שירה מעלות
שני אנשים קרובים חסרו לשירה לוי בחתונה שלה לפני שבועיים: אביה מור ז"ל וסבתה האהובה ז'קלין ליכטנשטיין ז"ל. "האורחים הזכירו אותם והרב דיבר עליהם", אומרת כוכבת הילדים, שהתמודדה באומץ עם האובדנים שחוותה בגיל צעיר. עכשיו, כשהקורונה שיבשה את התוכניות לירח דבש, היא מככבת בטלוויזיה, בתיאטרון וגם בקולנוע, בסרט "פול ספיד", ומסמנת את המטרה הבאה: הרחבת המשפחה
שירה לוי רצתה יותר מכל שסבתא שלה ז'קלין ליכטנשטיין ז"ל ואביה מור ז"ל יהיו בחתונה שלה. "רציתי להרגיש אותם לידי בכל רגע, גם אם הם כבר לא איתנו", היא אומרת בעיניים נוצצות שבועיים אחר כך. "היה לי ברור שסבתא שלי תעשה לי את השיער ותעזור בארגון – היא הרי הייתה אלופה בזה - ושאמא שלי תאפר אותי. הרנטגן (הרב יעקב ישראל איפרגן), שסבתא שלי הייתה מאוד מחוברת אליו, חיתן אותנו. היה לי גם חשוב מאוד שישמיעו בחופה את 'שיר המעלות', שיר שסבתא מאוד אהבה וכתוב גם על המצבה שלה.
"לחופה נכנסתי עם הקלטה של השיר 'עד סוף העולם', שאבא שלי שר. כמה חודשים לפני החתונה אמא שלי התקשרה ואמרה שהיא מצאה בבית דיסק שבו אבא שר את השיר של חיים משה ויואב יצחק. אני מאוד מאמינה בסימנים, ואני מאמינה שאבא היה אחראי לזה שהיא תמצא את הדיסק דווקא אז. הוא שלח לה סימנים. עשיתי לשיר עיבוד מחדש, הבאנו את אבי סינגולדה שיוסיף לזה גיטרות, והפכנו את השיר לסופר־מקצועי. אמא שלי הובילה אותי מצד אחד, סבא שלי מהצד השני, והקול של אבא שלי ליווה אותי מלמעלה. עצוב לי שסבתא שלי ואבא שלי לא הכירו את אורי, ושאורי לא מכיר חלק כל כך חשוב ממני, אבל אני שמחה שהאורחים הזכירו אותם ושהרב דיבר עליהם".
שמחת חיים מידבקת
לוי, 23, שנישאה לאורי בן־לולו, בן זוגה בחמש השנים האחרונות, דאגה שהחתונה, שהתקיימה ב"קאי ריזורט", הלוקיישן הנחשק של השף מושיק רוט, תהיה חתונה מהסרטים. היא החליפה שלוש שמלות שעיצבה לה המעצבת עמנואל, ועל רחבת הריקודים אפשר היה לפגוש רבים מצמרת עולם הבידור. "רקדנו עד שבע בבוקר", היא אומרת, "לא רציתי להפסיק. הוציאו אותי משם בכוח. אני ואורי יכולנו לרקוד שם עד היום. זה פשוט רגע שנזכור כל החיים".
מה סבתא הייתה אומרת על החתונה?
"היא הייתה מאוד גאה בי על ההפקה. אורי מזכיר אותה בקטע של לתכנן, לחשוב בגדול. הוא מאוד טמפרמנטי כמוה. היא הייתה אוהבת אותו ובטח הייתה הופכת להיות החברה הכי טובה שלו. היא הייתה באמת הלב של המשפחה והשמש שלי, זאת שממנה הייתי שואבת את האנרגיות. אצלה הייתי בוכה, איתה הייתי הולכת לקניות ואיתה הייתי מתייעצת. היא הייתה העוגן של המשפחה והייתה לה שמחת חיים מידבקת".
ומה אבא שלך היה חושב?
"הוא בטח היה מבסוט ומתרגש כמו ילד. הוא אהב את החיים מאוד, והחתונה שלי הייתה ממש מסיבה. אני חושבת שהוא היה עף עליה, והיה הופך בקלות למסמר הערב. אבל אמא שלי הייתה מסמר הערב".
לוי ובן־לולו, שמבוגר ממנה כמעט בעשר שנים, הכירו לאחר מותה של ז'קלין ליכטנשטיין, ממעצבות השיער הנודעות בארץ. "אחת העובדות של סבתא שלי, שהיא שכנה שלו, הכירה בינינו", היא מספרת. "זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. אחותו סיפרה לי שהוא שלח לה תמונה שלי כבר אחרי הדייט הראשון, ואמר לה 'זו תהיה אשתי'".
מה כל כך מיוחד בו?
"הוא לא הגבר הטיפוסי, מאלה שרק מתעניינים בכדורגל ובחברים. הוא איש משפחה, הוא אוהב לבשל ואוהב לרכוב על סוסים. הוא היה אלוף הארץ ברכיבה. עשר השנים שמפרידות בינינו זה הדבר האחרון שהפריע לי. אני בוגרת לגילי ורציתי להכיר מישהו בראש שלי. אני לא אומרת שחיפשתי חתן כשהכרנו, כי הייתי ממש ילדה, בת 18, אבל מהר מאוד הבנתי שאנחנו לנצח ורציתי שזה יהפוך לנישואים. אני גרה איתו מגיל 18, לכן אני לא מרגישה שינוי. פשוט עכשיו הפכנו למשפחה באופן רשמי".
מתי אורי הציע לך נישואים?
"הוא רצה להתחתן איתי מאז שהכיר אותי, אבל הוא חיכה שאני אהיה מוכנה. בסוף אני זו שלחצתי עליו להציע לי נישואים", היא צוחקת. "כשהקורונה התחילה כולם גילו – גם אנחנו - כל מיני תובנות על החיים, מה באמת חשוב. אמרתי לעצמי מה יש לי לחכות, הרי כל החיים נהיה ביחד. בכלל, הקורונה הייתה תקופת מבחן הכי טובה לזוגיות. אמרתי לעצמי שאם עברנו יחד את הקורונה ויצאנו מחוזקים, אז אין לנו מה לחכות. התחלתי לשגע אותו שיציע לי נישואים. שלחתי לו למשל תמונות של טבעות".
בן־לולו תיכנן בקפידה את הרגע שבו הציע לאהובתו נישואים. "משום שהוא אוהב לרכוב על סוסים יצאנו יחד לרכיבה", היא מספרת. "באמצע איזשהו פרדס חיכה לי בוסתן עם ארוחה נהדרת. זה היה משהו קסום. רק אני והוא, השף והנגנים, שניגנו את 'אביא לך' של אהוד בנאי. ואז הוא ירד על הברך ופשוט לא אמר כלום. אמרתי לו, 'נו, תשאל כבר', ואז הוא שאל. ברור שאמרתי לו מיד כן. זה היה ערב קסום. יש לי סיפור מצחיק", היא מפתיעה.
מה?
"את הערב של הצעת הנישואים סיימנו בבית חולים מאיר בכפר־סבא. כשהגענו הביתה אני רואה את אורי מחוויר, מתיישב על הספה מעולף. הזמנתי אמבולנס ודחפו לו שלושה ליטרים מים. הוא התייבש. רכבנו בשמש, היה יום חם, והוא כמעט לא שתה. אבל אין מה לדאוג, יום אחרי זה נסענו עם חברים לאילת והמשכנו את החגיגות".
הקורונה לא דחתה את החתונה?
"למזלי יצאנו מזה בשן עין. אני מרחמת בטירוף על כל מי שהיה צריך לעבור את כל הדחיות ומודה לאלוהים שזכיתי להתחתן כמו שתיכננתי. בינתיים אני לא יכולה לתכנן ירח דבש כי אני כל הזמן עובדת וגם הקורונה לא מאפשרת את זה".
מודל להעצמה נשית
לוי חלמה עוד כילדה לשיר ולשחק. בגיל שש, אחרי שנידנדה לאמא שלה, ענת, הגיעה לאודישנים לפסטיגל והופיעה כאחת מילדי הפסטיגל. אחר כך הצטרפה ללהקת צופי תל־אביב, שירתה בתיאטרון צה"ל, ומאז היא לא מפסיקה להופיע – בפסטיגלים ובסדרות לילדים. עכשיו, כשהסרט "פול ספיד" של קובי מחט, בו היא מככבת, עולה בבתי הקולנוע, היא מצטלמת לעוד סדרה – "זיגי" (שתשודר בערוץ טין ניק Hot).
"פול ספיד", על פי תסריט של קובי מחט ואיתי מאירסון, הוא ספין־אוף ללהיט "פול גז" של מחט, ומשתתפים בו מלבדה גם חן אמסלם, קווין רובין, גל אמיתי, אקי אבני, נתי רביץ, אברהם ארנסון, און רפאלי, טל גרושקה, נועם אימבר, דין גרבר ועידן תלם. זהו סיפורה של אקדמיה לספורט מוטורי שאליה מתקבלים מדי שנה רק המובחרים ביותר בענפי הספורט המוטורי, כשהחניכים מתחרים על שני כרטיסים לאקדמיה הבינלאומית בפלורידה. הפעם חל שינוי במוסד הוותיק: מנהל האקדמיה פתח לראשונה את שערי המוסד בפני נשים.
"מעבר לזה שהיה לי כיף להצטלם לסרט ושקובי הוא נשמה, זה גם סרט על העצמה נשית", היא אומרת. "הדמות שלי מנפצת איזו תקרת זכוכית ומראה שנשים יכולות להתחרות ולהיות טובות בכל כך הרבה דברים. אנחנו רואים את זה היום באולימפיאדה. לינוי אשרם היא הדוגמה המושלמת. מדינה שלמה גאה בה. בעידן שלנו זה כל כך עקום ועגום והזוי שאנחנו עדיין צריכים לדבר על העצמה נשית. זה צריך להיות חלק מהנורמה.
"העצמה נשית זה משהו שגם ספגתי בבית. סבא וסבתא שלי גידלו את הילדים שלהם באופן שווה. סבא היה מכין אוכל בבית, שוטף, מנקה, וגם סבתא, ושניהם היו עובדים מהבוקר עד הלילה. היה ביניהם שוויון מוחלט בהכל, לכן הזוגיות שלהם הייתה מושא להערצה. זו הזוגיות שאני מאחלת לעצמי, אפילו עשירית ממנה. הם השלימו אחד את השני בצורה מדהימה.
"גם ההורים שלי כאלה. אמא שלי אישה מאוד חזקה. לביאה אמיתית. היא אחד המודלים הכי גדולים שלי להעצמה נשית. אחרי שאבא שלי התאבד היא עזבה את הבית שבו גרנו כי אבא השאיר הרבה חובות, ובשתי ידיים היא הצליחה לקנות דירה ולגדל שני ילדים לבד. זה לא משהו מובן מאליו. צריך לזה תעצומות נפש. הרבה אנשים יכולים להיכנס לדיכאון ולהרים ידיים, אבל לא, היא בחרה בחיים. היא בחרה לנצח ולהיות מעל זה. היא הייתה צעירה, בקושי בת ארבעים, עם שני ילדים, אני הייתי בת 15 ויונתן אחי בן 13, והיא ניצחה".
מה היא לימדה אותך על האובדן הזה?
"בהתחלה כעסתי שאבא שלי התאבד. היום אני מודעת לזה שהוא פשוט היה חולה. דיכאון זה משהו שצריך להעלות את המודעות לגביו, משהו שחשוב לדבר עליו ולא להיזכר בו בדיעבד. הסובבים של אדם שנמצא בחוסר אונים צריכים ללמוד לזהות סימנים של דיכאון. זה מרגיש שעם המגפה הזאת, שגרמה לאנשים לחשוב שסוף העולם מתקרב, אנשים ילמדו לדבר על הכל – על דיכאונות, נטיות מיניות – אבל זה עדיין רחוק מלהיות מושלם".
עכשיו לוי נמצאת בחזרות להצגה "הכבש השישה־עשר" בתיאטרון הבימה, שמביים משה קפטן, לצד קאסט עתיר שחקנים מבטיחים, ביניהם נועם קלינשטיין, אור עמרמי־ברוקמן, עומר חזן, גל גולדשטיין, דניאל מורשת, רוני מרחבי ושירן הוברמן. "לשחק בתיאטרון היה החלום שלי", היא אומרת. "עכשיו, אחרי שהגשמתי אותו, אני רוצה ליהנות מכל מה שהגעתי אליו ולא רק להיות עסוקה במרדף אחרי תפקידים. זה מרדף מתיש ויש גם אכזבות. החזרות האלה זה ירח הדבש שלי, המתנה הכי גדולה שקיבלתי לחתונה".
ומה עם ילדים?
"אחד החלומות הכי גדולים שלי זה להקים משפחה, זה לגמרי בתכנון, אבל אני עוד לא יודעת מתי".
לפנייה לכתב/ת 
