כמה לילות לפני שעזבו את ניו־יורק, העיר שחיו בה במשך עשור והפכה אותם למי שהם היום, מתי ורותי ברודו ישבו לארוחת ערב עם השכנים. קודם הם בקושי החליפו איתם מילה, כמו שקורה בבניינים במנהטן, אבל באותו ערב, הזוג הזה ראה לתוכם. "הם גרו לידנו בקומה, הוא היה שחקן שחור ואשתו הייתה סקנדינבית גבוהה ממנו, מוזרה, עם עיניים בצבעים שונים, אחת ירוקה אחת כחולה", משחזר היום מתי ברודו. "הם חיו בסטודיו יותר קטן משלנו, עמוס בדברים. היינו כל השנים ביחסים של שלום־שלום ואיכשהו הם ידעו שאנחנו עוזבים, כנראה ראו שאורזים לנו את הבית והם הזמינו אותנו אליהם. העברנו ערב יחד ובסופו אמרה האישה, 'בואו אני אקרא לכם בקלפים' ואמרה שהיא תנבא את העתיד שלנו".
מפתה.
"כששאלתי אותה מה יקרה לנו מבחינת כסף, אני זוכר איך היא אומרת, 'הו, יהיה לכם הרבה. הוא יהיה אצלה' והתכוונה לרותי. שאלתי אותה לקראת הסוף, 'מה עם ילדים?' ואז היא מסתכלת על משהו ושמה את היד על הפה וכנראה מבינה שרותי ואני נפרדים, אבל אומרת לי, 'אתם תישארו יחד'. כשאני חוזר לילדים, היא אומרת, 'יש ילדים', אבל היא מבינה תוך כדי שיש משהו שהיא לא רוצה להגיד".
איך היא הגיבה?
"היא הסתכלה על הקלפים, לא הבנתי מה היא חיפשה שם ואמרה, 'וואו'. ניסיתי להבין על מה היא מסתכלת אבל היא רק אמרה, 'תלכו, יהיה בסדר'".
היא ראתה שיש שם איזה אישיו.
"אני לא באמת מאמין בדברים האלה, לא לקחתי את זה כסיפור מנחה. זה סתם קוריוז, אבל היה שם משהו, כשחוזרים לזה כל כך הרבה שנים אחר כך".
במשהו אחד היא צדקה, הכסף שגם רותי תעשה.
"אני לא חושב שרותי שולטת בכסף היום. תסתכלי על הפרויקטים שלי בהיי־טק ובנדל"ן, הם עשו יותר בינתיים, למרות שרותי יצרה משהו שנשאר. אבל כן, היא הצביעה על זה שרותי תהיה אחראית על העושר שלנו".
× × ×
המסעדן, היזם ואיש העסקים מתי ברודו (62) הוא לא אדם שמאמין ב"דברים כאלה" כאמור, אליו מדברים במדדים של בורסה ומחזורים חודשיים. קוראות בקלפים זה יותר מדי רומנטיקה ממה שהוא מסוגל להכיל, וקפה בשבילו זה ביזנס מכניס, לא דבר לקרוא בו. אבל גם הוא יסכים שלשכנה ההיא היו אחוזי דיוק לא רעים. פחות משנה אחרי שעזבו את ניו־יורק באמצע שנות ה־90, הם התמקמו בתל־אביב, פתחו את המסעדה המיתולוגית עם המטבח המסורתי 'קופי בר' בדרום העיר והפכו לכוכבים בקולינריה המקומית. ובהמשך, לשמש שסביבה מסתובבת הסצנה כולה. טרנדים התחלפו, שפים נסקו והתרסקו, אבל הזוג ברודו, אז גם זוג בחיים, שרד והתרחב. בבעלותם, תחת קבוצת R2M ("רותי ומתי"), הקופי בר שחוגג 27 שנים ומסרב להצטרף למועדון 27, ה'בראסרי', מוסד תל־אביבי גם הוא שסגר דלתות בשנה שעברה, 'הוטל מונטיפיורי' שכולל גם מסעדה וגם מלון, 'דליקטסן' שכולל מעדנייה, 'הרצל 16', 'דיסקו טוקיו' וה'בייקרי' שסניפיו פזורים בעיר.
בכל אחד מהמקומות הרגילו את הקהל למאכל או למניירה שלא הכיר קודם. שילוב של רותי, שהתאהבה והתמקצעה באירוח ובמסעדנות, פיינשמייקרית שמיישרת כל קמט במפת שולחן, ומתי, עם יכולת כלכלית ורצון לקחת סיכונים, שאיפשרו את הגדילה. יחד הם העמידו מסעדות שלא רבות איתך אם ביקשת להחזיר מנה אלא פותחות בתחקיר פנימי. עם צי של מלצרים חנוטים ולא כאלה לפני צבא. הברודוז לימדו את התל־אביבים אנינות, ואלה צבאו על כל מקום חדש שפתחו. המסעדות הפכו תוך זמן קצר לכסית בגלגול המודרני, עמוסות סלבס ואנשי ברנז'ה מכל תחום. "בבראסרי אמרתי לאנשים שהתקשרו שיעמדו בתור כמו כולם, כולל רון חולדאי", נזכר ברודו. "הוא עמד שם בתור כדי להיכנס לארוחת צהריים. אמרתי יום אחד למישהו מהצוות שלו שזה לא נעים, שיתקשרו להזמין מקום קודם, כי מבחינתנו אפילו שזה ראש העיר עומד בדלת, לא נקים או נזרז אנשים שכבר יושבים במקום. לא יצרתי איזה חוקים פנימיים".
אבל הכל התחיל בניו־יורק. "חיינו את מה שנקרא Dink: double incomes, no kids. הרווחנו משכורות טובות מאוד, חיינו טוב וראינו את ניו־יורק מתעצבת מול העיניים, תקופה עצובה של איידס אבל גם התפתחות של כל הסוהו. אני הייתי בן 27, קיבלתי משרה בוול סטריט כאיש מחשבים עוד לפני שהיה לי תואר ראשון, אני זוכר איך ירדתי מהסאבווי בוורלד טרייד סנטר ואמרתי, 'פאק איט, הצלחתי'. רותי עבדה שם בניהול חשבונות. התחלנו לארח בבית ואהבנו את זה, זאת הייתה תקופה שלא היו בה 'פודיז', הייתה בניו־יורק רק מסעדה אחת עם כוכב מישלן אחד והיינו בה, כי התחלתי להרוויח כסף טוב. אתה מפתח את כל ההרגלים הקטנים האלה של עיר אורבנית. היינו הולכים ביום שבת ל'זייברס' וקונים מצרכים, מארחים עם מתכונים מספרי בישול ושורצים במסעדות. כל הזמן הסתכלנו על הדברים מהחוויה של הלקוח. אני לא יודע כמה רותי הייתה מוכנה להודות בזה אז, אבל זאת הפכה להיות התשוקה שלה".
אתה היית זה שמימש את עצמו שם יותר?
"באותה תקופה אני לא יודע אם בכלל היה לרותי עניין, ואני לא חושב שהיא חיה בתחושה שהכסף שלי לא היה שלה. ממש לא. עם הזמן רותי תפסה המון אומץ בחיים שלה ושלא תחשבי שאני הסתובבתי בעולם עם עודף ביטחון. זה לא עבד ככה. בדיעבד אני יודע כמה חוסר ביטחון היה לי. היינו פרטנרים טובים לחיים שרצינו לחיות".
מתי חשבתם לחזור?
"חיינו שם טוב אבל הרגשתי שאני לא רוצה יותר ללבוש את החליפה הזאת, לא רוצה יותר לכתוב קודים, לא רוצה לגור בצפון העיר. בוול סטריט ידעתי לעשות כסף ולהשקיע במניות, אבל אתה מרוויח הרבה ומוציא הרבה. חזרתי עם רותי ואמרנו, בואי נחפש את עצמנו. היינו בלי ילדים והיה מאוד קל".
הם הכירו בצבא, מתי היה בן 24, רותי בת 22. הוא איש העולם הגדול, כך היה נראה בעיניה, והיא נתנייתית שגדלה בבית דתי. הוא קשוח, קורקטי, יעדיף לאכול נקניקייה מדוכן זול ולא להיסחף לקלישאות או לאמוציות. היא, במבט ראשון נראתה גם כזאת, עד לסיבוב שעשתה בפריים־טיים כשופטת ב'מטבח המנצח' וב'מאסטר שף' שם פתחה את הלב.
אחרי שנים שהתכנסה במסעדות שלה, ברודו הפכה לסלב מחוץ לגבולות תל־אביב וכבשה את הפרונט. ואיתה הכאב שלה, על שלא הפכה לאמא. בכנות לא רגילה סיפרה על שנים של וורקהוליזם ששאבו אותה לתוכן ולא איפשרו לה לחשוב על שום דבר אחר, גם לא ילדים. ועל הבעל דאז מתי, שלא רצה את זה מספיק בעיניה. מתי, רואה היום את הפצע הזה מזווית אחרת לגמרי. "אני התנגדתי לרעיון הזה מההתחלה, שהמסעדות ימלאו את המקום שאמורים לתפוס בחיים שלנו ילדים. אמרתי לרותי שהעסק לא מגדיר אותה ולא אותי. ראיתי את הקופי בר כעוד פרויקט שצריך להצליח בו, לא כילד. אני זוכר שאפילו אמרתי לה בשנה הראשונה, באיזה ערב אחד, 'זה בסדר, אפשר לסגור. בואי נעשה את זה טוב ואז נמכור אותו'. האחריות הייתה קשה, ללכת לישון בלילה עם המחשבות על הספקים שצריכים להגיע והעובדים. זה היה אובר־וולמינג. אבל אם היא התנהגה כאילו זה הילד שלה זאת הבחנה שלה וזאת בעיה שלה. זה לא אומר שאין כאן עניין אמוציונלי, אבל זה נראה לי טיפשי שהיא לא מודה ברצונות שלה גם כן, בזה שגם לה אולי היה נוח לזרוק את האשמה עליי. אבל איפה היא הייתה? בעולם שאני חי בו זה עסק של נשים, נשים רוצות ילדים, או לפחות רוצות יותר. לא הייתה איזו ברית בינינו בנושא הזה, זה נראה לך רציני? הברית שהיא טוענת שהייתה, שהקופי בר הוא הילד שלנו, זאת שיחה שהייתה בראש שלה".
מתי התחילו הניסיונות להביא ילדים?
"עוד בניו־יורק רצינו ילדים ורותי עשתה את זה ברצון, אבל אחרי שמונה חודשים של ניסיונות זה הפך להיות סיוט והשלב הבא בניו־יורק, הפריית מבחנה, היה צריך לעלות מאה אלף דולר. הרופא אמר, תיסעו לארץ ותעשו את זה שם, עדיף לכם. בשנה הראשונה שלנו בארץ התעסקנו בזה, הלכנו לאסותא, להפריה, עושים בדיקות פוריות. אבל אז רותי מפסיקה באמצע כי אנחנו פותחים את הקופי בר ואחר כך, שנים אחרי זה, ניסינו עוד פעם, אבל זה כבר היה הסוף".
בך זה בער להביא ילדים?
"לא. לא יודע למה. איטס נוט אין מיי מיינד. חוץ מבתקופות שאנחנו מנסים, ואז זה היה במודעות. גם אצל רותי זה היה ככה".
איך התחילה הפרידה שלך ושל רותי?
"היו שלוש שנים שהתרחקנו. הפכתי להיות מנהל טכנולוגיות ראשי בחברה בקליפורניה, גרתי על הקו והגעתי כל שבועיים לארץ, והמסעדות בינתיים התפתחו. לא הרגשתי שטסתי והשארתי אותה עם כל העומס, היא נשארה עם משהו שהיא רצתה לעשות ואת העומס גם אני הרגשתי, החרדות שלי היו לא פחות גדולות".
אתה הולך לעסקים, אבל אולי פשוט הייתה חסרה הרומנטיקה. שאין עם מי לחלוק את הלילות כשחוזרים מהעבודה.
"זה נכון, הייתי עסוק בחיים שלנו ולא ברומנטיקה שלנו. לי זה היה פחות חסר כנראה. לא הרגשתי בודד כשהיינו יחד. אתה הולך לקופי בר בערב ויש מסביבך מאות אנשים, ואין זמן להתעסק בזוגיות שלנו, דווקא בשנינו עכשיו. היא לא זוכרת את זה היום, אבל גם לא היה לה זמן. בסוף אני הייתי זה שהתנגד לגירושים, ניסיתי לייצר מסגרת שתשאיר אותנו יחד. להחליט להתגרש זה קשקוש. להתגרש כשיש עסקים יחד זה קשה, חלוקת הרכוש קשה, יש כספים בבנק יחד. עד היום על הנייר אנחנו נשואים. אבל הפרידה כבני זוג, מרגע שהיא אמרה שהיא רוצה להיפרד הבנתי שגם אני אולי רוצה את החופש שלי, שעדיף שנתחיל חיים בנפרד. שכרתי דירה במגדל נווה צדק, היא נשארה לגור בדירה שלנו ברוטשילד".
אתה חושב שזה קרה כי עבדתם יחד?
"אתה יכול תמיד להאשים את העסק, אבל זה יהיה ילדותי אחרי כל כך הרבה שנים של זוגיות להגיד את זה. זאת הייתה זוגיות שאחרי הרבה שנים האינטימיות והריגוש המיני בה ירדו, ואני לא בטוח שאנחנו היחידים שסבלנו מזה".
בדיעבד הבנת שאולי פיספסת אותה כבת זוג? שלא נתת לה להרגיש מספיק חשובה ונאהבת?
"אני לא חושב, זאת הייתה זוגיות מורכבת, אבל כשהסתכלתי על חברים שלנו מסביבי שהיו במצב דומה הם לא התמודדו יותר טוב מאיתנו אלא גרוע יותר. לא ראיתי שום דבר מסביב שיכולתי לומר עליו, 'הו, כזה אני רוצה'. והתחתנו בגיל 22 ו־24, גיל מאוד צעיר גם לתקופה של אז. היינו נאיביים".
אחרי שנפרדתם הפכת לרווק מבוקש?
"כן, אבל אני לא אחד שחי בארץ, הולך לעבודה מתשע עד חמש ואז חוזר לבית ריק וחייב לחפש זוגיות כדי לא להיות לבד. חייתי חיים מלאים ולא חיפשתי באופן אקטיבי רומן אחר, אהבה. אבל את שואלת אם נהניתי מתקופת הרווקות שלי? אז כן, מאוד. פיציתי על מה שלא עשיתי בגיל 20. נכנסתי לדמות, שכרתי את הדירה במגדל, יצאתי למקומות".
מתי הכרת את נדיה, בת הזוג שלך היום?
"הכרתי אותה בבר המישמיש בלילינבלום בתל־אביב. יש בינינו פער של 26 שנה. אני הייתי בן 49, היא בערך בת 24. היא גרה באשקלון, איפה שהייתה העלייה הרוסית, נשואה לבחור רוסי, ישראלי שהגיע לכאן בגיל 13, היה לה ילד והתחיל רומן בינינו. ואז היא רצתה לעזוב את בעלה ואני עזרתי לה לעבור לפלורנטין. היא לא דיברה עברית כל כך טוב. סידרתי לה לגור בפלורנטין עם הבן שלה. כשהיא נכנסה להיריון ממני הצעתי לה לגור בלופט לבד עם התינוקת ושאני אתמוך בה ואעזור. מערכת היחסים בהתחלה לא הלכה למקום של זוגיות. אבל אז הילדה נולדה, הייתי כל הזמן איתה, הן באו אליי וזה כבר הפך להיות לא יעיל אז הן עברו לגור אצלי. אחרי שנתיים נולדה אלכסנדרה, הבת השנייה שלי. לבן הגדול שלה אין קשר לאבא שלו, הוא חזר לרוסיה, והוא הפך להיות גם הבן שלי".
איך היה לספר לרותי שנדיה בהיריון?ֿ
"אוי, זה היה סיוט. זה היה קשה. אני נזכר שעוד לפני זה היו ויכוחים, הייתה מישהי לפני נדיה שמאוד רציתי לצאת איתה וכן רציתי זוגיות איתה, אמרתי לרותי את זה והיא כעסה עליי. אני חושב שהיא התחילה לכעוס עליי באופן עקרוני, לבנות עליי כעס פנימי כזה, לא קשור לנדיה. היינו בפתיחה של 'הוטל מונטיפיורי' ואני מבין שאני זה שצריך לומר לה, כדי שלא תשמע את זה ממישהו אחר. זה לא היה בסיטואציה של ישיבה, אני רק זוכר שהיא לא לקחה את זה טוב".
כי היא מבינה שפתאום מלא לעשות לה ילד אתה עושה את זה עם מישהי שאתה מכיר לא הרבה זמן ומשמעותית פחות טוב.
"היא מגיעה להכרה שלה לא יהיו ילדים, ושאולי בשבילה זה מאוחר מדי ואני זוכר שאני אומר לה לאמץ, אפילו שלי לא היה קל עם הבן של נדיה בהתחלה".
היא מספרת שבפעם הראשונה שסיפרת לה היא אמרה לך, "תגיד לנדיה שתפיל".
"כן, אני לא זוכר את המשפט, אבל יכול להיות. אני לא רציתי שנדיה תפיל. היא רצתה את הילד, זה היה לי טוב וראיתי בזה עניין, אז אימצתי את הרעיון".
התגובה של רותי הציפה בך רגשות אשם?
"כן. שיכול להיות שאם הייתי מתעקש יותר על ילד איתה זה היה קורה, או אם היינו עושים מה שצריך בניו־יורק. אבל אי־אפשר לעשות את זה. להגיד 'מה היה קורה אם' זה אחד מהמשפטים הכי מטומטמים שאני מכיר. זה מיותר. גם השיחות שהיו לה על זה עם הפסיכולוג שלה. היא ניסתה להצדיק למה זה לא קרה לנו וזה מיותר".
אתה בכל זאת כואב את הכאב שלה, על הזמן שאי־אפשר להחזיר לאחור וההזדמנות שנסגרה לה?
"בתשובה קצרה אני אגיד כן. אבל אני לא בן אדם רגשי, אני לא חי את החיים שלי ככה".
× × ×
ברודו הפך תוך שנתיים לאבא לשלושה ילדים, הבן של זוגתו מהנישואים הראשונים בן 13, והבנות המשותפות סופיה ואלכסנדרה בנות שמונה וחצי ושש וחצי בהתאמה. "תקשיבי, זה היה מטורף. מאפס לשלושה תוך שנתיים. זה לא דבר שהיה לי קל לעכל, לקח לי זמן להיכנס לדמות הזאת. התחלנו בזה כשהילדים היו פרויקט שלה ו'את רוצה? אז סבבה', אבל גיליתי שזה לא עובד, היא לא האמא החד־הורית התל־אביבית שאיכשהו יכולה להתמודד עם זה לבד. זה לא קורה. אין לה גם משפחה כאן. היא לבד פה בעולם. כשעזרתי לה לעבור לגור בפלורנטין אפשר לומר שאימצתי אותה, לקחתי אחריות גם על החיים שלה".
האבהות לא עזרה לך להיות רגיש יותר?
"לא יודע, אבל כן הפכתי להיות אדם אחר. הזוגיות עם נדיה מורכבת בדרך שלה, גם היא לא ידעה לאכול את היחסים שלי עם רותי. יש בינינו גם פערי תרבות וגם פער גילים משמעותי. זה דרש את הזמן שלו. יש לנדיה סיפור בעולם בפני עצמה, היא הגיעה מרוסיה מקולחוז שרחוק אלף קילומטר מכל מקום נורמלי בעולם, ואז איכשהו להגיע לכאן לתל־אביב. אני חושב שאני מרשים אותה, היא בחורה שפגשה מישהו שמצליח, שמכירים אותו, שיש לו מקומות".
ומה אתה ראית בה?
"היא נראית טוב ומעניינת אותי, והיום אני מאוד אוהב את מה שיש לי איתה. יש לי משפחה נהדרת. עברנו לאיפה שאנחנו גרים היום, בניין קטן בנווה צדק שקניתי, בסמטת שלוש. המנכ"ל של R2M גר כאן גם, יש לו ילדים ונהיה לנו מין גן ילדים כזה".
נדיה ורותי מסתדרות?
"רותי מאוד קורקטית. ואני לא חושב שהיא מדברת על הילדים שלי ועל מה שקרה כמו שהיא דיברה בהתחלה. היא כבר מכירה את הילדים שלי ואוהבת אותם, רותי היא דמות שהם מעריצים בטלוויזיה. הם רואים את התוכניות איתה ויודעים שהיחסים בינינו מורכבים ושהיא הייתה אשתי. אני לא מכיר הרבה אנשים שחיים כמוני עם רותי ונדיה, אבל אני לא חושב שזה כל כך מוזר. זה קורה יותר ממה שחושבים".
גם אתה היית צריך להתרגל כאן למשהו, רותי נכנסה למערכת יחסים עם גיא פולק, השף הראשי של הקבוצה שעובד תחתיך.
"כן, נכון. אני לא יודע איך להסביר את זה. איט איז וואט איט איז. לא הופתעתי מזה, היו שמועות מאחרים שטרחו להגיד לי שהם יחד".
לא שמעת את זה ממנה ישירות?
"לא".
התאכזבת מזה?
"לא. אני עסוק בחיים הפרטיים שלי. וגם רותי וגיא הם אנשים שעובדים 20 שעות ביום, הם עסוקים בחיים שלהם".
הפתיע אותך שביום אחד היא הפכה לכוכבת טלוויזיונית?
"אני ער לכל מה שקורה עם טלוויזיה ואוכל כי באו גם אליי עם עשרות הצעות לאורך השנים, רצו שאעשה את התוכנית שאסף גרניט ביקר בה מסעדות וגם את 'מחוברים' בעונה עם ננה שרייר. לא רציתי את זה כמובן. אבל כשבא חיים לדבר עם רותי, הוא שיכנע אותה והיא הלכה. אני רואה את זה כקוריוז, אני לא מבין מה היא עושה שם. זה מוזר, אבל אני מכבד את זה".
לא הסתכלת מהצד ואמרת, "וואו, היא פורחת"?
"לא. אני מבין שזה עוזר לעסקים שלנו אבל גם בזה אני לא בטוח. גם רותי תגיד לך שרוב המעריצים שלה מהטלוויזיה לא היו במסעדות שלה אף פעם. אני לא יודע מה היא עושה שם, אבל זה עושה לה טוב. ראיתי תוכניות שלה יחד עם הילדים שלי".
נו, והיא עוברת שם טוב לדעתך?
"זה תמיד קצת מביך לראות את עצמך בטלוויזיה, ואני ורותי זה יחסית דומה. אז לאט־לאט אני מתרגל, אבל כשאני רואה אותה על המסך זה קצת כמו לראות את עצמי".
מצחיק, אתם עדיין סימביוטיים.
"איך בכלל אפשר לחשוב אחרת?"
× × ×
בילדותו של ברודו אביו עבד באל־על והמשפחה נדדה אחריו. כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים התמקמו ברומא, ואז עברו לניו־יורק, שם חי עד גיל 19. התרבויות השונות הציתו בו את הסקרנות לאוכל ולאירוח. "כשגרנו ברומא היה מתחת לבית שלנו אספרסו בר איטלקי קלאסי שהייתי שורץ בו בתור ילד, גם להורים שלי שבאו מסגפנות ישראלית של שנות המיתון בארץ, זאת הייתה חוויה גדולה, פתאום להיות במסעדות כל הזמן".
כל זמן שהזוג ברודו רישת את תל־אביב במקומות של טעם טוב ויקר, אמרו עליהם שהם "פלצנים" שייבאו לישראל את היאפיות. ברודו לא מבין איך. "אני לא חושב שרותי ואני אימצנו את הרעיון שאנחנו תל־אביבים. ההפך, תמיד הרגשנו האאוטסיידרים. ייתכן שרואים אותנו ככה מבחוץ, אבל לא אני ולא רותי תל־אביבים, לא גדלנו כאן. קניתי את הדירה ברוטשילד בתקופה שאף אחד לא גר שם. היה שם שיט, זה מה שהיה. זאת הייתה תקופה שכולם רצו לגור ברמת אביב ג', בצפון העיר. אבל אני תמיד נמשך יותר לדרום. הבנתי את העולם האורבני שעומד להיות שם אבל אז תל־אביב הייתה תקועה, עוד לא הכריזו עליה כעיר לבנה באונסק"ו. הדירה הראשונה שלנו הייתה באחד העם, אפילו עוד לא הייתה מדרכה מתחת לבניין, הוא היה ישן ועמד ליפול ולמטה היו טרנווסטייט וזונות של תל־אביב לפני שהן עברו לרחוב החשמל".
לקופי בר, המסעדה הראשונה שפתחו, גם נבחר לוקיישן לא אופייני. "פתחנו ביום הולדת 35 שלי. לא היה לי שום מושג לאן נגיע עם זה. לפני שהתמקמנו פתחתי מפה של תל־אביב וראיתי איפה אזורי המגדלים החדשים שיהיו והאמת שטעיתי קצת. אזורים אחרים התפתחו לפני".
לקחתם סיכון.
"לפתוח את הקופי בר לא היה סיכון גדול לעומת מה שהרווחתי באותה תקופה. אפשר לומר שהיו ימים שהרווחתי לבד את מה שכל הקופי בר הרוויח במחזור של חודש. היו לנו נכסים בארצות־הברית, דירות ביוסטון שפשטה את הרגל וקניתי שם בגרוש וחצי. כל הזמן ידעתי לייצר ערך במקביל. הקופי בר זה היה בעצם פרויקט של רותי. זה של שנינו, אבל יש שותף שלוקח אחריות יותר, וזאת הייתה רותי. אני התחברתי לחברות טכנולוגיה מסביב לקופי בר, התחלתי לעשות פרויקטים בשביל חברות היי־טק. ככה זה גם היום, אני תמיד עושה עוד משהו חוץ מהמסעדות".
מלחיץ לחגוג למסעדה יום הולדת 27.
"להפך. אתה לא רוצה להיות ג'ים מוריסון או ג'ניס ג'ופלין, רק לדעת שאם הדבר הזה שעשית עד גיל 27 יגדיר אותך לכל החיים, אז עשית משהו טוב. אני בשנים האלה כל הזמן ניסיתי להספיק, הייתי במרוץ נגד הזמן. אני נגד חגיגות של 25 או עשור או 30. אני שונא את חגיגות יום ההולדת האלה, הן דיכאון בעיניי. אבל הקופי בר, היום אני רואה אותו כטוב שבמקומות שלנו. אני זוכר איזה לילה שהיה מלא עד אפס מקום, שתיים בלילה, רותי עצבנית על משהו ואני קורא לה החוצה, לעמוד איתי על הכביש. ואני אומר לה, 'תסתכלי, מאות אנשים באו למקום הזה. ועוד תראי לאיפה, לאיזה מקום מטומטם. אין כאן כלב באזור הזה חוץ מאיתנו! תסתכלי, זה שלך'. זה רגע של מודעות, שאתה מסתכל על הדברים מהצד. אני לאורך כל השנים דאגתי שהיא תמיד תראה את זה, תתבונן על העסק מבחוץ, על מה שהיא עשתה. מבלי לראות לרגע את הבעיות. היא גם הצליחה לארגן כמה מסיבות בקופי בר, בימים בשנה שאי־אפשר להיות פתוחים, כמו תשעה באב או יום כיפור".
התעשרת ממסעדנות?
"אנחנו חיים בסדר, אנחנו נהנים ממה שאנחנו עושים. מתי אתה מרגיש עשיר? אף פעם כנראה, תמיד יש את התחושה שזה לא יספיק לך. אתה בוטח בכסף כשהוא אצל בנקים והכל יכול להתמוטט ביום אחד. בגלל זה רותי אומרת שאי־אפשר להתעשר מזה. זה לא לעשות אקזיטים של מאות מיליוני דולרים".
איך היה לכם בקורונה?
"עקבתי אחרי הידיעות בסין וידעתי שזה הולך להסתבך. התכוננו לקורונה ברצינות. בלי לקחת את המושכות לידיים כמו שעשינו היינו היום בצרות. את הרצל 16 פתחתי לקהל לפני שהיה אפשר, בצורה סודית. היית צריך לדעת מאיפה להיכנס למקום, זה היה ממש אנדרגראונד. מלצר ישב שם, נתתי לו מזומן ואמרתי לו, 'היום אנחנו לא מוכרים. לך תקנה בכסף אלכוהול ותיתן לאנשים שיבואו לפה בחינם'. הוא התחיל להגיש, הוצאנו אוכל קטן לבר, אנשים השאירו טיפים למלצרים שבאו לעבוד אבל העסק לא היה פתוח, לא הייתה קופה רושמת. לא הכנסתי שקל לכיס. זה היה כדי להניע תהליכים שייצרו לאנשים עבודה, וכדי ליצור אווירה".
בתקופה שכל בעל עסק מתלונן שאין עובדים, איתכם הולכים מלצרים במשך שנים.
"אנחנו מאמצים מלצרים. ראינו איך זה עובד בניו־יורק, שם הייתה אידיאולוגיה שהמלצר צריך להיות בן אדם, שתהיה לו אישיות, שיהיה לו אופי. להפוך מלצרים למקצוענים זה כבר דורש שנים של מאמץ, אבל זאת ההתחלה. הם קיבלו מאיתנו הרבה ערך, נסעו לחו"ל איתנו, עשו משכורות יפות".
משהו זז לך בלב כשראית את הבראסרי נסגר עכשיו?
"לא. אני אוהב גם לסגור מקומות. המקום יעבור שינוי עכשיו ולא הייתה לי יותר מדי סנטימנטליות כשהוא נסגר במתכונת הקודמת. איך אני אגיד את זה? אני לא אוהב סנטימנטליות, לא נוסטלגיה ולא זמרי רוק מתבגרים".
אז להסיק שהקונספט של התבגרות מטריד אותך?
"לא. אני מרגיש טוב יותר עם עצמי היום ממה שהרגשתי בגיל 40. כשאתה בן 40 אתה מסתכל אחורה ואתה בקושי רואה משהו, על מה תסתכל? מה כבר עשית? כשאתה בן 60 זה כבר אחרת".
× × ×
ברודו כבר שנים רץ על כל המגרשים, מדלג בין המסעדות, לנדל"ן בעיר ובחו"ל, מיזמי היי־טק ומיזמי אמנות.
יודע להיות הראשון לזהות, גם איכות וגם הזדמנות כלכלית. העיקר לא להשתעמם. כבר לפני עשור, למשל, צפה את הפריחה של הקנאביס, הרבה לפני גל הרמטכ"לים שהסתער על הזהב הירוק, והפך למשקיע פרטי בחוות קנאביס רפואי. "השקעתי בחווה שהייתה בין שלוש חוות הקנאביס הרפואי הראשונות, קראתי לזה 'בטר'. כשהתחלתי עוד לא דיברו על זה ושימוש רפואי עדיין לא היה חוקי, אבל בשביל להתחיל עם זה הייתי צריך להאמין שהעסק הזה יהיה שווה יום אחד מיליארדים של דולרים". אתה בעצמך מעשן קנאביס?
"כן. אבל אני לא רואה בזה אידיאולוגיה, לא אתחיל להכניס את זה לעוגות ולמאפים שלנו. ראיתי בזה הזדמנות וכשגדלתי באמריקה הסמים היו תופעה שמלווה את החיים שם ואיתה הדיון על החוקיות או אי־החוקיות. אני רואה את זה בסוף כמו לשתות תה עם מרטיני בלילה. אין לזה ערך אחר בעיניי".
הפרויקטים הבאים שלך ימשיכו להיות יחד עם רותי?
"כן. קשה לי לראות את הדברים קורים בלי רותי בצורה שבה התרגלנו לעבוד יחד. כל אחד יודע מתי להיכנס ומתי לצאת, מתי צריכים אותו ומתי לא. המלון והמסעדות שייפתחו בבניין לשימור ברוטשילד 48 יקומו באופן מיוחד עם עוד שותף (יזם הנדל"ן ומעשירי יהודי קנדה, ג'רי שוורץ - ט"ג). זה פרויקט שעולה הרבה כסף ולא ביכולת שלי להרים כזה דבר לבד. עליו אני מסתכל עכשיו".
רותי סיפרה בעבר על פנטזיה להקים בית הבראה.
"זו פנטזיה רק שלה. לי אין עניין בזקנים. אני אגמור את החיים שלי במלון מונטיפיורי בחדרים שם למעלה, כמו בסדרה 'המלון של פולטי' (צוחק). אני אשמח שככה תיראה הפרידה שלי". ×
