כישלון "השלום האמריקני"

ההשתלטות של הטאליבן על אפגניסטן מתרחשת בסמיכות זמנים מצמררת ליום השנה ה־20 לאירועי ה־11 בספטמבר. אפגניסטן הייתה המקום שבו תוכננו הפיגועים הנוראיים שספגה ארצות־הברית ב־2001, והתחנה הראשונה בדרכה לעצב מחדש את המזרח התיכון בעקבות כך.

חזרת אפגניסטן לאותה הנקודה שבה נמצאה המדינה לפני שני עשורים מעידה במידה רבה על הכישלון האסטרטגי של דוקטרינת "השלום האמריקני" - Pax Americana - שבמסגרתה נעשה ניסיון לכונן מדינות לאום יציבות וחברות מודרניות ודמוקרטיות, וזאת לפי הדגם של שיקום גרמניה ויפן לאחר מלחמת העולם השנייה. המהלך שבו החלה ארצות־הברית למעשה פתח אין־ספור תיבות פנדורה של שנאות בין עדות ודתות באזור, עורר מלחמות עקובות מדם והיה זרז לאביב הערבי שפרץ מספר שנים לאחר שקהלי האזור חזו בהוצאתו להורג של סדאם חוסיין, דבר שסדק את היראה העמוקה מהשליטים הרודניים בעולם הערבי.

הכישלון האמריקני מהווה עדות לקושי רב שנים של מקבלי ומעצבי ההחלטות בוושינגטון להבין תרבויות שונות, במיוחד אלה של עולם האיסלאם. האמריקאים שגו לא פעם בהשלכת הגיונם שלהם על "האחר", ובניסיון לאכוף ערכים וסוגי סדר שהתפתחו על הרקע החברתי, התרבותי והפוליטי הייחודי של המערב. זוהי מורשת בת עשרות שנים הכוללת תחנות כגון ניסיונו של רוברט מקנמרה, מזכיר ההגנה האמריקאי במהלך רוב מלחמת וייטנאם, לנהל את המערכה לפי תורת הנדסת התעשייה והניהול; תרומתו של קרטר לקריסת משטר השאה באיראן באמצעות לחץ להימנע מדיכוי המחאה נגד שלטונו; נאום קהיר מ־2009 שבו ביקר אובמה בחריפות את היעדר הדמוקרטיה במזרח התיכון; ואך באחרונה "עסקת המאה" של טראמפ שחתרה לפתור עימות אמוציונלי ותיק ומורכב בכלים של "ביזנס".

הנסיגה האמריקנית מאפגניסטן מהווה חדשות רעות עבור ישראל והעולם הערבי הסוני. היא אמנם שומרת על השפעתה באזור, אך מפגינה מוטיבציה נמוכה לעצבו, מעדיפה את השיח הדיפלומטי וממוקדת בשימור אינטרסים מובהקים. הנסיגה משקפת התפכחות מייאשת של האמריקאים מהמערכה על "המוחות והלבבות" של בני המזרח התיכון. מדיניותה של וושינגטון עלולה לכרסם בדימויה בעיני שחקנים דוגמת רוסיה, סין ואיראן, ולחזק את תעוזתם לקדם מהלכים מתריסים, לעודד גורמים קיצוניים דוגמת אל־קאעידה לשוב ולהרים ראש, ולהעמיק מנגד את החשש של בעלות בריתה הוותיקות בעולם הערבי מאיבוד המשענת האסטרטגית שלהן. כל זאת מתרחש עשור לאחר האביב הערבי, כאשר המרחב האזורי רעוע מאי־פעם וכל ניצוץ פנימי עלול לגרום לערעור הסדר במוקדים שונים בו.

שינוי התודעה רחוק, וספק אם בר מימוש. תמורות דרמטיות שכאלה יושגו לא באמצעות אכיפה וכנראה גם לא על ידי שינויים כלכליים־חברתיים, אלא בעקבות שינוי בכלל המוקדים אשר בהם מעוצבת התודעה במזרח התיכון - הממסד הדתי, אמצעי התקשורת ומערכת החינוך - שלפחות כרגע השינוי בהם ברוב האזור מוגבל ואיטי למדי. ¿

ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב, וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS)