מותו של אמן מבריק, מקורי ומתריס

אבידה כבדה לעולם התרבות והאמנות: הפסל והצייר המבריק, המרתק והפרובוקטיבי יגאל תומרקין, מי שנודע כילד הנורא של האמנות הישראלית, חתן פרס ישראל ולוחם אנטי־ממסדי, מת אתמול בגיל 87 בביתו בתל־אביב.

תומרקין הותיר אחריו אישה, קרנית, שלושה ילדים - אורנה, בתו מאשתו הראשונה נעמי, ושני בנים, דור ויון תומרקין, מאשתו נעמה - ועשרות אנדרטאות ופסלים הפזורים ברחבי ישראל. בין יצירותיו הבולטות: הפסלים "הוא הלך בשדות", הציור "פאניקה אודות מכנסיים", שבו הדביק את מכנסי העבודה שלו על הבד, "ביג צ'יף", הניצב בכניסה לקריית־שמונה ומורכב משלושה טנקים צבעוניים, ועבודתו המפורסמת ביותר - "אנדרטה לשואה ולתקומה" בכיכר רבין בתל־אביב.

"יש והיו הרבה אמנים טובים בתרבות הישראלית, אבל יש מעטים שאם היית מוציא אותם משם הבניין היה מתמוטט – הם העמוד התומך, וכזה היה תומרקין", אמר אתמול האמן יאיר גרבוז ל"ידיעות אחרונות". "אי אפשר לדמיין את התרומה שלו, האיכותית והכמותית, לאמנות הישראלית".

* * *

"האנדרטה לשואה ולתקומה". "מבט רענן ופראי" | צילום: יפה רזיאל

מסכת חייו הסוערת של תומרקין הייתה רצופת דרמות ושערוריות. הוא נולד בשם פטר מרטין גרגור היינריך הלברג ב־1933 בדרזדן שבגרמניה. אביו, מרטין הלברג, היה גרמני־נוצרי, ואימו ברטה גורביץ הייתה יהודייה.

בגיל שנתיים עלה לארץ עם אימו. בישראל התחתנה האם עם הרצל תומרקין, שהפך לאביו החורג. רק כשהגיע לגיל 16 הבין תומרקין שהוא למעשה מאומץ. "הגילוי הזה גרם למועקות", סיפר בראיון. "זה גרם לנתק מההורים, כי אתה יודע שלא מדברים אליך אמת".

בצבא שירת תומרקין כמדרך חבלה בשייטת, אז גם החל לפסל. ב־1955 נסע לגרמניה המזרחית, שם פגש לראשונה את אביו הביולוגי. בראשית שנות ה־60, אחרי שהות בפריז, חזר לארץ ובלט מיד בעולם האמנות המקומי.

"תומרקין הביא איתו מבט חדש, רענן, חוצפני ופראי", מעיד גרבוז. "הוא עבד עם חומרים שלא השתמשו בהם עד אז בעולם האמנות כמו ברזל, כלי נשק, מסכות ומכנסיים. הוא היה שייך גם לאמנים שאין כמוהם יותר היום: שמתעניינים גם באמנויות אחרות, כלומר איש ספר, מקורב לתיאטרון, מתעניין בקולנוע ובספרות. הוא גם היה אדם בעל מודעות חברתית פוליטית חריפה. איש מדון, שהיה כדאי מאוד להקשיב לו".

ואכן, דעותיו וההתבטאויות הפרובוקטיביות שלו, גם נגד עולם האמנות וגם נגד ההתנחלויות והדת, חוללו לא אחת שערוריות. ההתבטאויות הללו רדפו אותו גם כשהוחלט להעניק לו את פרס ישראל ב־2004, בנימוק שמדובר ב"אחד מהחשובים ומהמקוריים שביוצרי הסגנון המודרני הישראלי".

ההחלטה עוררה סערה ומחאה. המתנגדים סברו שלא יאה לתת את הפרס למי שהכריז בעבר "כשאני רואה את החרדים אני מבין את הנאצים שרצחו אותם בשואה".

בעקבות ההתנגדות הציבורית הכנסת התכנסה לדיון דחוף, ולבג"ץ הוגשו שלוש עתירות נגד מתן הפרס. השופטים דחו את כולן. תומרקין מצידו אמר אז: "אני רוצה שישפטו אותי על האמנות שלי ועל מה שתרמתי למדינה האומללה הזאת".

מימין: הפסל "הוא הלך בשדות". "חוצפני ופראי" | צילום: יח"צ

* * * 

עשרים שנה אחרי, תומרקין, שלא האמין בתקינות פוליטית, עדיין נחשב לשנוי במחלוקת, אבל אי אפשר להתעלם מגדולתו. שר התרבות והספורט חילי טרופר ספד לו אתמול והכתיר אותו כ"אחד ממובילי תחום הפסלות והציור בישראל, שהותיר אחריו יצירות שיישארו כעדות ניצחת לכישרונו".

בשנים האחרונות סבל תומרקין מבעיות בריאות. בנו, יון תומרקין, שחקן ויזם היי־טק, התקשה אתמול להיפרד. "בצער רב אני אומר שאני קצת לא מאמין שהיום הזה הגיע", אמר כשקולו חנוק מדמעות ל"ידיעות אחרונות". "אני די מבולבל כרגע ומחפש את המילים ומנסה לעשות סדר במחשבות. כולם מכירים אותו כיגאל תומרקין, ואני מכיר אותו כאבא שלי וגם כאמן מדהים. זאת אבידה גדולה לעולם. אני אוהב אותו, גאה בו ומתגעגע אליו".

יון תומרקין | צילום: דנה קופל