1. משבר האקלים כבר כאן

הדוח של הפאנל הבין־ממשלתי לשינוי אקלים (IPCC) הבהיר לנו היטב שמשבר האקלים כאן, וההשלכות שלו צפויות להיות בלתי נמנעות ובלתי הפיכות, לפחות בעשורים הקרובים. הטמפרטורה הממוצעת בישראל עלתה בכ־1.4 מעלות בממוצע מ־1950 ועד 2017, והיא צפויה להמשיך ולעלות ב־1.2 מעלות נוספות עד 2050. ב־30 השנים האחרונות במדינת ישראל ניכרת מגמת הפחתה בכמות המשקעים. המגמה הזו צפויה להימשך, וכמות המשקעים צפויה לפחות בשיעור ממוצע של כ־20-10 אחוז בשנים 2071 עד 2100. בים התיכון נצפים שינויים בטמפרטורה, במליחות ובמפלס הים. תופעות קיצוניות של מזג אוויר יהיו תכופות יותר ויגרמו לגלי חום ממושכים, עלייה במספר אירועי שיא של גשמים, ועוד. השיטפונות שהיו בנהריה? תל־אביב? גל החום הממושך והחריג שחווינו? אלה רק קדימונים.

2. בעתיד נסבול הרבה יותר

בשנת 2020 השירות המטאורולוגי פירסם דוח המראה כי הטמפרטורה הממוצעת בישראל צפויה להוסיף ולעלות בכ־3.7 מעלות עד שנת 2100 בתרחיש המתון, ובכ־4 מעלות בתרחיש הקיצוני. דוח ה־IPCC קבע כי כבר לא נוכל למנוע את ההתחממות של 1.5 מעלות, יעד שהמדענים חששו שאחריו נהיה בנקודת אל־חזור, ואזור הים התיכון רגיש יותר לשינויי האקלים.

ישיבת הממשלה. מדברים ולא פועלים | צילום: אלכס קולומויסקי

3. אנחנו לא עושים מספיק

מדינת ישראל הציבה יעדים צנועים מדי להפחתת פליטות גזי חממה כחלק ממחויבותה למאמץ הגלובלי של הקהילה הבינלאומית. בדוח האחרון מדענים הזהירו שאם לא נפחית פליטות – ועכשיו – אנחנו דנים את עצמנו לעתיד שהאנושות לא תוכל לו. הממשלה הציבה יעד לאומי במסגרתו עד לשנת 2050 תופחת פליטת גזי חממה בהיקף של לפחות 85% ביחס לפליטות ישראל ב־2015. ההחלטה קובעת גם יעד ביניים לשנת 2030 של הפחתה של 27% בפליטות. זה לא מספיק. אחד הגופים המדעיים החשובים בעולם אומר לנו שיש צורך מיידי בהפחתת פליטות, וממשלת ישראל קובעת יעדים מגוחכים. הממשלה גם אישרה מס פחמן, מעין תמחור של עלות יצירת טון פחמן שיוטל החל מ־2023, אבל הסכום שייגבה צפוי להיות נמוך מאוד, ויפסח כמעט לחלוטין על התחבורה.

ואם המסת קרחונים ועליית מפלס מי הים לא מפחידות אתכם, אולי הכסף ידבר? העלות החיצונית – תמחור העלויות של אובדן הרווחה האנושית בעקבות זיהום – של גזי חממה הנפלטים בישראל מסתכמת ב־11.3 מיליארד שקלים. העלות של כלל הפליטות לאוויר בישראל: 31 מיליארד שקלים. אם נעבור לייצר חשמל מאנרגיות מתחדשות בהיקף של 40%, ב־2030 נוכל לחסוך 4.5 מיליארד שקלים. אבל כמו שזה נראה עכשיו אנחנו רחוקים מאוד מהיעדים.

4. צריך להכיר במשבר האקלים כאיום אסטרטגי לאומי

חילוץ חירום בנהריה. זה רק הקדימון | צילום: גיל נחושתן

ב־2018 התקבלה החלטת ממשלה 4079: היערכות ישראל להסתגלות לשינויי אקלים. אלא שאנחנו לא מסתגלים. ההתחממות ושינוי האקלים הם עובדה ידועה ואנחנו צריכים ללמוד לחיות בעולם על סף רתיחה. כמו שהפכנו למעצמת התפלת מים, כך אנחנו צריכים להפוך למעצמה של אנרגיה מתחדשת. עלינו להשתמש באנרגיית השמש שתסייע בהפחתת פליטות. אבל לא רק. אנחנו צריכים לבנות חכם יותר. צריכים לשמור על השטחים הפתוחים ולזנוח את הרעיון שדיפלומטיה עוברת דרך צינור הנפט. זו אנרגיה של העבר, ומדינת ישראל צריכה להיישיר מבט לעתיד. ראש הממשלה נפתלי בנט התייחס לנושא רק פעם אחת ואמר "משבר האקלים הוא בעיית אמת עולמית, וממשלת ישראל מתייחסת אליה ככזו". אבל לא עושה רושם שבנט פועל. אולי הוא היה צריך לכתוב ספר שכותרתו "איך לנצח את משבר האקלים". בעצם, עזבו – מאות מדענים וחוקרים כבר עשו את העבודה בשבילנו. אנחנו רק צריכים להקשיב.

5. אנחנו יכולים להתכונן למשבר האקלים – ודרוש חוק בשביל זה

"אין לי שום ספק שמדינת ישראל יכולה להתמודד עם משבר האקלים", אומרת עו"ד תמי גנות, מרכזת תחום האקלים בארגון "אדם טבע ודין". "זה רק עניין של מוכנות, להשקיע משאבים ולהפסיק לחלק את האחריות בין המשרד הזה לשני ולרשויות המקומיות. עיריית תל־אביב יכולה לעשות תוכנית אקלימית, לא בטוח שעיריית עכו יכולה. זה צריך לבוא מהראש, מראש הממשלה, אבל זה נדחה ונדחה. עד שיקרה אסון". המשרד להגנת הסביבה פירסם תזכיר חוק אקלים, אבל תקציב המדינה וחוק ההסדרים הסיטו את תשומת הלב ופינו מקום לשורה של תיקוני חקיקה שפוגעים בסביבה ובסמכות של המשרד שאמור להיות כיום אחד החשובים שיש. למה? כי כל כך קשה להזיז את ספינת הטיטאניק ששמה ממשלת ישראל. שלפחות לא ניתקע בקרחון.