אי־שם בירושלים בשנת 2009, נחום בן יצחק ואוהד דדון התקוטטו עם החייל איציק מור מחוץ למועדון לילה, ומור נרצח באכזריות אחרי שנדקר בצווארו. בית המשפט החליט להרשיע את בן יצחק, ולזכות לגמרי את דדון. כאן הסרט "חורים" מתחיל. החורים הם כמובן בחקירת המשטרה, שבאופן תמוה מאוד זיכתה את אוהד דדון, על אף עדויות רבות אשר מעידות לכאורה שגם הוא מעורב ברצח ומוצגות בסרט.

רשימת המחדלים בחקירה ארוכה כל כך, שנדמה שהסרט שיצרה הבמאית שירלי ברקוביץ' קצר מדי, ויש צורך בסדרה שלמה כדי לעבור עליהם. 80 דקות ממש לא מספיקות, ונשאר רק לתפוס את הראש ולא להאמין לגודל המחדל. חקירת רצח מתנהלת באדישות כאילו מדובר על תלונות של שכנים על רעש אחרי 23:00. גרסאות עדים משתנות ללא הכר, והווידיאו מהאירוע מתקלקל עקב רשלנות, אבל המשטרה והפרקליטות בשלהן. הכל בסדר. אין מה לראות.

גיבור הסרט הוא דני מור, אביו של איציק ז"ל, שסיפור חייו מדהים: הוא גדל בסוריה כמוסלמי, התגייר, עבד בשב"כ, והיום הוא יהודי חובש כיפה. הוא נפגש עם שוטרים לשעבר שמספרים לו שהוצע להם שוחד תמורת שינוי עדותם, נפגש עם עדה שראתה דברים שסותרים לגמרי את מה שאמרה בבית המשפט. לאחד החוקרים בתיק הייתה חנות בקניון ששייך ליאיר ביטון, דודו של אוהד דדון. ביטון עצמו מעורב בפרשיות שקשורות לרונאל פישר, שייצג את דדון. כל הדברים האלה לא מזיזים למשטרה ולפרקליטות. דני מור השבור נתקל בקיר פעם אחר פעם, ולנו הצופים נותר רק לתלוש שערות מהראש.

הדבר הראשון שעולה במחשבתנו אחרי הצפייה בסרט הוא רומן זדורוב. המדינה עד היום רועשת וגועשת בשל הרצח הנורא של תאיר ראדה ז"ל. פרשת ראדה עדיין בכותרות, איציק מור ואחרים נשכחו ואף אחד לא מתעניין בהם. הסרט "חורים" אמור להרעיד את המדינה, לא פחות. הוא מצטרף לסדרה "אחרי חצות" שעוסקת במעלליו של אלון קסטיאל, שפגע לכאורה בעשרות נשים ועניינו נגמר בעונש מגוחך בבית המשפט.

כנראה משהו לא טוב קורה במשטרת ישראל ובפרקליטות המדינה, שני גופים שזוכים להגנה רחבה מהתקשורת, וכל ביקורת עליהם, במיוחד על הפרקליטות, מוצגת כפגיעה בדמוקרטיה. כל רפורמה שמוצעת במערכת המשפט זוכה לזעקות שבר באולפנים, למרות שיש עוד ועוד עדויות שמציגות מערכת חולה. הגיע הזמן שנסתכל למציאות בעיניים ונודה: יש כאן בעיה גדולה וצריך לטפל בה בהקדם.