ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביהו שפירא
    המוסף לשבת • 12.08.2021
    "אני בטוחה שאם המרתון היה ביום אחר, לא לפני המחזור שלי, הייתי זוכה במדליה"
    דרכה של לונה צ'מטאי־סלפטר אל פסגת האתלטיקה העולמית נקטעה בישורת האחרונה של ריצת המרתון בטוקיו | אבל גם בלי מדליה נכספת רשמה האצנית הישראלית ניצחון חשוב כשהבקיעה את מחסום הבושה וההשתקה ופרצה דרך עבור ספורטאיות אחרות | אחרי הפוסט האמיץ שבו חשפה מדוע קרסה על המסלול, היא מדברת בגלוי על ההתמודדות עם אחת התופעות הנשיות השכיחות ביותר, גם כשאת ספורטאית אולימפית ‑ כאבי טרום מחזור | "ההתכווצויות הרגו אותי. הגב שלי נשבר. זה היה ברמה של צירי לידה, אבל המשכתי עד הסוף. בגלל שאני ווינרית"
    סמדר שיר, נדב צנציפר | צילום: אביהו שפירא

    רוי סלפטר, בן שבע, מקיבוץ להבות הבשן, קורא לאמו, האתלטית לונה צ'מטאי, "מיסיס בלאק". לאביו, דן סלפטר, הוא קורא "מיסטר ווייט". ככה זה כשהאמא היא ילידת קניה, האבא צבר וההווי המשפחתי כולל עיסוק קליל בצבעים. רוי עצמו, המכונה בבית "מיסטר בראון", נסע ביום שלישי השבוע מהגליל העליון לנתב"ג כדי לקדם את פני הוריו שחזרו מטוקיו בידיים ריקות. בלי מדליה וגם בלי מתנה.

     

    "רוי שותף מלא באורח החיים שלנו", מספרת צ'מטאי בגאווה. "הוא לא מצפה למתנות מפני שהוא יודע שאנחנו לא טסים לשופינג, אלא לעבודה. הוא שמח לספר לכל מי שמוכן לשמוע שאמא שלו רצה, ושאבא שלו עומד עם סטופר ומודד כמה זמן לוקח לה לסיים את הריצה. לפני כל תחרות הוא מבקש ממני לחזור הביתה עם מדליה, לא משנה באיזה צבע".

     

    ומה הוא אמר לך השבוע, כשזינק עלייך אחרי פרידה בת חודשיים?

     

    "הייתי עם מסכה, וראיתי שהוא מתעמק בפנים שלי כדי לזהות האם אני שמחה או עצובה. כשחיבקתי אותו הוא אמר לי באנגלית 'אמא, אני שמח שחזרת, אני שמח לקבל אותך כמו שאת' ובבת אחת נשברתי. במקום לחייך אל הבן החכם שלי ניגבתי את הדמעות מהלחיים".

     

    צ'מטאי־סלפטר בראש הדבוקה המובילה במרתון בטוקיו. "הזעתי בטירוף, הרגשתי שאין לי מספיק  אוויר"
    צ'מטאי־סלפטר בראש הדבוקה המובילה במרתון בטוקיו. "הזעתי בטירוף, הרגשתי שאין לי מספיק אוויר"

     

     

    הוא שאל איפה המדליה?

     

    "לא. אני מניחה שהוא הבין שבאולימפיאדה לא זכיתי לעמוד על הפודיום. לא נראה לי שהוא היה ער בלילה, בין שישי לשבת, כדי לראות אותי בשידור חי, אבל אני בטוחה שהסבירו לו מה קרה".

     

    והוא יודע למה אחרי 38 קילומטר של ריצה בחום בלתי אנושי, קרסת?

     

    "לא. למה הוא חייב לשמוע את כל הפרטים? רוי יודע שבמהלך הריצה כאבה לי הבטן ושחזרתי ארצה בריאה ושלמה. זה מספיק".

     

     

     

    אש בעיניים ובלב

     

    ריצת המרתון של צ'מטאי־סלפטר בטוקיו הייתה אירוע שייכנס לפנתיאון של חובבי הספורט. היא הכילה את כל המרכיבים של סרט דרמטי שלא הסתיים בהפי־אנד. עד הקילומטר ה־38 הייתה המרתוניסטית הישראלית חלק מדבוקה של ארבע אצניות שנאבקו על שלוש המדליות, ומד ההתרגשות של הפרשנים והצופים בארץ טיפס בהתאם. אלא שאז היא עברה לפתע להליכה, והביטה חסרת אונים ביריבותיה שהמשיכו לעבר הפודיום. בהמשך מצאה איכשהו כוחות והגיעה על סף עילפון אל קו הסיום.

     

    את אלה שחיכו לצ'מאטי בפינה זה לא הרשים. מגיבים למיניהם האשימו אותה שגם הפעם חיפשה תירוץ נשי כדי להתחמק מהכישלון. אבל לצד הכועסים עליה, יש כל כך הרבה שמתפעמים ממנה - מהעובדה שהצליחה להיצמד לחבורת המובילות כמעט עד הסוף, מהנחישות להשלים את 42 הקילומטרים המפרכים, ולא פחות מכך מאומץ הלב שגילתה כשהחליטה לחשוף את הסיבה שבגללה נאלצה לגנוז את חלום המדליה.

     

    הפוסט שכתבה למחרת הריצה פתח תיבת פנדורה ושלף ממנה נושא שעדיין מוגדר כטאבו מתוך בושה, צניעות או שתיהן. מאחורי הגדרות מנומסות כמו בעיה נשית וכאבי בטן, עמדו דקירות בגב התחתון והתכווצויות של הרחם האופייניות לתסמונת קדם־וסתית, שכפו עליה לעצור.

     

    צ'מטאי־סלפטר אחרי התחרות. "לא הסכמתי להתיישב בכיסא גלגלים. אני לא תבוסתנית"
    צ'מטאי־סלפטר אחרי התחרות. "לא הסכמתי להתיישב בכיסא גלגלים. אני לא תבוסתנית"

     

     

    "PMS", היא מסננת באנגלית. "לדעתי זה אחד מהפרטים האינטימיים שאישה מבקשת לשמור לעצמה, לכל היותר לחלוק אותו עם החברה הכי טובה. מביך שכל העולם שותף במועד המחזור החודשי שלי. אבל בכל מקרה, לא מדובר בכאבי מחזור. את כתם הדם הראשון גיליתי הרבה אחרי שהתחרות הסתיימה, כשהגעתי למלון. מה ששבר אותי לקראת סוף הריצה, כשכבר הייתי כל כך קרובה לסוף המסלול, הם כאבי הטרום־מחזור".

     

    שפוקדים אותך מדי חודש?

     

    "כן, מאז גיל ההתבגרות. כשאני במחזור אני ממשיכה לתפקד כמו תמיד, אבל מי שמכיר אותי רואה ומבין שאני לא במיטבי. אני חצי כוח ולפעמים אפילו פחות. אני בטוחה במאה אחוז שאם ריצת המרתון הייתה מתקיימת ביום אחר היו מזמינים אותי לפודיום. יותר מזה, אני בטוחה שגם אילו ריצת המרתון הייתה מתקיימת יום או יומיים אחרי תחילת הדימום, לא הייתי נשברת. לכל אישה יש מבנה משלה. אצלי, הסיוט הכי גדול הוא בימים שקודמים למחזור".

     

    זו הפעם הראשונה בקריירה שאת רצה במצב כזה?

     

    "לא, פעם שלישית, אבל בפעמיים הקודמות אלה היו ריצות קצרות, חצי מרתון".

     

    אולי כאבי הקדם־מחזור התעצמו בעקבות הלחץ הנפשי שנלווה לאולימפיאדה?

     

    "לא", היא אומרת בטון תקיף, "ברור שהתרגשתי, אבל האולימפיאדה לא הורידה אותי מהפסים. יומיים־שלושה לפני המרתון עשיתי את מה שאני נוהגת לעשות לפני כל תחרות חשובה. מה אני עושה? מתנתקת. ננעלת. מתעלמת מהמדיה. לא עוקבת אחרי הכותרות. לא מסתכלת על התוצאות של אחרות. עושה הכל כדי להתרכז במסלול שלי".

     

    ואז רצת לעבר המדליה, עד שהכאבים ניצחו אותך, או שחששת כבר בזינוק שלא תצליחי לסיים את הריצה?

     

    "גם עכשיו, אחרי הסערה, עוד לא הצלחתי להבין איך מישהו יכול היה להעלות בדעתו שיצאתי לדרך במטרה להפסיק לפני הסוף. יש בזה היגיון? ברור שלא. קרעתי את עצמי באימונים. חיזקתי את עצמי מבחינה מנטלית. הגעתי לטוקיו עם אש בעיניים ואש בלב. מה, לא ברור שרציתי לייצג בכבוד את המדינה שלי? לא ברור שרציתי לשמח את המאמן שלי שלא במקרה הוא גם בעלי? לא ברור שרציתי לנצח ולעמוד על הפודיום ולשמוע את ההמנון?"

     

    לרוץ כדי לברוח מעוני

     

    לונה צ'מטאי קורלימה סלפטר שתחגוג בדצמבר יום הולדת 33, נולדה במערב קניה, בקפקניייאר שבמחוז ריפט ואלי למשפחה משבט פוקוטס. "גדלתי בכפר ירוק שבו עובדים בשדות, מגדלים תירס וגם פרות ותרנגולות". הוריה האיכרים רצו שחמשת ילדיהם ירכשו השכלה "כי בלי חינוך וחוכמה אין עתיד". בראיון קודם ל"מוסף לשבת" תיארה את העליות התלולות שהיה עליה לחצות מדי בוקר בדרך לבית הספר המיועד לבנות בלבד.

     

    "כשהאחים שלי הלכו לבית הספר אני רצתי", סיפרה, "מפני ששיעמם אותי ללכת לאט. גם בשיעורי ההתעמלות רצנו, והיו תלמידות שהתלוננו על הקפיצות שגורמות להן לכאבי בטן, אבל אצלי זה היה הפוך. כשרצתי הרגשתי הכי בריאה. עד היום זה ככה. יש כאלה שמפסיקים לאכול שעות לפני ריצה, כדי לא להכביד על הקיבה, אבל אצלי הריצה זורמת באופן טבעי".

     

    את לימודיה התיכוניים עשתה בתנאי פנימייה ("גם מפני שהכפר רחוק, שעתיים נסיעה, וגם מפני שככה שומרים על הבנות") והאתלטיקה דווקא לא עמדה בראש מעייניה. לצד לימוד שלוש שפות – השפה המקומית שנקראת קסווקי, סוואהילית ואנגלית – היא שיחקה כדורגל, קפצה לגובה, הדפה כדור ברזל, זרקה דיסקוס והטילה כידון. "ככה זה אצלנו", הסבירה. "הספורט לא פחות חשוב מלימודים".

     

    איזה קסם יש באוויר של קניה? איך נולדות בו אצניות כאלה משובחות?

     

    "זה לא קסם, יש לנו גנים טובים. כולם רצים".

     

    דן סלפטר, שביקר בקניה כמה וכמה פעמים, הסביר שיש גם סיבות כלכליות לכך שהספורט תופס מקום משמעותי בתרבות של המדינה. "הצטיינות בספורט היא אמצעי להיחלץ ממעגל העוני. כשילדה כמו לונה רצה כל יום בשטח הררי לבית הספר ובחזרה, היא בונה יכולות שבחיים לא יהיו לילד מערבי שהתרגל לנסוע באוטובוס ובמכונית".

     

    בגיל 19 הגיעה צ'מטאי לישראל, לווילה בהרצליה פיתוח, בתפקיד עוזרת ואומנת לשלושת ילדיו של סטיב לורטה, שהיה אז קונסול קניה בישראל. "הוא לא הכיר אותי ואני לא הכרתי אותו, אבל סיפרו לו שאני חרוצה ואחראית. סוכם שאעבוד בישראל במשך ארבע שנים. תיכננתי לחסוך כסף ולחזור לקניה, לחיים הרגילים".

     

    בבית השגריר ציפה לה לו"ז מלא. השכמה בשש, הכנת הילדים לבית הספר, בישול ארוחות צהריים, עזרה בשיעורי הבית וטיפול בתינוקת. "הייתי שם אמא במשרה מלאה. הים היה במרחק הליכה מהבית וזה שיחק לטובתי. בערב, כשהילדים שכבו לישון, יצאתי לרוץ בחוף כדי לא להחליד".

     

    ל מרתון תל־אביב 2010 נודע לה רק שלושה ימים לפני התחרות. "במקרה נפל לידיים שלי עיתון ישראלי באנגלית. כשסיפרתי לקונסול שמעניין אותי להשתתף הוא התלהב, רשם אותי תחת 'מועדון שגרירות קניה' ונתן לי שלושה ימי חופש כדי להתאמן. המרתון הזה הזכיר לי כמה אני מתגעגעת לריצה".

     

    היא ביקשה מהקונסול להקדיש יותר זמן לאימונים והחלה לרוץ בפארק בהרצליה, שם לכדה את עינו של מוטי מזרחי, מאמן קבוצת ריצה של חובבים. הוא זיהה בה משהו מיוחד והיפנה אותה לאמנון גור, מנהל אגודת אתלטיקה אורן השרון, שהזמין אותה להצטרף לקבוצה. מכאן, סיפור הסינדרלה עולה מדרגה, כשהכישרון הוביל גם לסיפור אהבה.

     

    דן סלפטר גדל בכפר הנוער בן שמן שבו שימש אביו כמורה לחינוך גופני ורכז הספורט של הפנימייה. כשהשתחרר מהצבא שם שירת בין היתר כקצין כושר ביחידה מובחרת, טס לקניה בעקבות המאמן שלו, שטען כי מדובר בתחנת חובה לכל מי שאוהב אתלטיקה.

     

    את לונה קלט במהלך ריצה ביער בן שמן. "רצנו במקביל", הוא סיפר, "לא החלפנו אף מילה. באותה תקופה גרתי עם שותף שטיפל בספורטאים. לונה הגיעה אליו לעיסוי ופיזיותרפיה ורק שם התחלנו לדבר. נוצר בינינו קשר ידידותי, מדי פעם קבענו לצאת לריצה ובסיומה ישבנו לשתות ולאכול. בהמשך התחלתי לאמן אותה, אבל אין לי מושג מתי זה הפך למשהו רומנטי".

     

    "אני יודעת מתי זה קרה אצלי", היא מסמיקה. "פעם נסענו לתחרות, אני הייתי במושב האחורי, חברה שלך ישבה לידך וכל הדרך קינאתי בה".

     

    אבל כשהרגיש שהוא מתחיל להתאהב, סלפטר נעצר. "זה האופי שלי, אני כל הזמן עושה עצירות לצורך חשבון נפש פנימי. היה לי כיף איתה, התגעגעתי אליה והריצה הפכה לחלק משני בקשר שלנו. החלטנו לשמור את זה בסוד מפני שאני מאמן והיא ספורטאית. כשנשאלנו לגבי היחסים בינינו הנמכנו פרופיל. רק בני המשפחה שלנו ידעו שאנחנו בני זוג לכל דבר".

     

    איך הגיבו הוריך?

     

    "הם ראו שטוב לי ולא הפגינו שמץ של דעות קדומות או ספקות. איזו אמא לא תשמח כשהבן שלה מאושר?"

     

    לנסח בראש את הפוסט

     

    כשהחוזה של צ'מטאי בבית הקונסול הסתיים, התעקש הקונסול שתטוס איתו לקניה וסלפטר הצטרף למסע. הישראלי השורשי התאהב במשפחתה, אבל אז הבירוקרטיה הערימה עליהם קשיים. "מכבי תל־אביב הגישו בקשה להעסיק את לונה כספורטאית זרה, אבל נדחו, כנראה מפני שהיא כבר שהתה ארבע שנים בישראל. גם לא הבינו איך היא הפכה מעוזרת בית לספורטאית. קיבלנו את הבשורה כשהיינו בקניה והבנתי שאני חייב לשבור את הראש כדי להחזיר אותה לישראל. אבל לא היה לי ספק שאם זה לא יסתדר, אשאר בקניה עם לונה, מפני שעליה אני לא מוכן לוותר".

     

    המאבק הסתיים לפני שבע שנים בניירובי, בחתונה אזרחית שבעקבותיה קיבלה אזרחות ישראלית. שנה לאחר מכן הביאו לעולם את רוי. צ'מטאי זכתה בפעם השנייה באליפות ישראל בריצת 5,000 מטר ובריצת 10,000 מטר. בפברואר 2016, במרתון תל־אביב, השיגה קריטריון להשתתפות באולימפיאדת ריו 2016, אך בריצת המרתון האולימפית פרשה אחרי 33 ק"מ בשל מה שהוגדר כפציעה בכתף הימנית.

     

    במבט לאחור, זה נראה כמעין פרומו לסערה שפרצה אחרי טוקיו. כבר אז עוררה הדים, כשחשפה בפתיחות את הקשיים לשלב בין האתלטיקה המקצועית לאימהות ונשיות. "אני מאוכזבת מהחוויה האולימפית הראשונה שלי", כתבה בפוסט שהעלתה באותם ימים, "לצערי נאלצתי לעצור בשל בעיה בכתף. כפי שכולכם יודעים, אני עדיין מניקה את רוי, בני, שעוד לא מלאו לו שנתיים. במהלך האימונים בקניה ניסיתי להפסיק את ההנקה, אבל זה גרם לי סבל והכאבים בכתף הופיעו בעקבות ריצה עם חזה מלא חלב. זה לרוץ עם עוד שני קילו שיוצרים עומסים על הכתפיים, בעיקר בריצות ממושכות. אני מבטיחה להביא הישגים מכובדים בעתיד וממשיכה קדימה בראש מורם".

     

    בעלה ומאמנה עמד לימינה. "לונה רצתה שהילד הראשון שלה ייהנה מהנקה עד שיימאס לו", מסביר סלפטר, "היא התמכרה להנקה יותר ממנו. זה משהו שאנחנו, הגברים, לעולם לא נבין. חשבתי שהפוסט שלה יעורר אהדה ואמפתיה, אבל הייתי נאיבי. התקשורת עיוותה את המציאות. כתבו שהיא הפסיקה לרוץ בגלל שהיא מניקה. ירדו עליה. הטוקביסטים קיללו אותה. למדנו בדרך הקשה שגילוי לב עלול להזיק ולהישמע כתירוץ קלאסי לחוסר הצלחה".

     

    זה מה שקרה לה גם בטוקיו?

     

    "כן ולא", לונה עונה. "יש הבדל, אבל גם דמיון. הכאבים התחילו להציק לי כבר בקו הזינוק, אמרתי לעצמי 'אוי, זה סימן שתיכף אקבל' ובאותה נשימה החלטתי שהפעם לא אשבר. חרקתי שיניים. הייתי נחושה. היינו רביעייה שהובילה, אמריקאית, שתי קנייתיות ואני. התקדמנו בקצב אחיד. היה חם נורא, הזעתי בטירוף, הרגשתי שאין לי מספיק אוויר, אבל דירבנתי את עצמי להסתכל קדימה ולהמשיך.

     

    "רצתי ורצתי, אחרי 20 ק"מ הגיע כאב שממש פילח לי את הגב וההתכווצויות בבטן התחתונה התגברו נורא. הגוף שלי הסתחרר ורצה להתקפל. הוא אמר לי שאני חייבת להתיישב ולהביא את הברכיים עד לסנטר, אבל המשכתי. הייתה לי מטרה. מדליה. לא משנה באיזה צבע. העיקר להביא כבוד לישראל. אחרי 30 ק"מ כבר נשמתי בקושי. לא בגלל החום. ההתכווצויות הרגו אותי. הגב שלי נשבר. הכאבים היו ברמה של צירי לידה".

     

    את זוכרת את הרגע המדויק שבו החלטת לצאת מהרביעיה?

     

    "לא היה רגע כזה. המשכתי לרוץ בלי לנשום ובלי לראות עד שהרגשתי שאני פשוט לא יכולה. הרגליים כבר לא החזיקו אותי. הקצב שלי הואט. אבל גם כשעברתי להליכה הכאב לא עבר. הגוף שלי התקפל לשניים. צלעתי. בשלב הזה כבר הבנתי שאני יכולה לשכוח מהמדליה ולכן אמרתי לעצמי שאני חייבת ללכת עד הסוף. העיקר לא לפרוש. בגלל שאני לא לוזרית. בגלל שאני ווינרית".

     

    בינתיים, שלוש הרצות האחרות שעטו קדימה.

     

    "כל מי שיוצאת לדרך שואפת לנצח, זה טבעי".

     

    היו אנשי מקצוע שטענו שאתלטית ברמה שלך אמורה להיעזר בטכנולוגיות רפואיות כדי לתזמן את המחזור החודשי שלה, ולדאוג שלא ייפול על מועד ריצת המרתון.

     

    "אני חייבת לקחת כדורים?" היא תוהה. "איפה זה כתוב? הגוף שלי הוא שלי וזכותי לא להלעיט את עצמי בהורמונים שעלולים להשפיע לא רק על מועד המחזור, אלא על כל הכישורים הגופניים שלי. מי יכול להבטיח לי שהורמונים לא ישפיעו על הריצה שלי? למה אני חייבת לחשוף את עצמי לסכנות? אני רצה כמו שאני נושמת, אצלי הכל טבעי.

     

    "בכלל, גברים לא מסוגלים להבין את הכאב שחוויתי. רק נשים מסוגלות להזדהות עם הדקירות וההתכווצויות. כשמיכל הרצוג, אשת הנשיא, צילצלה אליי ואמרה שהיא גאה בי, הרגשתי שהיא מבינה אותי".

     

    אתלטיות נוספות בתחרויות מתמודדות מן הסתם עם כאבי מחזור.

     

    "אלה החיים. אף אדם הוא לא רובוט. נשים נאלצות להתמודד עם כאבי מחזור ולגברים יש בעיות משלהם. את לא יכולה להישאר בריאה ושלמה כשאת דוחפת את עצמך עד הסוף".

     

    דן ידע שאת סובלת מכאבי טרום מחזור?

     

    "כן. הוא קורא אותי גם בלי שאני צריכה להשתמש במילים, אבל מה הוא יכול היה לעשות עם המידע הזה? אני מרחמת על אתלטיות שמתביישות לשתף את המאמן שלהן במידע כל כך אינטימי, אבל מרחמת יותר על אתלטיות שלוקחות הורמונים שעלולים לשבש את כל המערכות. לדעתי, מאחורי כל אתלטית שנשברת במהלך הריצה בגלל כאבי מחזור יש לפחות אתלטית אחת שבכלל לא ניגשה לנקודת הזינוק בגלל כאבי מחזור. מה עדיף, לוותר מראש?"

     

    נראה לך שההתמודדות שלך הייתה קלה יותר אילו בחרת להתמקצע בריצות קצרות?

     

    "אני לא חושבת שריצת מרתון יותר קשה מספרינט. לכל סוג ריצה יש טכניקה ויש קשיים. אני אוהבת לרוץ למרחקים ארוכים ובזה אני טובה".

     

    כשהגעת לקו הסיום והתיישבת רצו לפנות אותך בכיסא גלגלים לאוהל הרפואי.

     

    "ולא הסכמתי להתיישב בכיסא. אני לא תבוסתנית. נכון, דורגתי במקום ה־66, אבל המיקום לא משנה לי. מה שחשוב זה שהגעתי עד הסוף".

     

    המדליסטיות באו להתעניין בשלומך?

     

    "היו המון אנשים סביבי. הרבה רצות באו לנחם אותי, למרות שלא הרגשתי שאני זקוקה לזה. לא ראיתי את עצמי כמי שנכשלה. להפך. בהתחלה נשכתי את השפתיים ולא הוצאתי אף מילה. חשבתי שאמשיך לשתוק. למה שכל העולם יידע שהרחם שלי מתפוצץ מרוב התכווצויות? אבל בדרך חזרה למלון התחלתי לנסח בראש שלי את הפוסט".

     

    מה קרה, הבושה נעלמה?

     

    "לא, מה שנעלם זה רגשות האשמה. למרות זאת, לא הייתי מסוגלת להתבטא בחופשיות על מה שקורה לי ברחם. זה לא האופי שלי. לכן התחבאתי מאחורי 'בעיה של נשים'. אבל גם בניסוח מרומז הטאבו הופר והמסר הועבר".

     

    מה המסר?

     

    "מחזור חודשי הוא תהליך טבעי שצריך לכבד אותו, לא להילחם בו. הוא עובדה קיימת שיש לה מחיר".

     

    הופתעת מעוצמת התגובות?

     

    "מאוד. לא חשבתי שהפוסט שלי יהפוך לשיחת היום. אבל אני חייבת להודות שהופתעתי מהביקורת שהגיעה מנשים. הביקורת של הגברים לא הפתיעה אותי. יש דברים שגברים לעולם לא יוכלו להבין".

     

    גם לא בעלך?

     

    "הוא היחיד שהבין אותי. זו הסיבה שהוא בעלי. כשדן הגיע אליי ראיתי שהוא עצוב ומאוכזב אפילו יותר ממני. גם המשפחה שלי צפתה בריצה. סיפרו לי שאמא שלי קפצה בבהלה ושאלה מה קרה לי. כשראתה אותי מקופלת היא דאגה נורא".

     

    ספורטאים אולימפיים מספרים שלא קל להתאושש מחוויה כזאת, את חוששת שהיא תלווה אותך עוד שנים ארוכות?

     

    "לא", היא מפתיעה בצחוק ספונטני, משוחרר. "זה עוד פרק בסיפור חיי. בכל ספר יש פרקים שמחים יותר ושמחים פחות".

     

    עוד שלוש שנים, לך תדע

     

    עכשיו, בקיבוץ להבות הבשן שאליו עברה משפחת סלפטר השנה, היא מנסה לחזור לשגרה. "במהלך החיים שלי בישראל נדדנו בין הרבה בתים. היתה תקופה ששכרנו דירה בשוהם, ליד ההורים של בעלי, שעזרו לנו עם רוי. במקרה שלנו, לא רק אמא טסה למחנה אימונים, גם אבא טס איתה. שנינו נעלמים לו לתקופות ארוכות.

     

    "ההורים של רן הם סבתא וסבא נהדרים, אבל לא אהבנו לגור בבניין. אורח חיים של ספורטאית מחייב הקפדה על שעות שינה, וכשהשכן מלמעלה פותח מוזיקה בפול־ווליום בדיוק כשאת מתה מעייפות זה לא נעים. כשהגענו לקיבוץ גיליתי חיים אחרים. בלהבות הבשן יש חיי קהילה, הבתים פתוחים, את לא צריכה לתאם ביקור אצל השכנים, הילדים מסתובבים שם חופשי, זה מזכיר לי את הכפר שבו גדלתי, כשהכל היה נעים ותמים".

     

    אבל נכון לעכשיו אסור לה לצאת מפתח ביתה. "אנחנו בבידוד. שלושתנו. רוי לא חוסן בגלל שהוא ילד ואנחנו החלטנו לא להתחסן נגד קורונה בגלל שאנחנו לא סומכים על חיסון שנוצר בפרק זמן כל כך קצר ואין מספיק מידע על תופעות הלוואי שלו".

     

    עם כל המתים והחולים, ועם מה שיודעים על יעילות החיסון, זו לא חוסר אחריות? אתם לא חוששים להידבק או להדביק אחרים?

     

    "אנחנו לא מורידים את המסכות ולפני כל טיסה עושים בדיקת קורונה. זה המצב. למגפה הזאת עוד אין פתרון".

     

    כשתצאו מהבידוד תתחילו להתאמן לאולימפיאדת פריז?

     

    "הגזמת. מישהו יודע מה יהיה איתנו בעוד שלוש שנים? אם נשרוד את הקורונה ואם אהיה בריאה ובכושר טוב, למה לא?"

     


    פרסום ראשון: 12.08.21 , 17:36