אגיד את האמת: אין לי בורקה. לא ברור לי איזה בגדים מותר ללבוש עכשיו. אני מנסה להרחיק את המחשבות, ומתחננת: אל תשכחו אותנו

אני יושבת עם המחשב הנייד שלי מול חלון הבית ומתבוננת בשתי תמונות. הראשונה, נמל התעופה הצבאי של קאבול, כשהמונים מנסים לעלות למטוסים ולברוח. שומעים צעקות ודחיפות וקללות, ואני מזהה מרחוק את אנשי הטליבאן עוקבים. הם בכוונה לא מתערבים בהמולה. אני מניחה שהם רוצים לתת לאנשים לצאת כדי שיוכלו להתחיל להשליט את הסדר שלהם במדינה.

בתמונה השנייה, ממש באותה השעה, אני רואה קבוצת תלמידות הולכות לבית הספר. בלי מלווה. הילדות הולכות בשקט, בחבורה אחת. וליבי יוצא אליהן. מי יודע אם בעוד שבוע הן יוכלו ללכת לבית הספר וללמוד בצורה חופשית. כולן עוטות רעלה על הראש וחצאית מעל המכנסיים. נדמה לי שזו תלבושת שונה ממה שהיינו רגילים לראות בשנים האחרונות.

הרחובות ריקים. הוריי לחצו עליי לא לצאת היום לעבודה. לעשות מהבית את כל מה שאני יכולה בענייני העבודה. אבל בכל זאת ירדתי לחצר והשקפתי החוצה. חנות המכולת פתוחה, בלי קונים. ברחוב הראשי, סיפרו לי, סיידו בצבע לבן את תמונות הענק של הנשים הצעירות בחזית חנויות הבגדים. עוד דרך שבה קאבול מתכוננת לחילופי השלטון.

הייתי בת עשר כשהטליבאן סולקו מהשלטון ובאו האמריקאים. מחקתי מהזיכרון את התקופה הזאת. למדתי בזכות האמריקאים. ועכשיו אני כועסת עליהם שיצאו במהירות כזאת בלי לדאוג לעם האפגני. ברחו בלי להביט לאחור.

הכל התנהל לפי סדר: הנשיא, סגנו וראש הלשכה עלו למטוס בלילה ונמלטו לטג'יקיסטן. בבוקר כבר פתחו את דלתות ארמון הנשיאות ואנשי הטליבאן נכנסו. הם מיששו את הכיסאות, התיישבו עליהם ופלטו מילים מכוערות. ההנהגה הבכירה של הטליבאן עוד לא נכנסה לקאבול. בינתיים הדובר הראשי של הארגון דואג להפיץ הודעות הרגעה. קשה לי להאמין לו.

אני מתחננת: אל תנטשו ואל תשכחו אותנו. השגנו כל כך הרבה בעשור האחרון, ופתאום הכל עלול להימחק באכזריות. זיכרו אותנו, בבקשה. אנחנו אנשים טובים. מנומסים. אוהבים ללמוד. אוהבים לעזור. אוהבים לארח גם אם אין לנו אמצעים כספיים. הספקתי לרכוש חברות אמריקאיות שהגיעו אליי הביתה. אני שומרת איתן על קשר. עכשיו, אני מבינה, הן יושבות ובוכות על גורלי. אין לי דרך להרגיע אותן, אני לא יודעת מה יקרה בימים הקרובים.

כל השגרירויות ברובע המאובטח וזיר אכבר חאן בקאבול נסגרו בבת־אחת. הרובע התרוקן מאנשים זרים, והמקומיים לא מעזים להגיע. מי יעזור לנו כשהעולם הגדול הולך ומתרחק ואפגניסטן צפויה להיסגר? הורידו את דגל ארה"ב מבניין השגרירות והשגריר יצא לנמל התעופה בדרכו חזרה לוושינגטון. הרחוב חשוך, מפחיד להסתובב בו. אחי הצעיר יצא לקנות מצרכים במכולת ואמא שלי עקבה אחריו בעיניים מודאגות. הוא חזר במהירות, הניח את הסל על השולחן, סיפר ש"היה מוזר" והסתגר בחדרו.

באופן טבעי, הכי מטריד אותי מצבן של הנשים בנות גילי. האם להאמין לדובר הטליבאן סוהייל שאהין, שבאמת מותר ללכת לעבודה בתנאי שנתעטף בבורקה? צריך לומר את האמת: אין לי בכלל בורקה, ואני מבינה שהמחיר שלה קפץ בבת־אחת.

האם אין חשש מחטיפת נערות ונשים צעירות? החברות שלי מסמסות לי מסרים עצבניים, ואני כל הזמן ממליצה להן להמתין. אבל מי יכול להבטיח?

אני הכי מודאגת לגבי גורל הנשים המשכילות אצלנו. בעשר השנים האחרונות הן למדו, סיימו תיכון, הלכו לאוניברסיטאות ונסעו ללמוד בארצות אחרות. הן חזרו והיו לרופאות, עורכות דין, מרצות באוניברסיטה, נשות מחשבים ועיתונאיות. מה יקרה להן עכשיו, יסגרו אותן בבית? יכריחו אותן להתחתן עם אנשי טליבאן? מי יטפל בילדות ונשים חולות בבתי החולים?

ואיך אצליח לבצע את העבודה שלי? האם אסור לי מעכשיו לנהל שיחות או לשבת בבתי קפה בחברה מעורבת? איזה בגדים מותר ללבוש? האם משטרת המוסר תחזור לרחובות? אני מנסה להרחיק את המחשבות, ומתחננת שוב: תעזרו לנו. אל תשכחו אותנו. לא עשינו רע לאף אחד.

הביאה לדפוס: סמדר פרי