"את יכולה להיות מבוגרת ומזדקנת, אבל עדיין עושה ובועטת ויוצרת"
רונית יודקביץ', אושיית יופי ושחקנית מוערכת, עוסקת בשנים האחרונות בעיצוב פנים ובהום סטיילינג. בדרך, היא לא שוכחת להשקיע גם בעיצוב היום־יום שלה: זוגיות נפלאה, עשייה מתמדת והרבה תובנות על החיים. ענת לב־אדלר מחברת רב־המכר "אישה בעונת מעבר" פגשה אותה לשיחה על התבגרות ("כן. אז קוראים לי גברת"), על כמה חשוב להמציא את עצמך מחדש ("גם אם יצאת לפנסיה תישארי עסוקה") וגם על ההנאות הקטנות שמתאפשרות ממרומי גיל 56 ("אני יכולה לחזור הביתה עם זר פרחים ולהיות מאושרת")
אם החיים היו שמלה, אז רונית יודקביץ' מקפידה ללבוש אותם באופן שתפור באופן מושלם למידותיה האלגנטיות.
אני מגיעה אליה הלומת אוגוסט תל־אביבי, והיא פותחת את הדלת בשמלה שחורה רפויה שאמרתה תחרה, והבית קולט אותי אליו כמו רחם, כמו ערסל, ומספר סיפור משיב נפש של לבן וירוק ועץ ויצירות אמנות פרי מכחולה והרבה צמחייה שמחברת בין פנים וחוץ, ומיד היא גם מוזגת לי סודה קרה.
"פעם אמרו שסודה זה של זקנים, אבל ככל שהתבגרתי הבנתי שסודה זה החיים", היא מחייכת וזקופה ורואים שאין לה שום בעיה עם הגיל שלה, תכף 56 תודה ששאלתם.
ואולי מפני שהיא בפרק נפלא של אהבה בחייה, יחד עם אלי ברק, שהיה ראש החטיבה היהודית בשב"כ והיום הוא איש עסקים, ובגיל 67, במכנסיים קצרים בהירים, חולצת זית וזיפים מעודכנים, נראה צעיר לגילו וכזה שכל שלוות העולם נסוכה על דמותו המכילה.
"אלי הוא החבר והחברה הכי טובים שהיו לי בחיים וממלא את ליבי וגופי וימיי באושר גדול. אני קוראת לו ברוס וויליס שלי ואנחנו יחד כמעט שש שנים. אין לנו ילדים משותפים, לו יש את שלו ולי את שלי, וזה חיבור מדהים של אמצע החיים. הוא חבר והוא נותן את האימפקט שלו לרונית. הוא באמת כל היום רק משיא לי עצות טובות ובונות ואני מתגברת בזכותו על דברים, והוא עוזר לי לראות את התמונה הגדולה בתוך העולם הגדוש. אני מלאה באלי. אנחנו כל הזמן יחד, גם אם לא פיזית. הוא אוהב אמנות ואת הירוק בבית שלנו, הוא שותל צמחים והולך לסופר ומבשל מדהים. יש לו חברים וילדים ונכדים שמגיעים לכאן ומשתוללים על הספות והוא הבית שעוטף אותי באהבה גדולה. בזכותו אנחנו נוסעים ומטיילים כי אני מרובעת שרק רוצה בכל ערב להיכנס למיטה בשמונה עם סדרה טובה, אבל הוא סוחף אותי ואנחנו יוצאים וטועמים את החיים", היא אומרת ועיניה אורות, כשהיא מציעה שנעלה למעלה כי היא רוצה שאכיר את כל הבית שלה ואראה היכן היא חיה.
מדרגות העץ הלולייניות מובילות אל היכל שינה בגוני לבן־חום שנראה ומריח כמו סוויטת חלומות בבית מלון, עם אמבטיה נפלאה וגם כאן יצירות אמנות של רונית על הקירות וספרים לצד המיטה והרבה שקט.
"ופה אני מתחילה את היום שלי. אני מאמינה בשגרה טובה שנותנת סדר ליום. זה לא שאני לא יכולה להיות ספונטנית, אבל בלי דברים קיצוניים, כי אני מאוד יורמית. אני אוהבת מסגרות. קמה בבוקר בשמונה, אין לי ילדים קטנים כי הגדולים, שי ורוי, כבר עזבו את הבית, ועדי בן 15 עדיין גר איתי, אבל גם לו יש את העולם שלו. הנה עכשיו הוא יצא לזולה בצופים".
היה לך קשה כשהגדולים עזבו את הבית?
"ממש לא. הם גרים ממש קרוב ואנחנו מדברים המון ונפגשים וארוחות שישי, והייתי מלאה ומאושרת כשהם יצאו לדרך שלהם. חיבקתי, ליוויתי, עזרתי, ואפילו הצעתי עזרה בעיצוב הדירות", היא צוחקת.
להתבגר בתעשיית היופי
ולא סתם אנחנו מדברות על עיצוב בתים כי יודקביץ', אושיית יופי ישראלית, הפנים של השמונים, שחקנית מוערכת עם שני פרסי אופיר, שבקרוב גם תחזור למסך הקטן עם תוכנית חדשה בתחום העיצוב שעליה היא לא יכולה עדיין לדבר, עוסקת בשנים האחרונות בעיצוב פנים ובהום סטיילינג. היא מלווה זוגות בשיפוצים, וכעת מעצבת במקביל שישה בתים, ואומרת שלצד האסתטיקה שהיא מביאה, חלק נכבד מהעיסוק הוא בפסיכולוגיה של הזוגות המשפצים ובמה שעובר עליהם במפגש שבין החומרים והנפש, שבין החלומות והמציאות.
וזו גם הייתה אחת מנקודת החיבור שבגללה הצעתי לשלוח לה את הרומן החדש שלי, "אישה בעונת מעבר", שהגיבורה שלו, אביגיל, היא מעצבת פנים בת 50. אבל בניגוד ליודקביץ', שמקבלת בחיבוק את השראת הגיל, הגיבורה בספר עדיין מתקוטטת עם השנים האוזלות ועם בגידת הגוף, ונמצאת בתקופת הטרום־מנופאוזה, שם השינויים הפיזיים והנפשיים עדיין חדים וההיפרדות מההורמונים היא בבחינת גמילה אכזרית וחותכת.
"כשקראתי את הספר שלך ואת מה שעובר על אביגיל, זה כל כך תפס אותי וכל כך גירה אותי במחשבות, בגלל שגם אני מעצבת בתים ובגלל הילדים שגדלים והשינויים ואמרתי, 'מה, היא כתבה עליי?' אבל לאורך הקריאה הבנתי בעזרת הדמות בספר, עד כמה אני מקבלת את הגיל בצורה שלווה. אז יש לי מדי פעם גלי חום", היא אומרת ברוך. "הנה גם עכשיו היה לי גל חום והרגשתי שאני מאדימה. אז מה? אז נשמתי עמוק ולפעמים כשזה קורה לי אני שוטפת את הפנים. אני לוקחת את הסיטואציה בקלות כי ממילא קשה להתבגר בתעשייה שמקדשת את היופי. החיצוניות כל הזמן מונחת על פודיום".
נשים לא מתבגרות בתעשיית היופי. בגיל מסוים הן נשמטות ממנה והופכות שקופות.
"ולכן בגיל 23 נרשמתי ללימודי תואר בתולדות האמנות כי בגיל צעיר הבנתי שדוגמנות זה לא מקצוע, זה תחביב. תמיד חיפשתי עוגן ולמרות כל המסיבות והאירועים והפיתויים, לא הסתנוורתי. הייתי נוסעת לצילומים במכונית הקטנה שלי, מצטלמת וחוזרת הביתה. היה לי אופי ולא נתתי לתעשיית היופי להשפיע עליי. למדתי אמנות, היה לי את העולם היצירתי הפנימי שלי וזה מה שעזר לי לשרוד את השנים ואת החיים הלא־פשוטים של דוגמנית מצליחה. ולכן היום בגיל 56 אני סוגדת לדרך ולמה שעברנו במהלכה. כל אחד צריך לעבור דרך, וגם כשיש משברים, הם אלה שבונים ומעצבים אותנו".
אבל את לא חווה מה שחוות נשים אחרות בגיל שלנו שאומרות שהן כבר מרגישות שקופות. שאף אחד כבר לא רואה אותן. אותך תמיד יראו.
"יש לי חשבון אינסטגרם שבעזרתו אני מתקשרת עם הנשים שעוקבות אחריי וכשמישהי כותבת לי שהיא מרגישה שקופה, אני אומרת לה, תקומי בבוקר, תסתכלי במראה ותראי מה אפשר לתקן. וזו לא בושה לתקן. אם כמה ניתוחים קלילים יעשו לך טוב, לכי על זה. זה שאני לא הזרקתי בוטוקס לא אומר שהיא לא יכולה, ואפשר גם להסתפר ולצבוע את הגבות ולקחת סטייליסטית שתלביש אותנו אחרת. אבל מעבר לדברים החיצוניים, אנחנו חייבות להרגיש טוב עם עצמנו ולא רק בגיל 50 אלא גם בגיל 70. לקבל את עצמנו בכל גיל ולא להפסיק להיות עסוקות".
את מדברת הרבה על להיות עסוקה. על עשייה כעוגן.
"עשייה זו ברכה כי ברגע שאני עסוקה אני מלאה באמת שלי ולא בשטויות חיצוניות. והאמת הזו יכולה להיות לשתול צמח כאן במרפסת", היא מצביעה על גינת הקקטוסים המרהיבה שהיא מטפחת, "או לנהל חנות או להיות עובדת בבנק, אבל להיות שלמה עם עצמך ובעלת עולם פנימי שלם של דברים שאת עושה ואוהבת. אני פוגשת חברות ואת הילדים, אני עושה ספורט ונשימות כאן בבית ויוצאת להליכות בים, וביום שאין עבודה אני אקום ואתלבש ואצא לראות תערוכה במוזיאון. ואני בקשר עם הלקוחות, והולכת לאירועים, ופוגשת אנשים, ובונה את שיתופי הפעולה הבאים וזה ככה גם בימים שאין לי אנרגיה וכשאני מרגישה פחות יפה וגם כשקוראים לי גברת".
וקוראים לך גברת?
"כן. אז קוראים לי גברת. וזה אחרי שהיית הכי יפה בעולם והפנים של שנות ה־80 ודוגמנית מספר אחת אצל מוטי רייף ופתחתי וסגרתי תצוגות, אז היום אני גברת, אבל אני נכנסת לכל מקום ומכבדים אותי ושואלים לעצתי בצבעים, בסגנון, וזה העולם החדש הפנימי שלי. הנה רונית יכולה להיות מבוגרת ומזדקנת אבל עדיין עושה ובועטת ויוצרת. עשייה זו ברכה ואת זה אני אומרת גם בהרצאות שלי. גם אם יצאת לפנסיה תישארי עסוקה. תבשלי, תרקמי. תישארי חזקה. אני עברתי שני ניתוחים במפרק הירך אחרי שנפלתי ויצאתי מהם חזקה, ביונית. השאלה היא מה עושים עם הקלף שנקרא קושי, איך מתבגרים לתוכו. איך מזדקנים".
איך מזדקנים?
"הולכים בשביל של החיים, עושים את המקסימום בעניין התובנות וההשלמה. יש זוגיות נפלאה - אז מטפחים אותה, לומדים, יוצרים חוויות חיים. משקיעים באהבה, בסקס, בילדים, בעצמנו. אני יכולה לחזור הביתה עם זר פרחים ולהיות מאושרת, ליהנות מספר טוב, לבשל ארוחה טובה עם אלי, או כשהילדים באים וגם הילדים והנכדים של אלי באים, ופותחים שולחן וצוחקים ומנפחים בריכה בחצר והבית בלגן ואני מארחת ולא אכפת לי, אחרי זה מסדרים, בית הוא לא מוזיאון".
לעבוד באינסטגרם
מבין כל העיסוקים שלה, יודקביץ' אוהבת מאוד להיות על המסך ולשחק, להיכנס ולצאת מתוך דמויות, וכשהיא מדברת על מירי, הקיבוצניקית גיבורת "אדמה משוגעת", קמה ועולה לנגד עיניי מתוך גופה הענוג של רונית הדמות הפצועה שגילמה בסרט, שהביא אותה עד לשטיח האדום של האוסקר. "זו הייתה הפעם הראשונה שאיפשרתי לעצמי לצרוח את עצמי החוצה. הסרט הזה שיחרר לי שסתום".
אבל בחיים, כאמור, היא הכי אסופה והכי לא מתפרקת, גם מפני שהיא יודעת להתאים את עצמה לשינויי הזמן ובעיקר מקפידה להישאר נגישה עבור עשרות אלפי העוקבות שלה. "הקורונה היא תקופה שבה כל אחת צריכה לחשוב איך היא ממציאה את עצמה מחדש, ואצלי זה מגיע בצורת שיתופי פעולה. למשל, עם קוסמטיקאית מדהימה ממרחביה בשם ורד חכמון, שפנתה אליי באינסטגרם ובעזרתה אני ממציאה לעצמי טיפולי פנים שאני עושה לבד בבית, כי לא כל אישה יכולה לעשות בוטוקס. אלה דברים מאוד יקרים. ויש לי שיתוף פעולה מדהים עם 'לילו הום', שזה בית לעיצוב שהקימה לי שדמי, ויש לי שם את 'פינת רונית' שאני בכל פעם משנה בה את העיצוב לפי הטעם שלי. וכל אישה כזו עוזרת לי לספר את הסיפור שלי, וזה כוח נשי שאני לוקחת גם להרצאות שלי ולשיחות עם נשים".
ואיך את מסתדרת עם המדיום האינסטגרמי?
"זאת עבודה. כל יום במשך שעה־שעתיים, אני מתמקדת במה שאני מעלה היום. בעמוד שלי יש שיח, זה לא לוח מודעות של תמונות יפות. אני מדברת עם הנשים על הוויטיליגו – מחלת העור שממנה אני סובלת, על מחלת האלופציה שיש לילד שלי, ועשתה אותו קירח והשיער כבר לא יחזור. אני מנגישה את עצמי כי זה העולם - הסיפור האמיתי שאת מספרת על עצמך, בלי להסתיר גם את הדברים הכואבים. זו אני ואין מושלם. ברור שלא היה לי קל כשגיליתי שיש לי ויטיליגו, כמו לנשים אחרות במשפחה שלי. אבל אמרתי לילדים שלי: כל אחד והקלף שלו בחיים".
לא שאלת את עצמך למה הוויטיליגו קרה דווקא לך, שמתעסקת בביוטי?
"לא. אמרתי לעצמי שאני יכולה להוביל שינוי ואני מדברת על זה בפתיחות גדולה, גם עם אמהות שפונות אליי לשאול שאלות".
ואמהות מדברות איתה כמובן על נושא מאתגר נוסף: ההתנהלות של הדוגמניות הצעירות בעולם הזוהר הטורפני. "אני התחלתי בתקופה של ספיר קאופמן ורונית אלקבץ זיכרונן לברכה, וגם מיכאלה ברקו ופזית כהן, ולא השתנה כלום בעולם הדוגמנות. הטרדות היו לפני שנים, בדוגמנות וגם בצבא, ויש גם היום. ההבדל הוא שהיום מדברים על זה".
ומה העצה שלך?
"לא לעזוב את הילדות לרגע לבד, מהשנייה שבה הן הולכות לסוכנות. להיות שם תמיד בפגישות, בצילומים, על הסט, בתצוגות, בנסיעות. ממש כמו ההורים של נועה קירל שלא עוזבים אותה לשנייה. זה עולם מאוד חשוף ופרוץ עם אנשים שלחלקם אין גבולות".
סודות הטיפוח של רונית יודקביץ'
"אני קמה בשעה סבירה, נכנסת לאמבטיה, ויש לי עשר דקות שהן שלי. שוטפת פנים בסבון ומים קרים וטובים שיזרימו את הדם, מעבירה על הפנים גלגלת, כוס סיליקון ומכשיר חשמלי שעובד על גלי רדיו, כל אחד מהם לוקח שלוש דקות, ואז מחדירה ויטמין סי, קולגן, חומצה היאלורונית שקונה אצל הקוסמטיקאית. מורחת קרם הגנה. אם אני נפגשת או יוצאת, אז קצת מסקרה, מסרקת את הגבות עם עיפרון של מאק בצבע חום, על הלחיים נגיעה של צללית ורדרדה של בובי בראון. מסיימת בליפסטיק טבעי ואוספת את השיער כי כל הזמן חם לי. ככל שמתבגרים, לוותר על מייק־אפ ופודרה, שמדגישים קמטים וחריצים. אחרי זה, ארוחת בוקר. בדרך כלל זה שתי פרוסות לחם מלא עם אבוקדו, צ'ילי, מלח וכוסברה. כשאין אבוקדו זה יוגורט עיזים עם פירות וגרנולה בלי גלוטן. לסיום אני לוקחת את כל הוויטמינים שלי, בעיקר ברזל עדין ורוטס לשיער ולציפורניים".
הפקה: מיטל ברונר; ניהול אמנותי וסטיילינג: יונתן פרימרמן; איפור: מיכל רונן; שיער: רואי דניאל; ע. סטיילינג: שירלי באריס ומרום זולשן; צולם ב "לילו הום", מדינת היהודים 95, הרצליה, 09־8800691
לפנייה לכתב/ת 
