שעת מעילה

'מעילה' היא סדרה טובה, אפילו טובה מאוד: המשחק של דאנה איבגי (אתי אלון) ויהודה לוי (עופר מקסימוב), העיצוב האמנותי המרשים, הכתיבה המשכנעת ועוד. אבל על פניו, היא לא אמורה להיתפס בתור הישג מקומי במסגרת תור הזהב של ז'אנר ה"פשע אמיתי". פרשת המעילה בבנק למסחר היא מהמדוברות בתולדות המדינה (ובצדק, נגנבו 250 מיליון שקל והבנק קרס), כך שלא ניתן לטעון שזהו אירוע שהועלה באוב; בהתאם, גם אין התפתחות שהסדרה מבקשת לדחוף לסדר היום (ראיות טריות, חשיפת כשלים בחקירה, סייענים שלא נתפסו וכו'); וגם הפרספקטיבה של הסדרה, נכון למחצית מהפרקים, לא שופכת אור על המערכת שאותה אלון קירקסה.

ובכל זאת, 'מעילה' (המשודרת ב־yes) כן תורמת משהו עקרוני לאחד הטרנדים הבולטים של התקופה. קודם כל, בהיותה דרמה עלילתית נטו על סיפור שקשה למצוא "פשע אמיתי" יותר ממנו. עד עתה התרגלנו לשני סוגים של "פשע אמיתי" בישראל: דוקו (ללא קטעי משחק) ודוקו־דרמה (כלומר חלוקה בין הצד התיעודי והצד המומחז). אפילו פרשת הבנק למסחר בעצמה זכתה לטיפול דוקו־דרמטי ב'קשת', שבעיקר המחיש מה כל כך בעייתי ביצור הכלאיים הזה.

ואילו 'מעילה', קצת כמו 'אמריקה נגד או. ג'יי סימפסון' המצוינת, מראה כיצד הדרמה הנקייה היא כלי מצוין להתבוננות רעננה על משהו שנדמה שכולם מכירים בעל פה. הדוגמה הטובה ביותר היא האופן שבו הסדרה מדגישה את דמותו הדומיננטית של האב, אביגדור (דובר קוסאשווילי). הוא, יותר משני ילדיו, מסמל את הטרגדיה שמשלבת שמרנות, פטריארכליות וגם נטייה להתמכרות. גם עופר ואתי מקבלים בסדרה רבדים שהיה קשה למצוא בסיקור שנמשך לא פחות משני עשורים.

בנוסף, 'מעילה' מצליחה לעבור לטלוויזיה מבלי להיסחף אחרי סנסציה בכל מחיר. גם כשהנגיעות התסריטאיות מורגשות (מבלי להיכנס לספוילרים), אין בכך כדי לפגום באמינות של מה שאכן התרחש. והכי חשוב: האמפתיה שעוברת בין השורות אינה גלוריפיקציה. הנסי־בות למעשיה של אלון נתונות לפרשנות. התוצאות ההרסניות ממש לא.

ייתכן שהסדרה מותירה רושם כזה משום שהיא לא מחויבת לנרטיב קודם: היא אינה נשענת על ספר, לדוגמה, או כל מקור שעסק בפרשה בהיקף דומה. מכאן שהיה ליוצרים, יותם גנדלמן ושירה פורת, מרחב לעצב גישה משלהם במסגרת העובדות והפרטים. ועם זה אפשר להתגבר על כל המכשולים האחרים, כולל הפאה של יהודה לוי.