הנה שני דברים משמעותיים שקרו למורן רוזנבלט השנה: היא הצטלמה לתפקיד ראשי בסדרה בינלאומית חדשה של נטפליקס; והיא החליטה להקפיא ביציות. במידה רבה, שני פרויקטים שאמורים להזניק את החיים שלה - האישיים והמקצועיים - קדימה. "הקורונה התחילה אצלי בהיפוכונדריה קשה", היא מנסה להיזכר איך הכל התחיל. "בהתחלה הייתי ממש מחשבת מסלולי חיידקים. אם מישהו היה עובר מולי, יכולתי לדמיין את החיידקים שלו. צילמנו אז את 'פגע וברח'. הקורונה עוד לא התפרצה לגמרי, אבל אני כבר הייתי בחרדה. באחד הימים האחרונים לפני שההפקה נעצרה, ממש חטפתי התקף חרדה בצילומים. ישבתי שעתיים בלי לזוז. לא יכולתי לעמוד על הרגליים. חודש לפני שסיימנו לצלם, עצרו הכל ושלחו את כולנו הביתה. כמו לכולם, גם לי פתאום נהיה המון זמן פנוי. אז עשיתי את כל מה ששנים חיכה ברשימת ההמתנה שלי. קניתי דירה קטנה, עשיתי בדיקות פוריות והחלטתי להקפיא ביציות".
היית צריכה את הקורונה בשביל זה?
"הקורונה נתנה לי מלא זמן ריק להגיע לתדרים אחרים של מחשבה. מה שלא תמיד מתאפשר במרוץ של החיים. במקרה שלי זו הייתה לחלוטין החלטה רפואית. הייתי בטוחה שהכל טוב, ואני מקפיאה כדי להיות בראש שקט, ושיהיה לי את כל הזמן שבעולם. אבל אז התברר לי שנולדתי עם כמות ביציות קטנה יותר מהממוצע כך שאין לי רזרבה שיש לבחורה אחרת בת 35. אני זוכרת שהרופא אמר לי: 'תהליך ההזדקנות של הרחם שלך התחיל', וממש דמיינתי את עצמי קופצת מהחלון. משהו במילים האלה, היה לי קשה. לא יכולתי לשאת את זה. לקח לי זמן לעבד את זה - להבין שזה לא קשור ליכולת שלי להיכנס להיריון - אבל ברגע הראשון, זה היה מפחיד מאוד. פתאום גיליתי המון סביבי שעשו את זה. פתאום כולן סביבי היו באותה סיטואציה. זה נהיה פרויקט כיפי בזמן הקורונה".
הרבה נשים מתמהמהות בהחלטה הזאת כי הן רואות בה הודאה בכישלון.
"נכון, בשנייה אצל הרופא הזה הרגשתי כישלון, אבל מהר מאוד התאפסתי. אני מדברת על זה באופן חופשי. אבל אני מבינה את הקושי שמתלווה לזה. יש לי חברות ששקלו להקפיא והרופא אמר להן שהן סופר־פוריות. המצב שלי גרם לי לחשוב שאולי משהו בגוף שלי לא מספיק חי. לא מספיק צעיר או מתפקד. שאני לא מספיק חיונית. את גם מיד חושבת: אם בגיל 35 הרחם שלי מתנהג כאילו אני בת 40, אז תהליך ההזדקנות שלי יהיה מואץ. אבל זה לא באמת קשור".
הקפאת ביציות היא השלב הראשון. מה השלב הבא?
"לא רציתי לחכות לזוגיות בשביל להתקדם. הבנתי שאני רוצה ילדים - החלטה מפחידה בפני עצמה - ואז החלטתי ללכת לכיוון של הורות משותפת. היה לי בהתחלה רגע של אֵבל על אובדן הפנטזיה שיש לרובנו על מה זאת משפחה. אבל אחרי שהבנתי שלהתפלש בזה זה פעולה מיותרת, פיניתי מקום ונכנסה פנטזיה חדשה של משפחה אחרת. משהו ברעיון של הורות משותפת תפס אותי יותר ויותר מרגע לרגע".
שזה למעשה לבחור את הגרוש שלך. איך עושים את זה?
"במקרה שלי, הכרתי מישהו דרך חברים משותפים. הכל עוד בתחילת דרכו, עשינו כמה חודשים דייטים, רק לא מיניים. נפגשנו, שתינו, אכלנו, ראינו סרטים. לפני הפגישה הראשונה איתו אמרתי לעצמי ממש, אולי אפילו בקול רם, תבואי חיובית. אל תשפטי אותו ישר. זאת הייתה העצה הכי טובה שנתתי לעצמי. לא יודעת אם הייתי מוצאת מה לשפוט כי הוא באמת מהמם אבל בוא, תמיד מוצאים. אז נפגשנו ולא שפטתי ישר, והכרנו. וחיבבתי אותו מאוד מהתחלה אבל עדיין בקושי הכרנו, כן? נראה לי שבפגישה השנייה או השלישית ביקשתי ממנו שיתקין לי איזה מדף. קבענו לשבת אצלי וידעתי שאני צריכה להתקין לי משהו בבית. והיה לי באמת מדף שחיכה לקדיחה. אני לא יודעת למה אבל הייתי צריכה שיקדח לי חור בקיר. אני שומעת את הפאליות במשפט הזה אבל לא הייתי הולכת לשם. ואכן משהו שם קידם אצלי במוח עוד יותר את הדמיון שלנו מקימים משפחה. אלטרנטיבית, אבל עדיין סוג של משפחה יחד".
מתי מבינים שהוא מישהו שיכול להיות ה־אבא?
"אנחנו כאילו עושים מין תהליך מואץ שעושים הורים שמגיעים מזוגיות בדרך כלל. אנחנו נפגשים למטרה מאוד מסוימת, אבל אנחנו רוצים להכיר ולבלות ולדבר ולהתקרב ולהתאהב אפלטונית ולסמוך ולריב. אנחנו לצערי עוד לא זכינו לריב. אני נורא אוהבת לריב עם אנשים שאני אוהבת. עם כאלה שאני לא אוהבת זה הדבר הנורא ביותר שיש. אבל כאילו יודעים שנפגשנו למטרת הורות, אז אנחנו לא מבלים כמו שזוג מאוהב וחרמן מבלה, אבל גם לא רוצים להתקדם ישר למטרה. אז עשינו את כל זה, חוץ מלריב והגיע שלב שדיברנו בעצם על המטרה שלשמה התכנסנו, זה קרה אחרי הרבה זמן שלא דיברנו על הנושא. ושנינו אמרנו שאנחנו רוצים ושמחנו והתרגשנו והרמנו כוסית. ואנחנו בתוך התהליך. מתקדמים בקצב שלנו".
בחוזה הורות משותפת חותמים על מסמך שכולל את כל תרחישי האימים.
"כן, זה מגיע לסעיפים על מוות בתאונת דרכים של שני ההורים. מי מקבל את הילד וכאלה".
לא חייבים להרחיק עד לתאונה. את משחקת בסדרה הכי מצליחה עכשיו בנטפליקס. תרחיש סביר: שלוש שנים קדימה. יש תינוק ויש גם הצעה לתפקיד חד־פעמי בהוליווד. מה עושים?
"אנחנו עובדים על החוזה בימים האלה, ויש הרבה 'נקסט, הסעיף הבא', אבל אנחנו מדברים על הכל, נמצא פתרון".
× × ×
בשבוע שעבר דורגה מורן רוזנבלט לראשונה בחייה בין עשרת הערכים הנקראים ביותר של ויקיפדיה. מקום טוב באמצע, בין אפגניסטן למירי רגב. הישראלים מנסים להבין מאיפה היא מוכרת להם, אחרי שעברו איתה בינג' שלם ואינטנסיבי ב’פגע וברח’, הלהיט החדש של ליאור רז ואבי יששכרוף ששובר שיאי צפייה בכל העולם.
היא בת 35, מהשחקניות המוערכות בארץ, תמיד עובדת, תמיד בעניינים, אבל תמיד עם מידה קלה של הסתייגות מכל מה שלא "חשוב". היא זכתה על תפקידה המעולה בסרט הקולנוע ‘חתונה מנייר’ בפרס אופיר, שיחקה בתיאטרון ובטלוויזיה, אבל זכורה בשנים האחרונות בעיקר בזכות השתתפותה ב’פאודה’ (גם של רז ויששכרוף) וב’כפולים’. מיטיבי הלכת ממדורי הרכילות, מכירים אותה גם כבת זוגה לשעבר של השחקנית ג'וי ריגר.
ב’פגע וברח’ היא מגלמת את טלי, חוקרת משטרה ישראלית שמנצלת את תפקידה לעזור לבן דודה (ליאור רז) לפתור את התעלומה סביב מות אשתו בתאונת פגע וברח. את התפקיד היא קיבלה בשנה הכי קשוחה שעברה עליה, אחרי שאביה נפטר מדום לב בשעה שחילק עיתוני בוקר, וריגר והיא החליטו להפריד כוחות אחרי שלוש שנות זוגיות. "עברה אז כבר בערך שנה מאז שאבא שלי נפטר, אבל לא יצאתי הרבה מהבית. עברתי לדירה חדשה, אחרי הדירה המשותפת של ג'וי ושלי, וזו הייתה דירה מאוד חזקה. נראה לי שבכיתי בה יותר ממה שבכיתי כל חיי. אבל אז הגיע האודישן, התבקשתי לצלם את עצמי ולשלוח. ידעתי שליאור ואבי קשורים בזה, אבל לא הבנתי בדיוק את סדר הגודל של זה, גם לא אחרי שדיברתי עם הבמאי, מייק ברקר, שביים את 'סיפורה של שפחה'".
מתי מבינים את "סדר הגודל" שיכול לשנות גם את הקריירה שלך?
"כשהתחילו לשלוח לי תסריטים. עוד לפני שקראת מילה את מבינה את הגודל באופן שליחת התסריטים ושמירת הסודיות. אחר כך התחילו שיחות על החוזה ועוד יותר הבנתי את הגודל של הדבר, השכר, התנאים, היחס, דברים שאין פה. וזה מרגש וכיף אבל גם כל הזמן כיפכפתי את עצמי חזרה לקרקע כי אם אני אתן לזה לרגש אותי מדי, לא יישאר לי מוח לעבוד לקראת התפקיד ואני צריכה את המוח שלי לעבודה.
"עבדתי עם שלושה אנשים על התפקיד. לפני הצילומים היו לי כמה פגישות, ממש אחת או שתיים כזה עם הבמאי והיוצרות הנוספות, לדבר על הדמות. לא עשינו חזרות על סצנות שהן לא סצנות אקשן. למרות שלא היו חזרות וזו פלטפורמה הכי גדולה שעשיתי עד היום, הרגשתי באמת שזה תפקיד קל. הוא כתוב טוב, אני מבינה אותו, מה שהופך אותו למתנה ולקל. וידעתי שאיהנה ממנו".
אבל זה דווקא לא התחיל קל. "ביום הצילום הראשון אחרי שיחת המוטיבציה העצמית וההרמות, הגעתי לסט של 300 איש באיכילוב, סצנה שבה אני פוגשת את ליאור ברגע מאוד קשה שלו. ובין הטייקים מדברים באנגלית והבמאי שאני מטורפת עליו אבל לא מבינה מילה שהוא אומר במבטא האנגלי שלו, ואני נזכרת כמה כל פרק עולה, ורואה את המצלמות המטורפות וליאור כבר עבר את ניו־יורק וגם, זה הפרויקט שלו אז הוא מרגיש בבית, ופתאום שכחתי איך לשחק. עמדתי שם והרגשתי באמת שכל יכולת שיש לי מול מצלמה - נעלמה. בקושי זכרתי איך לעמוד. ואני עם הבטן היריון של הסדרה ואקדח בחגורה ושיער ואיפור אחרי שעבדו עליי. אבל אחרי יומיים הרגשתי בבית. ברגע שכולם מתחילים להתחבק כל הזמן בזמן שעומדים וממתינים מול המוניטור, זה מתחיל להיות סט של משפחה. וזה קרה כאן די מהר".
כמו שזה נראה כרגע, ‘פגע וברח’ עשויה לתת לרוזנבלט את הדחיפה ההכרחית לליגה של הגדולים. בחודש שעבר חזרה משבועיים של פגישות עבודה בלוס־אנג'לס ובשבוע שעבר חתמה עם סוכנות שחקנים בינלאומית גדולה כדי לא לפספס אף הזדמנות פוטנציאלית. בניגוד לארץ, כאן התקבלה ‘פגע וברח’ בביקורות מעורבות, בעולם התמכרו לטמפרמנט הישראלי. רוזנבלט מקבלת לא מעט מחמאות על ביצועיה. מבקר הטלוויזיה של ‘ההוליווד ריפורטר’ שיבח את הופעתה - על פני כל הקאסט - וציין שדמותה בסדרה מצליחה לעורר עניין לכל אורכה. "כל מה מה שקורה עכשיו עם היציאה של הסדרה זה לא משהו שאפשר לעכל", היא אומרת. "גם כמות התגובות זה לא משהו שקרוב לשום דבר שחוויתי או שאפשר לחוות בסדר גודל ישראלי".
מתבאסת מהביקורות הפחות טובות?
"מתבאסת מהביקורות המרושעות. לא מבינה למה לתת מקום לדבר כזה, למישהו שכתב בעצבים כי משהו לא בא לו טוב. יש ביקורות שיש בהן משהו שאת יכולה לקחת מהן משהו, זה בסדר. קראתי כל מיני ביקורות שתהו: למה הדמות שלי בהיריון בסדרה? וואלה, התשובה שלי: כי נשים לפעמים בהיריון, אז למה לא".
התפקיד הזה פותח הרבה הזדמנויות. את מרשה לעצמך לפנטז?
"ברור. יש קולות גדולים שאני צריכה לכבות. להזכיר לעצמי: יכול להיות שזה לא יקרה. וגם אם יהיה לי בום של טירוף, מה שבינתיים קורה בחיי, אינספור תגובות, בסוף זה מצטמצם לקלישאה של 15 דקות של תהילה. זה עולה, ואז זה יורד, והחיים ממשיכים. איך אני רואה את המשך הקריירה שלי בחו"ל? הלוואי שאם דברים יקרו אני אצליח להמשיך להיות על הקו. אין לי שום תוכניות לעזוב את הארץ. אני קשורה מדי למשפחה שלי. אני לא רוצה לכבוש שום עולם או מדינה. אני מאוד רוצה לקבל אהבה, וככל שהיא מגיעה בכמויות גדולות זה נעים יותר. אני שמחה מכל התקדמות של הקריירה שלי, כי זה מה שאני אוהבת לעשות. הצלחה היא בחלקה אשליה ולכן השאיפות שלי לא כוללות את המילה 'הצלחה' בתוכן. בסוף אני מזכירה לעצמי שזו הזדמנות, שזה פותח דלתות, אבל כל המסביב - הכתבות, הפרסום, תשומת הלב - הוא לא העיקר. זה לא מונע ממני, אגב, לרכוב על האופנוע ולדמיין את נאום הזכייה שלי".
את מתחילה את הקריירה הבינלאומית שלך בגיל 35. לא אידיאלי.
"אני מסרבת להיות עבד של קנאת נעורים, אבל אלה כן שאלות שמאוד מעסיקות אותי. הקול הזה, שאולי אני כבר זקנה מדי, הוא קול דומיננטי. אני מזכירה לעצמי שאנחנו גדלים בצל כל כך הרבה אמירות ותפיסות מורידות. זה עוד חולי של החברה שצריך לטפל בו. מה זה בכלל זקן מדי? מה זה אומר? העובדה היא שזה לא היה יכול לקרות לי לפני כי זה פשוט לא קרה. גם כי לא הייתי מוכנה, גם כי העולם הוא 95 אחוז צירופי מקרים, והמציאות מסדרת את עצמה. זה קרה לי עכשיו, אבל זה קרה לי בול בזמן. אני זוכרת את הכותרות שהיו עליי בשנים הראשונות - התגלית, ההבטחה - זה היה נחמד אבל אני עדיין מעדיפה את מה שכותבים עכשיו על התפקיד שלי ב’פגע וברח’, שמתייחסים לבגרות ולשקט שאני מביאה לדמות. יכול להיות שפעם הייתי כועסת על עצמי על הדבר הזה, למה לא לפני, אבל איזה מטומטם זה לחשוב שיש לנו שליטה על דברים".
סיפרת בעבר שאבא שלך, שהיה נווט שקיבל צל”ש במלחמת יום הכיפורים והיה פיזיקאי מחונן בחר לפרוש מהכל ולהפוך למחלק עיתונים כי הוא סירב להיות חלק מהמרוץ. אולי חלק ממה שספגת ממנו הפך אותך ליותר אמביוולנטית לקריירה שלך ולעובדה שזה קורה רק עכשיו.
"שבוע וחצי מאז שהסדרה יצאה אני רק שמחה. בלי חרדות. בלי טירוף. בלי לחשוב מה זה אומר. פעם לא הייתי כזו. כשזכיתי בפרס אופיר יומיים לא הפסקתי לבכות כי לא הייתי בטוחה אם זה הגיע לי. נכון שהצביעו לי, אבל בטח יש גם מלא שלא הצביעו לי ומתבאסים שקיבלתי את הפרס. חשבתי רק על אלה שלא אהבו אותי בתפקיד. נכון, הייתה לאבא שלי תפיסת חיים מאוד ספציפית, אבל הייתה לי גם את אמא שלי שהייתה הפוכה מזה. אני לא יודעת לשים את האצבע, אם זה קשור למוות שלו או פשוט לזה שאני מתבגרת, אבל אני מאוד שמחה מכל מה שקורה לי. פעם נורא פחדתי מלרצות את כל הדברים האלה - כסף, מעמד, הזדמנויות - אבל היום אני כבר לא מפחדת. אני גם יודעת להגיד היום שזו הייתה הבנה לא שלמה שלי את אבא שלי. הוא התמודד עם הרבה פחדים וחרדות חברתיות. מה שהוביל אותו להיות מחויב להסתגר ולאמץ השקפות עולם שעזרו לו לחיות עם הבחירות שלקח".
× × ×
היא נולדה במרכז תל־אביב ואחרי שהוריה התגרשו עברה עם אמה ואחיה לחלק הצפוני יותר של העיר. "לא ממש תל־אביב", כהגדרתה. אביה התחתן שוב, הביא לעולם שתי בנות, ואז התגרש. היא זוכרת ילדות טובה ורגילה, בלי דרמות גדולות, אפילו לא בכל הקשור ליציאה שלה מהארון. "התמודדתי עם היציאה כעוד קושי בטינאג’ריות. זה כן היה עניין, אבל לא היחיד ולא העיקרי. זה היה פשוט עוד משהו בסיוט שנקרא להתבגר. רק בגיל 17 פגשתי בפעם הראשונה לסבית, והבנתי את זה גם על עצמי. למזלי, גם אמא שלי הייתה די מהממת בנושא. לא מושלמת אבל מהממת. היא נתנה בסופו של דבר לאהבה לנצח בנוקאאוט. לא אכפת לי מזה שהיה לה קשה בהתחלה, אלא אכפת לי שהיא לא נתנה לקושי הזה לבוא לפני הבת שלה".
גדלת בלי הרבה ייצוגים לסביים מסביבך. היום כותבים על המריבות של אלה לי ומאיה ג'ריס במדורי הרכילות בנונשלנטיות.
"כן, התקדמנו, לחלוטין, גם חיי האהבה שלנו הם משהו ששווה לכתוב עליו", היא מחייכת.
במשך שנים שחקנים היססו לצאת מהארון מתוך החשש שזה יפגע להם בקריירה. את, כמו ג'וי וכמו רן דנקר, הוכחתם שזה לא באמת משנה.
"פעם היה את הפחד הזה שאם אתה יודע משהו על שחקן - ולא רק בענייני משיכה מינית - זה עלול להפריע לצופה לראות אותו עושה משהו ממקום נקי. גם אני בעבר האמנתי שעדיף לא לדבר יותר מדי על החיים שלי כדי שיהיה לצופה הרבה יותר נעים ונקי לצפות, אבל העולם לא נותן לזה לקרות. ראיונות. רשתות חברתיות. אבל אני חושבת שיש לזה היום פחות משקל. הפלואידיות של המיניות מתרחבת ועם הזמן, ככל שיהיו יותר קווירים וקוויריות, סטרייטים וסטרייטיות על המסך ובכלל, הליהוק יתרחב גם הוא. אני חושבת שאם מישהו מתאים לתפקיד הוא מתאים לתפקיד. האם חשוב לי שילהקו אותי לתפקידי סטרייטיות? בוא נגיד שלא הייתי רוצה שהזהות המינית שלי תהיה הסיבה שבגללה מלהקים אותי".
בשנה האחרונה, ליהקה את עצמה לראשונה לחיים בלי טיפול. אחרי שלוש שנים רצופות, החליטה להיפרד מהפסיכולוג שלה. "עד שהתחלתי לא חשבתי בכלל שאני צריכה טיפול. זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי לסיים קשר מיד אחרי שאני מחליטה, להיפרד בטוב, בלי כל הקונפליקטים שתמיד מתעוררים בסיום של קשר. בהרבה מובנים הרגשתי שהטיפול הוא כמו עריכת תסריט. והגיע הזמן לצלם את הסרט שאני חיה בו. אבל אלה היו שנים מאוד משמעותיות שהרגיעו אותי, גם פיזית. מאדם שלא מסוגל לנהל שיחה ברוגע, הצלחתי לשחרר את הגוף ולדבר בלי שכל הגוף רוקד ומשתולל. אין לי ספק שהטיפול שינה את חיי מאוד".
מה היה בעיקר צריך להרגיע?
"הרבה הלקאה עצמית. מיני־דיכאונות. מה שהפסיכיאטר הגדיר מלנכוליה. זה יכול להיות כלפי עצמי. משהו שיישב עליי ויגרום לי לצנוח לספר ולא לעשות כלום עד שאני כבר לא יכולה לשכב על הספה. זה היה יכול להיות כתבה על אנשים זקנים שמכניסה אותי לאיזה כובד של 'מה זה החיים האלה'. הכל יותר מועצם. אני מרגישה שהרבה דברים השתנו ואני זוקפת את זה גם לכדורים שאני לוקחת כבר שנה, כמו ציפרלקס, ומתחילה לרדת מהם עכשיו כי התגעגעתי קצת להרגיש.
"בזכות הטיפול קיבלתי נקודת מבט הרבה יותר אובייקטיבית על החיים. בכל סט שהייתי תמיד הייתי בטוחה שהולכים לפטר אותי. הייתי רואה שני אנשים מדברים - כנראה הם ניסו להבין למה ארוחת הצהריים מתעכבת - אבל אני הייתי בטוחה שהם מתכננים לקחת אותי לשיחה ולפטר אותי. זה לא הגיע משיגעון. לא חשבתי שכולם מדברים עליי, אבל הפחד שייפטרו ממני היה חזק מאוד ובעיקר לא מציאותי.
"אני זוכרת שהייתה לי שיחה שלא נענתה מליאור רז לפני שהצילומים ל’פגע וברח’ התחילו. הייתי בטוחה שזו הולכת להיות השיחה הזאת של סורי, התחרטנו. בסוף הוא התקשר לשאול מתי נצא להרים כוסית לפני שמתחילים. סיפרתי לו שהייתי בטוחה שהם הולכים לפטר אותי. שיתפתי אותו בחרדה שלי כדי להוציא אותה מהראש שלי. מאותו רגע, בכל הזדמנות, הוא טרח להגיד לי שהם מאוד מאוכזבים שלקחו אותי. זו הפכה להיות הבדיחה שלנו. אני חושבת שזה השינוי שקרה לי. החרדות לא נעלמו לגמרי, אבל אני מסוגלת לשלוט בהן ובעיקר לצחוק עליהן. משהו שלא ידעתי לעשות לפני".
עברו כמעט שלוש שנים מאז הזוגיות עם ג'וי. הרווקות שלך היא גם חלק מתובנות הטיפול?
"תמיד הייתי אישה של מערכות יחסים. תמיד הייתי בזוגיות שנתיים־שלוש, ואז הפסקה של שנתיים, ואז שוב. בתקופות שאין לי זמן לנשום, הרצון לאהבה פחות מוכח, אבל כן בא לי, ואני לא מוצאת. נדיר מאוד שאני נדלקת. היה לי מזמן איזה פלירט עם מישהי, שלא קרה ממנו בסוף כלום, אבל הייתי ממש מרוגשת כמו שלא קרה לי כבר הרבה זמן. פתאום היו את כל סימני השאלה שיש בהתאהבות ובכימיה, ובאמת, בעידן הטינדר זה לא קיים, אין את הכיבוש. אז מתכתבים, כי ברור שיש עניין. היא רוצה וגם אני. ברור שאנחנו חותרות לאן שהוא, אבל אין את הדבר הכי מרגש - הלא־נודע. היא בעניין שלי? היא בכלל לסבית? מה הסיפור? הטינדר הרג את הדבר הזה".
אז איפה מכירים?
"תגיד לי כשתגלה. כן מתחילות איתי. אבל בוא, זו קהילה שאני מכירה בה כמעט את כל הבנות בעיר. זה נורא קשה".
אז אולי בכל זאת שווה לשקול רילוקיישן?
"הייתי בטינדר לרגע כשהייתי באל־איי. אבל לא היה לי כוח לקדם. רק דיפדפתי. הייתי עייפה. יכול להיות שזה העניין: אני עייפה מדי מכדי להיפגש בערב לדרינק".
עד כמה מסובך שאת והאקסית שלך חולקות את אותו המקצוע?
"היו מלא שלבים להיפרדות שלי ושל ג'וי. אנחנו עדיין בקשר, כך שגם בלי הסטוריז של גיא פינס אני יודעת מה קורה בחייה. כן, היה מאוד מאתגר להיות זוג יחד באותו המקצוע, ובדיעבד אני יודעת להגיד שהייתה לזה הרבה השפעה על הקשר שלנו. משחק הוא מקצוע שגורם לך להיות תלוי במישהו אחר. אין לך אופציה לעצמאות אלא אם אתה יוצר בעצמך. יש בזה משהו נזקק. החולשות נורא ברורות ובחוץ. אתה מכיר אותן מקרוב. מעצמך. ואתה רואה את הקושי הזה ממול, ולרגע זה יכול לעשות טרן־אוף. ויש רגעים שמישהי מצליחה, ומישהי לא. ואז את קולטת שהשנייה מקנאת. או שאני מקנאת. ואיך יכול להיות שבכלל מקנאים? זה לא מתאים. היום אני יודעת שאם אהיה שוב עם בת זוג שחקנית, יהיו הרבה דברים שאני אעשה אחרת. נגיד, להרים ולפרגן. גם כשקשה. להרעיף מחמאות ואהבה".
זוגיות זה דבר מסובך. אולי אפילו יותר עם שתי נשים.
"זה נכון שיש לזה את האתגרים הספציפיים של זה. התחלתי מאוד לסבית בחיים האישיים, ועם השנים אני הולכת לכיוון הדו. אולי עוד עשור אני אהיה דו. מתחילה לחבב גברים לאחרונה יותר מבעבר. כחברים כאילו. יש לי גם יותר חברים גברים ולא רק הומואים. וגם נהנית לשחק עם גברים בקטע רומנטי. היה לי לאחרונה רגע שהתנשקתי עם מישהו בתפקיד והיה לי כיף להתנשק עם גבר וזה די הפתיע אותי אבל אולי זה כי ירדתי מהציפרלקס אז בבום כל החושים שלי התעוררו", היא צוחקת. "אולי המוח שלי מכין אותי למקרה שהמצב ימשיך ככה ולא אפגוש בחורה שאני רוצה ושתרצה אותי, למצב שאצטרך לעבור צד".
