואני אומר לעצמי, זה לא נתפס. ופתאום בדיקת היריון חיובית. ואתה אומר יש. אתה מתפלל. ואז מגיע הטלפון שזה נפל. ומגיעה הנפילה. וחודש אחרי זה הכל מתחיל שוב. עברנו את זה שנתיים וחצי, חודש אחרי חודש, עד שאשתי אמרה זהו. די. היינו איוב של טיפולי הפוריות. בשלב ההוא נעמי אומרת לי זהו, די. בוא ננסה פעם אחרונה".

בשלב ההוא אטיאס כבר השלים עם העובדה שהסיכוי היחיד של השניים להיות הורים הוא פונדקאות. "כבר שמתי כסף בצד לפונדקאות. איזה 180 אלף. ואז פניתי לאנחל בונני וביקשתי להיפגש איתו ועם דושי (לייטרסדורף), אשתו. ישבנו. סיפרתי להם הכל. הם הסבירו לי איך זה הולך. מה עושים. כל התהליך. קבענו פגישה בשלישי עם החברה שטיפלה להם בפונדקאות".

נו.

"וביום שני היא נכנסה להיריון!"

מדהים.

"אני זוכר שהתקשרו אלינו. שמנו על ספיקר. וקול אדיש אמר מהצד השני שזה חיובי. שנינו התחלנו לבכות, ואז לקפוץ משמחה. ואז אני אומר לה, לא־לא, אסור לך לקפוץ! אני אקפוץ. אבל גם אז לא סיפרנו כמעט לאף אחד. ברמה שההורים שלנו ידעו אבל האחיות שלה לא. רוב החברים לא ידעו כלום. נעמי עברה היריון הכי מוגן שיש. לא זזה. הקורונה באה לנו בול. ככה גם לא היינו צריכים להתמודד עם שאלות. עד חודש שישי נעמי בכלל לא יצאה מהבית".

לא הבנתי.

"היא יצאה רק בלילה. בשושו".

אבל בן־אדם רוצה לצאת מהבית לנשום.

"אז היא יצאה בלילה 200 מטר. ואנחנו גרים ביבנה אז מי רואה. בשלב מסוים כתבי הרכילות התחילו לשאול שאלות. פעם לא עניתי, פעם כתבתי אחי, זה לא נכון. בחודש שמיני כבר ישבתי עם כתבת שאמרה לי, 'אני יודעת' וביקשתי שלא תכתוב על זה. לא פירטתי. אנשים כנראה הבינו. באחת הפעמים היחידות שיצאנו כי היא הייתה חייבת לנשום הלכנו להופעה של איתי לוי. נעמי כבר הייתה בחודש תשיעי".

ועדיין הסתתרתם?

"כן. באנו להופעה בלילה. היה חושך. נכנסנו מהצד. היא הייתה עם המעיל שלי עליה שלא יראו. ואז ראה אותנו צוות של יחסי ציבור. עשיתי רק סימן עם היד והם קלטו. שלא לצלם. ולפני שההופעה נגמרה חתכנו. זה היה טרלול מטורף ההסתרה הזאת".

לא הייתי אומרת טרלול, אלא רמת חרדה מאוד־מאוד גבוהה.

"נכון, כי עברנו שנים של סבל עד שהגענו להיריון הזה. ואחת הסיבות שאני סוף־סוף מדבר על זה עכשיו היא כי אף אחד אחר לא מדבר על זה. בעיניי הסתרה זו המכה של הדור. כל הקליפה היפה שמראים ברשתות החברתיות נהייתה חזות הכל. ועל הקושי לא מדברים. בעיניי לדבר על זה, זו שליחות. כי כל אחד בטוח שהוא היחיד שעובר את זה. כל כך הרבה זמן שמרנו בסוד שלא יידעו על הטיפולים ושלא יידעו מה עובר עלינו, אבל מאז שריי הבן שלנו נולד זה לא מעניין אותי. אני כבר לא מתבייש בשום דבר. אולי בגלל שעם כמה שרציתי להיות אבא לא הבנתי כמה חזק זה עומד להיות. אני מרגיש שנולדתי אבא. זו המהות שלי".

מרגש.

"איך דושי ואנחל קראו לי? 'נשמה של סבתא מרוקאית שכלואה בגוף של שחקן פורנו איטלקי'. אולי יש בזה משהו".

× × ×

ריי חיים אטיאס - שנקרא ע"ש הרב חיים קנייבסקי - בא לעולם באפריל האחרון. חוץ מהנקה מלאה, אטיאס עושה הכל. התמסר טוטאלית לחוויית ההורות שחיכה לה שנים. אבל כדי להגיע להאפי־אנד, האטיאסים נאלצו לעבור באש יותר מפעם אחת. וכמו בחיים עצמם, דווקא כשהם הצליחו סופסוף להניח לחרדה, היא סירבה להניח להם בחזרה. "נעמי הייתה בחודש שלישי. הכל היה טוב. התחלנו להירגע. אני זוכר שהיינו בארוחת שישי והיא נכנסת לשירותים ולא יוצאת רבע שעה. אצל ההורים שלי. פתאום היא יוצאת מהשירותים בבכי מטורף. ודם בלי סוף! ואנחנו שומרים שבת. אני ראיתי שחור אבל אני מניע את האוטו ונוסעים לבית החולים וכל הדרך היא בוכה, 'כל כך רציתי את התינוק הזה'. הגענו לבית חולים והכניסו אותה לטיפול ואני יצאתי החוצה ואמרתי 'שיר למעלות'. בחיים לא הרגשתי את הקדוש ברוך הוא קרוב אליי ככה".

ומה קרה?

"היא כולה מפורקת מבכי. וים דם. ים! והיא אומרת לי, 'זהו, נפל'. יצאתי החוצה להתבודדות עם עצמי, תפילה מעמקי נשמתי! ואז נכנסנו לאולטרסאונד ואמרו לנו, 'אוקיי, אנחנו רואים שיש דופק. אבל תבואו בראשון להיבדק שוב'. ריי הצליח להחזיק מעמד. ככה הצלחנו להגיע לחודש שישי".

מה קרה אז?

"נדבקתי בקורונה. במהלך צילומי 'שבאבניקים 2'. ביום חמישי הגיע ניצב שהיה חולה בדיעבד. עשינו בדיקות. יצאתי שלילי. יומיים אחר כך עשיתי בדיקה בעצמי כי הרגשתי מוזר. הרגשתי לא אני ויצאתי חיובי. ואז גם אשתי עושה בדיקה ויוצאת חיובית. ובהיריון. היא הייתה קולית דווקא. אבל שלושה ימים אחר כך, חמש בבוקר ביום שבת היא מעירה אותי מכאבים שהיא לא יכולה לנשום! אני מזמין אמבולנס בשש וחצי בבוקר. ואנחנו חולי קורונה. בבידוד. מגיעים אמבולנסים עם האנשים בחליפות. והם לא עולים. ואני צועק עליהם כי היא עם כאבים מטורפים. ואז הם עולים. אומרים לי, 'אתה לא יכול ללוות אותה כי אתה חולה קורונה'. אין היגיון".

נורא.

"נשארתי בבית והיא בבית חולים מתפוצצת מכאבים ואני משתגע בבית בבידוד ואסור לי לצאת! אמרתי, לא מעניין אותי אני יוצא מהבית ונוסע לבית חולים! איך שאני נכנס לאוטו היא צילצלה שלא ידעו מה זה. ולא ראו כלום. אולי זה אפנדיציט. אולי משהו אחר. חייבים לנתח. ב־12 בלילה היא אומרת שהרופא אמר שאין ברירה, פותחים את הבטן. הרדמה מלאה. זה מסוכן לעובר! חודש שישי! אני נכנס ללחץ, מטפס על קירות".

הרצת בראש תרחישים?

"אני לא זוכר את זה אבל היא מספרת שאני השתוללתי בטלפון לאחותה וצרחתי. בכיתי. צילצלתי כל כמה דקות למחלקה ולמשפחה שיבדקו שהיא בסדר ומה קורה והשתוללתי. אמא שלה אומרת שממש איבדתי את זה. ואני לא זוכר כלום מזה. אמרתי לאחותה, תעשי לי וידיאו כשהיא יוצאת מהניתוח. ומה עם העובר? אמרו לי, 'כבר נעדכן'. התחילו לי כאבים בחזה. בבטן. הרגשתי לחץ מטורף. ואני אדם שבדרך כלל שולט בעצביו. ואז יצאה השבת, וקיבלתי טלפון שהיא בסדר והתינוק בסדר".

לחודש התשיעי הם כבר הגיעו סחוטים נפשית. גם הפעם הקארמה לא איכזבה: הזירוז לא זירז. "שם זו הפעם הראשונה שאני רואה אותה מפורקת באמת. שבר כלי. היא לא יכלה יותר. אבל בשלב הזה התקשרתי לרב קנייבסקי. אמרתי, מה אתה אומר? ללכת על קיסרי כמו שהרופאים ממליצים כי זה לא קורה? או לחכות? הוא אמר, אם זה לא קורה היום בערב לכו לקיסרי. סיפרתי לנעמי, אמרתי לה, 'תעשי מה שאת חושבת'. כי הבחירה היא שלה. אמרה, 'אני לא מוכנה קיסרי! לא מתאוששים מזה חודשים!' הרופאים באו והיא אמרה, 'אני רוצה לידה רגילה'. הסתכלו עליה. באו למחרת ואמרו לה, 'את עושה קיסרי, אין ברירה'. ב־11 בבוקר נכנסנו לניתוח. הייתי שם כל הזמן. לידה. ועוד לא אמרתי ג'ק רובניזון הוא יצא. שאלו אותי אם אני רוצה להחזיק אותו. אני לא אשכח את הרגע הזה שאני מחזיק אותו פעם ראשונה. מסתכל עליו ואומר לו אהלן, נעים מאוד. אני אבא שלך ואני אוהב אותך".

נקשרת אליו מהר?

"אצלי זה היה על המקום. אני איתו כל יום. משמיע לו שירים. שם לו בלוז. בייבי מוצרט. אלביס. מספר לו על פרשת השבוע. לפעמים לפנות בוקר כשהוא מתעורר אנחנו רואים ספורט. לפעמים הוא מחפש לי את החזה. אז אני אומר לו אחי, אין פה כלום. חבל".

× × ×

הקתרזיס הזה, שהגיע אחרי שנים רעות לתפארת, גרם לו לדבריו להרגיש לראשונה בחיים נוח בעורו שלו. גם מקצועית הוא נמצא כרגע בתקופה מצוינת: הוא מאיר סבג, האברך המזרחי החיישן והביישן בעונה השנייה של הלהיט 'שבאבניקים' (ראשון־שני בשעה 20:15 ב־HOT3, ב־HOT VOD וב־Next TV). מי שזפזפ בטלוויזיה גם ראה איך דיבר רוסית שוטפת בדרמה המוזיקלית 'היורשת', בתפקיד של עבריין צעצוע סליזי. מי שהתפרסם בזכות תפקידו כאביתר ב'זגורי אימפריה', נלחם שנים כדי להוכיח שהמנעד שלו רחב יותר מהטייפקאסט של גבר־גבר ממוצא מזרחי. ההוכחה הגיעה ב'שבאבניקים', שמציגה רביעיית תלמידי ישיבה כגרסה החרדית של 'כלבי אשמורת'. אטיאס, במציאות גבר יפה תואר עם יציבה גאה, כמעט טווסית, שעומדת בניגוד מוחלט לאופי ביישני, נותן שם תצוגת משחק מרשימה. לטובת התפקיד אימץ שפת גוף מגומגמת, ונוכחות חיוורת, תלושה, שכאילו נגזרה מסיפור של עגנון. הוא גם ניטרל לגמרי את המראה החיצוני שלו, לטובת בגדים רחבים ועיניים מושפלות. ובשביל אטיאס, איש שמנהל יחסי אהבה־שנאה עם החיצוניות שלו כבר שנים, זו הייתה חוויה מתקנת. "המראה שלי הוא ברכה וקללה. הוא עזר לי עם בחורות, אבל מאוד פגע בי מקצועית, חד־משמעית. גם באודישנים. ראו בי יפה ותו לא. גם בבית הספר למשחק אני זוכר מורה שאמר לי, 'העיניים הירוקות שלך לא יעבדו עליי', או מורה שבגלל איך שנראיתי אמרה לי, 'כדאי שתפתח עמוד שדרה'".

מה עשית עם זה?

"בדיעבד יכול להיות שכשחקן נשענתי בעיקר על החיצוניות שלי, כי חשבתי שהיא תפתח לי דלתות. אבל לא ידעתי אחרת. זה הגיע לרמה שכיערתי את עצמי בכוונה, גם בבית ספר למשחק וגם ב'זגורי אימפריה', כי כל מה שהביאו לי זה רק תפקידים כאלה של גבר־גבר חתיך מזרחי. לקחו אותי למקום הזה, של הערס המזרחי החתיך העבריין. ב'זגורי' זה היה פנטסטי. אחרי זה ניסו להשאיר אותי במקום הזה והחלטתי שאני לא מוכן. לא הלכתי שנה וחצי לאודישנים. אמרתי, אני לא לוקח תפקידים עד שאני לא אשבור את הטייפאסט הזה. גידלתי זקן. הפסקתי להתאמן. לא התלבשתי בצורה נאותה, (נאנח) ואני אוהב להתלבש".

והרגשת טוב עם עצמך ככה?

"הרגשתי לא אני. זה היה חוסר קבלה של הברכה שקיבלתי. קיבלתי מתנה, החיצוניות שלי, והמתנה הזאת בעיקר אימללה אותי. הרגשתי שזה כל מה שרואים בי. ושיש בתוכי הרבה יותר. רציתי להראות שהשיפוט הזה לגבי המראה שלי מגביל אותי ופוגע בי. אבל אולי היה בזה גם קצת רצון להיעלם, כי הייתי נורא מתוסכל מזה. ודווקא בדמות של מאיר שהוא אנטיתזה לישראל, שהוא לא מוצלח, חלש, שפל רוח, הרגשתי שסוף־סוף רואים בי יותר ממראה. הרבה אנשים אמרו לי, 'עכשיו אנחנו יודעים שאתה שחקן אמיתי'".

אתה חושב שיצאת מהטייפקאסט של זכר האלפא המזרחי בעיני מלהקים?

"אני מאמין שהדמות של מאיר שברה את הטייפקאסט הזה. אביתר זגורי לא היה מספיק רחוק ממני. הוא היה דומה לאנשים שהכרתי ושראיתי בשכונה. מאיר זה משהו הגיע ממקום פנימי אצלי. הוא הכריח אותי להסתכל למקומות פחות נעימים. אני אוהב להיות במקומות חלשים. זה גורם לי להתאמץ יותר. אני צומח מהמקומות של העלבון. של רגשי הנחיתות. אם פעם הייתי נעלב, היום אני אומר, בוא תראה שאני יכול לעשות את הטייס, העורך דין, החרדי".

העונה השנייה מוצאת את ארבעת החברים אחרי שנזרקו מהישיבה, מנסים להגשים את פנטזיות ההתעשרות שלהם בעולם שבחוץ. הקומבינה שהגו היא הקמת ישיבה חדשה כדי לקבל תקצוב מהמדינה ולהימנע מהשטן הגדול, הגיוס לצה"ל. במקביל, הם צוללים לעולם השידוכים החרדי, על הגזענות ומערכת הקאסטות האכזרית שמרכיבה אותו. סבג, שמאוהב באשכנזייה ולא מבין למה השידוך בלתי אפשרי, מופתע כשהוריה מזמנים אותו לפגישה. בסצנה אדירה שנעה בין דיוויד קרוננברג לבשביס זינגר, הם מודיעים לו שהילדה איבדה יד. אבל בגלל שעכשיו היא גידמת היא יכולה להתחתן עם מזרחי. ממנו נדרש בתמורה לוותר על שם משפחתו. "מאיר לא מבין את העולם", מסביר אטיאס. "הוא תמים, לא מבין את כל הפילטרים החברתיים. לא מבין את המשחק הזה. במהלך העונה הוא עובר תהליך, הוא מגיע למקום שהוא רוצה להשתנות. מסכים לוותר על השם שלו. בולע את הצפרדע. מוותר על הכבוד שלו. על הזהות שלו. שם משפחה זה המהות שלך. המשפחה שלך. וזה נגמר רע מאוד בשבילו. הכל מתרסק והוא מסיים את העונה גמור. בתהום".

הרגשת גזענות במהלך חייך?

"אני מניח שהרבה פעמים. אבל לקחתי את זה למקום חיובי. אני זוכר שהלכתי לאיזה מועדון ומישהי אמרה לי, 'מה אתה עושה פה? לא מתאים. לך למועדון השני'. או כשהגעתי מיבנה לבית הספר למשחק, הרוב היו תל־אביבים. היה לי איזה פער שהייתי צריך לעבוד קשה כדי להשלים אותו. אם זה חנוך לוין, צ'כוב, אלתרמן שאני מאוד־מאוד אוהב אותו. מה לעשות, אלה לא דברים שהיו לי בבית. את יודעת מה מזרחים אומרם לי כיום? השתכנזת. ומה אשכנזים אומרים לי? מזרחי. אני לא פה ולא שם. על התפר. ואני גם אדם מאמין שחי בסביבה חילונית. בגדול, בחיים שלי אני בוחר לא לבחור צד".

הוא מעיד על עצמו שהוא אדם מאמין. שומר שבת. היה גם באומן. וכאמור, הוא גם נוסע מתמיד אצל הרב קנייבסקי. אטיאס גם חלק מהחברותא שהתקבצה סביב השחקן דני שטג, וכוללת את אביב אלוש, איתי תורג'מן ומוריס כהן. הם נפגשים פעם בשבוע, לומדים, מתפלפלים. על הדרך זו גם קבוצת תמיכה מאולתרת למי שבוחר לחיות בשני העולמות, החרדי והחילוני, בטח לשחקנים, ובטח בתקופת הקורונה. "קודם כל אני חושב שבתקשורת לא מציגים את התמונה המלאה לגבי המגזר החרדי. מי שהפר את תקנות הקורונה זה אנשים קיצונים, גם אם הם רבים".

מה הרגשת בסטואציה הזאת? כלוא בין העולמות? היית אבוד?

"לא אבוד, אבל לי קשה להסתכל על חברה כחברה ולא כפרטים. כמו מה שהיה עכשיו עם הערבים והפוגרומים בשומר החומות. היה לי מאוד קשה שמייחסים את זה לכל הערבים. יש לי חברים ערבים שחקנים שהתביישו. אמרו לי, איך נחזור לעבודה?"

× × ×

הוא גדל ביבנה, אביו קצין רפואה במשטרה ("בילדותי הערצתי את אסף חפץ") ואמא גננת. בית שומר מצוות. את שמו, הוא מספר, קיבל בגלל שאמו חלמה על הבבא סאלי שהורה לה לקרוא לתינוק על שמו. בגיל שלוש וחצי עבר ניתוח לב, שממנו יצא עם צלקת גדולה על החזה, שגרמה לו לא להוריד חולצה בבריכה מרוב בושה. ילד יפה, הוא אומר, תמיד אמרו לו. הוא פשוט לא הרגיש כזה.

מילדותו ניהל מערכת יחסים עם היושב בשמיים. "חבר של הקב"ה מגיל אפס. מדבר איתו. מתבודד איתו". בתחילת שנות ה־20 שלו, עבר לתל־אביב והשאיר את הרוחניות בבית הוריו. "ניהלתי ברים בדום, בווקס, באומן. תחילת שנות ה־20 שלי. ובואי נגיד שהיו שם דברים קצת הזויים. פעם אחת הציעו לי כסף תמורת מין בליין של הגייז. אין, אני וגייז זה סיפור אהבה. מישהו אמר לי תעצום עיניים, אתה לא צריך לעשות כלום. מה אכפת לך. זה לא הבהיל אותי אבל לא עניין אותי לבדוק את זה. תמיד הלך לי עם נשים די בקלות. היו אומרות לי דברים בפרצוף. בוא איתי הביתה. או בוא איתי ועם חברה הביתה. אבל בפעמיים שהציעו לי שלישייה הייתה לי חברה".

מדברים המון על מי־טו אבל הייתה לך תקופת דוגמנות וגם כשחקן אתה יכול למצוא את עצמך מוחפץ. קרה לך פעם?

"בתקופת 'זגורי' הייתי עם חברה שלי במועדון, ומישהי באה וצבטה לי בטוסיק והלכה לשירותים והסתכלה עליי באופן מאוד ברור. ישר ברחתי משם. עשיתי פרסומת ורציתי להחליף חולצה אז המאפרת אמרה לי, 'לא־לא עדיף שתישאר בלי'. יש לא מעט הערות סקסיסיטות אבל בתור גבר אתה אמור לקחת את זה כמחמאה. כי גבר לא אמור להתלונן. זו בעיה. ועדיין, אני לרגע לא משווה בין זה לבין הטרדות שעוברות נשים, בטח שחקניות. צריכה להיות לזה אפס סובלנות. אם אתה לא יכול להתאפק, לך לטיפול".

גיבור אחד שאטיאס הכיר אישית הוא משה איבגי, שגילם את אביו של אטיאס ב'זגורי', ובהמשך עמד במרכזה של סערה ציבורית כשנשים העידו שהטריד או תקף אותן מינית. גזר הדין בעניינו שניתן לאחרונה שלח אותו ל־11 חודשי מאסר בגין עבירות מין. אטיאס, שראה באיבגי מעין אב רוחני, עדיין לא מעכל מה קרה למנטור שלו. "אישית הייתה לי עם איבגי חוויה מדהימה. כגבר לגבר. היינו גם קרובים. היו לנו שיחות עמוקות על בריאה, על אמונה. הייתי מסתכל עליו ואומר, בוא'נה, זה בית ספר למשחק. הופתעתי מאוד מזה. וכשיצא הסיפור הוא נתן מונולוג על הבמה בתיאטרון חיפה ואני לא ידעתי מה לחשוב. לא הרגשתי שאני יכול להיכנס למקום הזה איתו. לא חשבתי שזה ממקומי לשלוח לו הודעה".

כלומר בחרת שלא לבחור.

"בחרתי לא לבחור כי לא ידעתי. אני אומר לך את זה בלב שלם. בשנות ה־70 וה־80 זה היה די מקובל. פתאום עם מי־טו כולם התחילו לדבר על זה. אלה גברים שלא מבינים שהעולם השתנה. הדור שלי כבר אחר. גם לתלמידים שלי אני אומר, גופי הוא רכושי. גם לאחיינים שלי. וגם כשיש סצנות שאני מביים או משתתף, אני שואל אם אפשר להתקרב או להחזיק את היד".

מתי דיברת איתו לאחרונה?

"לפני שנה וחצי דיברנו. הוא הציע לי תפקיד. לא דיברנו על הפיל שבחדר. אמרתי תודה על הפנייה וככה זה נגמר".

ומה דעתך על ההרשעה שלו?

"יש לי דעה חד־משמעית לגבי הטרדות, צריך לזה אפס סובלנות. פעם אולי היה אפשר לעשות באישה מה שרוצים. היא הייתה מתחת לגבר ליטרלי בכל דבר בבית. העידן הזה נגמר".

צריך להפריד בין המעשים הנוראים של האיש לבין האמנות שלו?

"קשה להפריד בין אדם למעשה שלו. חוץ מזה כחברה אין עונש מוסרי בבתי משפט. בית המשפט מכריע במעשה פלילי. כשזה לא פלילי יש משפט ציבורי. זו שאלה: האם אדם שלא הורשע אנחנו צריכים לקבל אותו?"

השתתפת בקליפ של אייל גולן למשל. אתה מסוגל להפריד את המוזיקה שלו מפרשת הקטינות?

"אני עושה הפרדה בין המקצועי לבין האישי. הסכמתי להשתתף בקליפ שלו ושל עדן, התחברתי לתוכן, לרעיון ולנרטיב שהקליפ מעביר. אני לא בקיא בכל מה שהלך שם, זה לא שהייתי שם. וזה לא ממקומי לשפוט אף אחד".

בגיל 24 לאטיאס נמאס מקרחנות. מהתפלשות אגבית בגוף זה או אחר של אישה שלא יראה יותר לעולם. מלקום מטושטש בצהריים. "אני זוכר שקמתי בבוקר. אחרי לילה סוער. ואז אני מרים את הראש ורואה במראה חזיר. רואה שמשהו מלוכלך בי. נגעלתי עצמי. נמאס לי מעצמי. מהאלכוהול. מנשים. אמרתי, אני חייב שינוי בחיים שלי. אני לא יכול לסבול יותר. אני בן־אדם מאוד רוחני והרוח שם אבדה לי".

אתה מרגיש שבשביל להגיע לרוח צריך להתפלש בגוף? בגשמי?

"ברור. אין מה לעשות. והתפלשתי. הייתי חזיר. היה בי משהו טמא. אמרתי, מה אתה רוצה לעשות בחיים? זו הייתה פרשת דרכים. חשבתי או ללמוד עיתונאות כי אני מאוד אוהב את צבי יחזקאלי. או משחק. אבל קודם כל רציתי להתנקות".

מה זה אומר?

"הדבר הראשון שעשיתי כדי להתנקות היה שנגמלתי מיחסי מין. התנזרתי. שלושה חודשים. שום דבר. גם לא עינוג עצמי. אני חושב שזה היה יותר מתוך משמעת. אמרתי לעצמי, אני חייב. הרגשתי טמא. נגעלתי מעצמי. הרוח שלי לא יכלה לסבול את זה פתאום. לא שמרתי מצוות. לא שמרתי שבת. בשישי הייתי מבלה ואומר, זה לא המון אבל כיף לי. הייתה שם התנגשות בין הרוח לבין החומר".

אבל למה להתנזר ממין? היה שם ממד של התמכרות?

"משהו מלוכלך. אלה תהומות מבחינתי. לא יודע אם התמכרתי למין, אבל כן סיפקתי את היצרים שלי בלבד ולא נתתי כלום לנשמה שלי. הרגשתי כמו חיה בטבע. אוכלת ישנה מזדווגת. בלי להסתכל על העולם בצורה מורכבת. ומטבע בריאתי אני אדם מורכב. אני לא מצטער על התקופה ההיא, אבל אז אתה לא מבין שאתה בתהום. אמרתי לעצמי, אני עוזב הכל. ידידה אמרה לי שהיא טסה לאומן ויש שם רוח מאוד גדולה. נכנסתי לרבי נחמן ואמרתי לו, אני צריך צינור של שפע ושל חוכמה שינקה אותי. תפסה אותי הפשטות שם. תחושת ריקנות".

ריקנות זה טוב?

"זה מצוין. כי רק כשאתה ריק אתה יכול להתמלא מחדש. מרבי נחמן ביקשתי אישה כי אני רוצה להקים בית. ואז אני מכיר את נעמי באודישן. מסתכל עליה והיא נראתה לי אינטליגנטית. והיא לא קלטה אותי. לא חושב ששמה עליי. ואז ראיתי שהיא מחכה לאוטובוס. התביישתי לדבר איתה. אני מאוד ביישן. שלחתי לה הודעה בפייסבוק, 'זאת את מהאודישן? בא לך להיפגש?' נפגשנו. הלכנו לבית פה עם ירון ברלד. הוא אחראי על השידוך. היא הייתה חברה מאוד טובה שלו. דייט שני הלכנו שנינו לסרט. ואז היא נעלמה לי. ואני כבר רציתי להראות אותה לאמא שלי. ברחה לי לשלושה שבועות!"

ברחה או עשתה תרגיל?

"אז לא ידעתי. אחרי שלושה שבועות אני מקבל הודעה, 'מצטערת שנעלמתי ככה, הייתה לי בעיה במשפחה'. היא באה ממשפחה שאבא שלה חרדי. לא היה לה מושג שאני בעל אמונה ובא מבית מסורתי. אחרי שהיא שלחה לי את ההודעה אמרתי, ניפגש ואני אראה לה מה זה. אני אשחק איתה".

נו.

"ואז נפלתי. אחרי שנתיים הצעתי לה נישואים. וגם אז אמרו לי, 'מה להתחתן? אתה מאוד צעיר', אבל כנראה הסבתא המרוקאית שבתוכי רצתה להתמסד".

אני בטוחה שמעריצות עדיין מתחילות איתך לא מעט.

"גם גברים. אני משמיע לאשתי הודעות שבחורות שולחות לי ואנחנו צוחקים. תמונות עירום! ילדות בנות 15־17, אני לא עונה להן. ואני משמיע לאשתי ומה היא אומרת? איזה הזויות. וממשיכה הלאה. יש גם כאלה שמגיעות להורים שלי ואמא שלי מטוב ליבה אומרת להן, 'כן, ישראל עוד מעט יבוא'".

טוב שהיא לא מזמינה אותן להישאר לארוחת ערב.

"לא רחוק מזה. היא שואלת, 'אולי אתן רוצות פרי?'"