כל העתיד קיים בעבר

'נבל העשב' מוכיח פעם נוספת שטרומן קפוטה הוא אחד מגדולי הסופרים במאה ה־20

נבל העשב // טרומן קפוטה - תרגום: רחל פן - ידיעות ספרים, פן - 304 עמ'

 

 

 

"בדיוק כשיצאתי מהמאפייה צילצלו פעמוני השעון של בית המשפט, כלומר, השעה הייתה שבע וחצי", כותב הנער המספר קולין ב'נֵבֶל העשב', וממהר להסביר כיצד פעמונים מסוגלים לצלצל שעה שאינה עגולה. "השעון תמיד ממהר בחצי שעה. פעם ייבאו מומחה לתקן אותו, עם תום שבוע כמעט שבמהלכו הוא פשפש בתוכו, הוא המליץ, כתרופה היחידה, מקל דינמיט. מועצת העיירה הצביעה שישלמו לו שכר מלא, מפני שהייתה איזו תחושת גאווה בכך שהשעון הוכיח שלא ניתן לתקנו". כך, בסצנה זניחה לכאורה, מזוקקות בצורה מושלמת התמות של הנובלה 'נבל העשב' ושל הרומן שמופיע מיד אחריה, 'קולות אחרים, חדרים אחרים': ערבוב מושגי ומהותי של גאווה ועליבות, חיים תחת איום של אסון מתקרב, ובעיקר ניתוק מהזמן הנחווה ומרעיון הזמניות.

 

'נבל העשב' שפורסמה ב־1951 היא אחת מיצירותיו המוקדמות והחשובות של טרומן קפוטה, שיחד עם הרומן האוטוביוגרפי ברוחו, 'קולות אחרים, חדרים אחרים' משנת 1948 הקנתה לו את פרסומו. כיום קפוטה מוכר בעיקר כמחברם של הנובלה 'ארוחת בוקר בטיפני'ס', שגם עובדה לסרט מצליח בכיכובה של אודרי הפבורן, ושל רומן הניו־ג'ורנילזם משנת 1966 'בדם קר' — אולי החשוב ביצירותיו. אלו תורגמו לעברית יותר מפעם אחת. אולם כעת זוכים לתרגום מחודש של רחל פן גם 'נבל העשב' ו'קולות אחרים, חדרים אחרים', המספקים אולי הצצה מעניינת אף יותר הן לנפשו של אחד הכותבים הבולטים באנגלית במאה ה־20 והן לחברה האמריקאית באמצעה של אותה מאה.

 

יש כמה קווי דמיון בין הנובלה והרומן, שמלכדים אותם לאמירה ספרותית רחבה אחת: במרכז שניהם עומד נער אינטליגנטי אך מבולבל מהדרום האמריקאי, בן דמותו של קפוטה הצעיר במידה כזו או אחרת, שהעלילה סובבת סביבו, אך הוא עצמו כמעט שאינו מקדם אותה במעשיו; שניהם עוסקים בדמויות מכובדות בעיני עצמן או בעיני סביבתן, אבל שמים את הדגש על עליבותן המוסרית ובעיקר הפיזית; ושניהם עוסקים במפגשים של אותן דמויות עם דמויות גרוטסקיות משולי השוליים של החברה האמריקאית — גמדים, זונות, בעלי מומים וכוכבי מופעים בקרקס — שכצפוי, ולעיתים גם בצורה לא מאוד מתוחכמת מבחינה ספרותית, מציבים מראה בפני הדמויות המכובדות רק לכאורה.

 

לצד הערבוב בין מושאי הגאווה והעליבות, 'נבל העשב' מייצג היטב את תחושת החיים תחת איום של אסון מתקרב — שבמקרה שלו אף מתממש. בנובלה הזאת מוצגות האחיות ורינה ודולי טלבו, רווקות בעשור השביעי לחייהן, וסיפור בריחתה של דולי אל בית עץ ביער, עם המשרתת השחורה קתרין והנער היתום קולין — אירוע שמטלטל את העיירה כולה. ב'קולות אחרים, חדרים אחרים', לעומת זאת, האיום מפני אסון מתקרב בעיקר מרחף מעל הדמויות הראשיות, ובראשן ג'ואל נוקס — שהמסע לאיחוד עם אביו הוביל אותו אל אחוזת לנדינג, שבה מתגוררים ומסתירים סודות גם האם החורגת איימי, הצייר הצעיר רנדולף והנערה המשרתת מיזורי. העיסוק שלהן בקטסטרופה שצפויה להתרגש עליהן איננו כנראה רק הצצה אל נפשו של טרומן קפוטה הצעיר, אלא גם חלק מהצייטגייסט, רוח הזמן של סוף שנות ה־40 ותחילת שנות ה־50, ראשית התהוותו של עידן האיום הגרעיני.

 

ומעל כל אלו, ישנו העיסוק של קפוטה הצעיר בשתי היצירות הללו במושג הזמן — ולמעשה בניתוק ממנו, כי כפי שמגדיר זאת רנדולף, "כל העתיד קיים בעבר". זהו גם סוד קסמן של שתי היצירות — אולי במיוחד של 'נבל העשב', מפסגות יצירתו הבדיונית שהתרגום החדש עושה עמו חסד רב — וחלק מקסמו של קפוטה ככותב רלוונטי גם למאה ה־21, המייצר הקבלות בין מסע אל מעמקי הנפש לבין מסע בזמן.

 

הדמויות השונות של קפוטה בנובלה וברומן, כמעט כולן, הן האנשה של אותו שעון עיירה מקולקל: נוכחותן במרחב החברתי מייצגת זמן שונה, שגוי, אך הן בוחרות להתגאות בקלקולן — בין אם כניסיון לשמור על כבודן, ובין אם משום שאינן יודעות כיצד לתקנו. כך הן האחיות ורינה ודולי, שמנסות ללא הצלחה לייצר לעצמן חיים חדשים בגילן המאוחר, ותקוותיהן מתנפצות; כך הוא השופט קול, שמחזר אחר דולי ומנסה להגן עליה, בשאיפה להפוך לגיבור שתמיד חלם להיות ואף פעם לא יהיה; כך רנדולף, שמספר על ימי ההוללות שלו במדריד ובפריז, אך מבלה את ימיו בשכיבה על המיטה עם התקפי אסתמה קשים ובטיפול בקשיש סיעודי. ייאושן — וגם עליבותן — נובעת מהיותן אבודות בזמן, "כולם מקיפים את ההווה כמו נשמות", בהגדרתו של ג'ואל. או בגרסה המעט מורבידית יותר, של דולי: "יש צמחים שפורחים רק פעם אחת, אם בכלל, ושום דבר כבר לא קורה להם. הם עוד חיים, אבל הם כבר חיו את חייהם". •

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים