הסרט, ההצגה, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע הקרוב

הרבה סרטים משובחים, פרמיירות נוצצות, טרנטינו אחד, ותקווה שכל זה יתאפשר בלי שהקורונה תשים רגליים. ההמלצות של מבקר הקולנוע שלנו לפסטיבל הקולנוע של ירושלים | בנימין טוביאס

הפרועים: יצא שהסרטים המדוברים ביותר שמגיעים לירושלים השנה מפסטיבלים בעולם, הם גם הכי משוגעים שאפשר להעלות על הדעת - ולא לבעלי קיבה רגישה. בראשם זוכה דקל הזהב בקאן, "טיטאן" של ז'וליה דוקורנו הצרפתייה שהייתה לאישה השנייה בסך הכל שקוטפת את הפרס, והוא חתיכת "וואט דה פאק" מתמשך: סיפור על רוצחת סדרתית (!) שהתעברה ממכונית (!!!) - בסרט מלא באווירת פאנק סיוטית. לא פחות פרוע ממנו הוא הסרט הרומני האדיר "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" שזכה בפרס הראשון בברלין, ומתחיל (ראו הוזהרתם) כסרט פורנו לכל דבר, ממשיך כסרט רומני מאתגר על מורה שיוצאת להגן על שמה הטוב אחרי שאותו סרטון דלף לרשת, ונגמר כסאטירה קורעת על צביעות, סקסיזם ואנטישמיות, כולל בדיחה אדירה בסוף על גל גדות. לאלה אפשר להוסיף את הקומדיה הצרפתית ההזויה "שני גברים וזבוב" על זוג פושעים מטומטמים, שמזכירה קצת את "טפשים בלי הפסקה" בצרפתית.

המרגשים: לאלו שמחפשים קולנוע מיושב יותר יש את "האב" שהעניק לאנתוני הופקינס את האוסקר השני שלו אחרי "שתיקת הכבשים", ובגיל 83 מאפשר לו להנפיק את אחת מתצוגות המשחק היפות בקריירה שלו כזקן המתדרדר לאלצהיימר, "פריז, הרובע ה-13", של הבמאי הצרפתי המיומן ז'אק אודיאר, דרמה סוחפת בשחור-לבן על שתי צעירות ובחור באחד הרבעים היותר מחוספסים של פריז, "האי של ברגמן" על במאי ובמאית נשואים שמגיעים לאי שבו התגורר הבמאי המהולל אינגמר ברגמן, וחושבים על עתיד מערכת היחסים שלהם כנהוג בסרטי המאסטר, "סופרנובה" שגם הוא דרמה רומנטית, הפעם על זוג גברים מזדקנים בכיכוב קולין פירת' וסטנלי טוצ'י המרגשים כתמיד, ו"מחברות שחורות" של שלומי אלקבץ שהוא דוקו מלא אהבה בן שלוש וחצי שעות לאחותו רונית ז"ל.

המדליקים: "האדם הגרוע בעולם" מנורבגיה הפך לשיחת היום בקאן, והוא מעין קומדיה רומנטית מסובבת, על צעירה (רנטה ריינסבה שכבר מסומנת ככוכבת עתידית) המתלבטת בין הגברים בחייה, ומכיוון שונה לחלוטין קבלו את "ממוריה", סרט אווירתי ומלא מסתורין של המאסטר התאילנדי אפיצ'טפונג ויראסתקול (זה השם, לא עובדים עליכם), שחבר לכוכבת האלטרנטיבית טילדה סווינטון כדי לעשות סרט מוזר על בריטית המגיעה לקולומביה וחווה כל מיני סימפטומים רפואיים מוזרים. מישהו אמר קורונה? לאלה אפשר להוסיף את סרט הפתיחה של ארי פולמן, "איפה אנה פרנק" - שיוצג בבריכת הסולטן ומיועד גם לקהל צעיר - ומספר באנימציה על חברתה הדמיונית של אנה פרנק, לה היא כותבת את היומן.

הישראלים: פסטיבל הקולנוע באמת חשוב לגילוי הסרטים הישראלים שעליהם נדבר בשנה הקרובה. ביניהם סרטיהם החדשים של היוצרים הצעירים המבטיחים תום שובל ("הנוער") והדס בן ארויה ("אנשים שהם לא אני") שחוזרים עם "הסירו דאגה מלבכם" ו"מישהו יאהב מישהו". וגם שלל סרטי דוקו מסקרנים ובהם סרטי דוקו חדשים של נורית קידר, דוד פישר, ונסה לאפה וג'ולי שלז ועוד על שלל נושאים מרתקים כמו רצח חנית קיקוס, א.ב יהושע, השואה כמובן ונאצים, הרבה נאצים. ויש גם הקרנה מרגשת של עותק משוחזר של "עיניים גדולות" של אורי זוהר עם אריק איינשטיין ז"ל.

הטרנטינו: ההברקה מספר אחת של הפסטיבל השנה - מה עושים כשאי אפשר להביא אורחים מחו"ל בגלל הבידוד והדלתא וכל הדיכאון הזה? מביאים את הסטאר מספר אחד של עולם הקולנוע שכבר נמצא בארץ. קוונטין טרנטינו ודניאלה פיק יתפנו בסופ"ש הבא מללמד את בנם הפעוט איך אומרים "פרה" ו"קא-תול" כדי לעלות לירושלים, שם טרנטינו יציג מחווה אישית למנחם גולן ויורם גלובוס, עם שמונה סרטים שאצר מהתקופה ההוליוודית שלהם. בין סרטי אקשן זבליים אך כיפיים כמו "מחץ הדלתא" ו"משאלת מוות 4" שאנחנו לא רגילים לראות בפסטיבל (איזה כיף), טרנטינו גם בחר שני סרטי איכות שהפיקו - "רכבת אל החופש" ו"שומר הברים", ויגיע בעצמו להסביר לקהל הירושלמי למה הוא כל כך אוהב אותם. יהיה מגניב.

"בכל שעה עגולה" של תיאטרון גשר, נולדה מהצורך של המחזאי והבמאי, יחזקאל לזרוב, להתמודד עם הזמן הארוך שחלף מאז רצח רבין | שי בר-יעקב | 4 כוכבים

"בכל שעה עגולה" נולדה מהצורך של המחזאי והבמאי, יחזקאל לזרוב, להתמודד עם הזמן שחלף מאז רצח רבין. 25 שנה זה שנות דור, והשאלה הנשאלת היא: מה השתנה כאן בדור האבוד הזה?

במרכז העלילה ניצבת בתיה כ"ץ (אורנה בנאי בתפקיד נהדר המבליט את יכולותיה כשחקנית רצינית, דרמטית, לצד יכולותיה הקומיות המוכרות), קריינית חדשות ברדיו שנכנסה לכלא לפני 25 שנה, ויוצאת כעת לחופשי לישראל האחרת. מי שמלווה אותה במסעה, אז והיום, הוא אהרון, איש משרד הבטחון הסובל מפוסט-טראומה (מיקי לאון, המיטיב להציג גבריות ישראלית חזקה ושותקת, אבל פגומה). הסיפור שלהם מתחבר לא רק לרצח רבין, אלא גם לבילויים במועדון קלאב מד, שם הם נפגשו לראשונה לפני הרצח ולשם הם יחזרו כעבור 25 שנה. הריקודים האנרגטיים והמטופשים של המועדון מלווים את ההצגה לאורכה ומבטאים בצורה אירונית את אווירת האסקפיזם והנהנתנות המתקשרת בעיניה של בתיה לקלקול המוסרי של המדינה, שהפכה עם השנים למקום שבו אף אחד כבר לא מרגיש אשם על סיפוק מאווייו האישיים. "כולם מכורים לגילטי פלז'ר", היא מתלוננת, ומוסיפה שבעולם האמיץ החדש הזה "השלום, לעומת זאת, הפכה למילה גסה".

הדרמה האפיזודית קופצת קדימה ואחורה בזמנים, וסובבת סביב החידה הבלתי פתורה של סיבת כליאתה של בתיה. אך החיבור העמוק יותר בין הזמנים נמצא במפגש בין שתי תמונות אילמות - מצד אחד שחזור מחזורי של סרטון הרצח של רבין בכיכר, ומצד שני תמונה המייצגת את הפסל מהמחאות ברחוב בלפור שהוצב באותה כיכר בשנה שעברה. נראה ששני הרגעים הללו הם הגרעין העמוק של תת-ההכרה של שינוי התודעה שלזרוב מנסה לגעת בו בשפתו האסוציאטיבית.

על אף הביצוע המחויב של צוות השחקנים האיכותי, הכולל מלבד בנאי וליאון, גם את הילה פלדמן, נטליה מנור, טלי אוסדצ'י ודור מיכאלי, ועבודת העיצוב היצירתית, המשלבת בין וידיאו-ארט מרשים ועבודה תנועתית מוקפדת, ההצגה קצת גולשת לתיאוריות קונספירטיביות הזויות בחלקה האחרון, וזה חבל ומיותר. ועדיין, היא מייצרת חוויה אסתטית חזקה ומגרה, ומותירה בסיום הרבה תהיות ומחשבות על הדרך הארוכה שעברנו מאז ליל הרצח הנתעב בכיכר.

הספר "פליישמן בצרות" של טאפי ברודסר-אקנר, הוא אחת התמונות המקיפות, המרשימות והמעמיקות שראינו בשנים האחרונות על אמצע החיים | רן בן-נון | 5 כוכבים

טובי פליישמן הוא הוא רופא ניו-יורקי גרוש טרי, עם אקסית זועמת ושני ילדים. אחרי 14 שנות נישואין, בתחילת שנות ה-40, לראשונה בחייו הוא מרגיש מה זה להיות נחשק. פעם הגובה שלו, 1.65 מטר בקושי, היה הטרן-אוף האולטימטיבי, אף אחת לא רצתה אותו מלבד אשתו לשעבר, אבל עכשיו זה עידן חדש, עולם של גרושות מתפקעות מתשוקה, המפציצות אותו בתמונות תקריב של אבריהן האינטימיים ורוצות רק דבר אחד.

העולם שמתארת טאפי ברודסר־אקנר בספר "פליישמן בצרות" (הוצאת תכלת) אולי מעט מוגזם, אך מתואר באופן כה יצירתי, סרקסטי, גאוני ומלא אנושיות, שלאיש לא אכפת - אנחנו רק רוצים עוד ועוד מהרוטב הסמיך והדביק הזה. מרגע שפליישמן מציין באפליקציית ההיכרויות שהוא מעונין בנשים בגילאי 35-50 – האינבוקס שלו קורסת תחת גל ההצעות המפורשות, רק תבחר.

אבל "פליישמן בצרות" הוא לא ספר על סקס, אפילו לא על גירושין, אלא אחת התמונות המקיפות, המרשימות והמעמיקות שראינו בשנים האחרונות על אמצע החיים – דווקא הנושא שנדמה לפעמים כאילו כולם עוסקים בו. המספרת היא אפשטיין, הידידה הכי טובה של פליישמן משנות הנעורים, שכעת הוא מחדש איתה את הקשר כחלק מהטיפול השיקומי הנחוץ לתחילת חייו החדשים. למה הם רק ידידים? כי היא קצת גבוהה ממנו וגמלונית, אבל הזווית המיוחדת שלה מעניקה לסיפור ממדים חדשים של תובנה, פרספקטיבה והומור דקיק, משוכלל להדהים.

ממש כמו פורטנוי הקלאסי של פילים רות, גם פליישמן של ברוסדר-אקנר הוא קונסטרוקציה שלמה של תסביכי מיניות ויהדות (חלק ניכר מהזיכרונות בספר אפילו מתרחש בארץ הקודש), וכשהאקסית שלו, רייצ'ל, נעלמת מהסדרי הראייה, העלילה המתוחכמת מלכתחילה מקבלת עוד טוויסט אכזרי ומתעלה לגבהים של טירוף ורוע, לצד עננים כבדים של חמלה ורגישות. תצחקו איתו, תבכו קצת, והעיקר – תישארו יחד. האופציה האחרת גרועה הרבה יותר.

ז'אנר ההסכתים שמלווים תוכניות טלוויזיה משתלט על האפליקציות. אבל גם ב"חתונה ממבט ראשון: הפודקאסט" לא בטוח שיצא מזה רומן אמיתי | אסף יערי | 3 כוכבים

יובל פגי ועידו פורת מארחים את מאיה דגן (מהטיקטוק) לשיחה על הפרק האחרון של "חתונה ממבט ראשון". לא לכל תוכנית ריאליטי יש פודקאסט משלה, אבל זה בהחלט מתחיל להיות מנהג קבוע. עולם הפודקאסט הישראלי משווע לז'אנרים מצליחים שהם קצת יותר משיחת סלון. האם הטלוויזיה תספק את התשובה הרצויה? יצאנו לבדוק.

"הפרידה של בן ומנור" היוותה נימוק להקדמת הפרק של הפודקאסט. בעולם הריאליטי מדובר ברעידת אדמה, התפרצות הר געש וליקוי חמה בבת אחת. אבל קודם כל צריך להשמיע ליובל שבפרק הקודם היא עוד האמינה שהזוג יתגבר על הקשיים. פחחח.

באופן פלאי הדיון על הדברים הקשים שבן הטיח במנור כששבר את הכלים ופוצץ את הנישואים המדומים מתחלק בין הנשים שמזדהות עם מנור "המושפלת" לגבר שמגונן על בן "המאוכזב". ההבדל היחיד בין זה לשיחות הסלון או המטבחון (זה עדיין קיים בעידן הקורונה?) הן ההקלטות מהתוכנית שמשתלבות כאן בחינניות.

כל המשתתפים בדיון מתרגשים ומופתעים תוך התעלמות מוחלטת מכך שמדובר בתוכנית ערוכה, שצולמה לפני חודשים רבים, וכל צילום, וכל הבעת פנים על המסך, נבחרו בקפידה על ידי הבמאים.

דגן מחזירה את הדיון לקשר בין הצופים לדמויות על המרקע, שהוא בעצם המנוע האמיתי של הסדרה, הרבה יותר מהאינטראקציה המהונדסת שבין בני הזוג במלון מפואר, או בדירה מאכזבת בדרום תל-אביב.

חלק קצר בתוכנית מוקדש לתגובות על התוכנית ברשתות החברתיות. מי שמתעניין כבר ראה הכל ולא זקוק לשירותי הקריינות שלכם. בפרק קודם התארחה משתתפת מהעונה שעברה ופסיכולוג, האם זה היה חד פעמי?

זה רק הפרק הרביעי של ההסכת שנראה שעדיין מחפש את דרכו ואת אופיו. בינתיים נראה שכמו מנור ובן, הם ימשיכו לחפש. ההסכת מופק על ידי מאקו, שגם משדרת את התוכנית בטלוויזיה. אפשר היה לצפות לכמה טיזרים או רמזים למה שיקרה בפרקים הבאים. כמו שרואים בטלוויזיה, במשחק הפיתוי הזה צריך להתאמץ.

לפרקי הפודקאסט אפשר להאזין בכל אפליקציות ההסכתים ובאתר

https://open.spotify.com/show/0YKEnfgtCiftEhHZZyYoOd

הפרק המדובר

https://omny.fm/shows/hatunamii/534c47d0-78f2-4d84-8b14-ad81012e8762

"רוקנ'רול בצהריים", האלבום החדש של בר צברי הוא תוספת מבורכת לתת הסצנה הכי מעניינת במוזיקה הישראלת כיום - האינדי המזרחי | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

רוקנ'רול יכול להגיע בכל מיני צורות, צבעים ושעות. גם בצהריים – כפי שעולה משם אלבומו השני של בר צברי שיצא לאחרונה. צברי נמצא כאן די הרבה זמן. הוא התגלה בתוכנית ריאליטי מוזיקלית, השתתף במחזמר "זה אני" והוציא לפני שמונה שנים אלבום בכורה שנשמע כתמונת ראי של החדש והמוצלח בהרבה שלו. שם זה היה בעיקר פופ ים תיכוני גנרי (פלוס קאבר ל"האם להיות בך מאוהב" של אביב גפן), פה תקבלו חיבור יפה ונכון בין שורשי המוזיקה המזרחית ברוח להקות הכרם המשולבות באנרגיות שאפשר כנראה לאתר כיום רק באגפי האינדי. ובמילים אחרות: רטרו והדבר הבא במקום אחד.

ההגדרה "אינדי מזרחי" הולכת ומתרחבת בשנים האחרונות, והיא אולי הזירה הכי מעניינות במוזיקה הישראלית כיום. חלק מהשחקנים שפועלים בה כבר נמצאים עם חצי רגל במיינסטרים. צברי עוד לא שם ממש, אבל הוא בדרך - ולא רק בגלל "ג'וני", הלהיט הגדול של האלבום ומהשירים הכי כיפים שיצאו לרדיו מאז פרוץ הקורונה.

השינוי הגדול (והמבורך) במוזיקה של צברי התחיל מהקשר שלו עם אהובה עוזרי ז"ל, המלכה האם של הזמר המזרחי, שלא בטוח שהייתה מחבבת במיוחד את המוזיקה שמייצרים רבים מכוכבי הז'אנר בשנים האחרונות. על זו של צברי היא הייתה חותמת, ובשתי ידיים.

וזאת לא רק המוזיקה הנהדרת והחמה שהוא, עדי לוי ורון בקאל יצרו פה המערבבת בין חיים משה לדודו טסה, אלא גם הטקסטים. צברי ולוי משלבים כתיבה במשלב גבוה ("בא אדם, למרגלות חייו ניצב/ בין כותלי ביתו הוא גר, במשכן הוריו / מחפש הוא בעצמו פינה שקטה / להניח דעתו מצרות חייו", ב"בא אדם" הפותח) לבין שפה דיבורית ("אחת עשרה בלילה, רוצה לצאת לשתות בירה/ כל החברים רדומים, בחדרה צעירים, בליינים מקומיים / בספה של ההורים, נכנס למחשבות / מעשן מול המסך המנחם, הדקות, הפכו שעות", ב"חדרה" הנהדר).

קצת כמו העטיפה שלו – "רוקנ'רול בצהריים" משקף חיים של יוצר צעיר – שעכשיו גם מקיים ולא רק מבטיח. הכי אמיתי ונכון, וקצת כמו בדירת שותפים – גם בלי גרם של שופוני.

https://open.spotify.com/album/7oBoltP1PLbktvdQVuy210