"הבטתי באש והיא הביטה בי. זה נשמע פנטזיונרי, אבל הרגשתי שהלהבות מסתכלות לי בעיניים, שיש להן תשוקה אדירה להשיג אותי. לפני שברחנו הספקתי לקחת רק את תמונת הוריי ששרדו את השואה. אמרתי לעצמי: 'הם ואלוהים יעזרו לנו להינצל'. וואו, זו הייתה אימה"
בחצר המפויחת ברמת רזיאל, שרק גמד גינה שרד בה, משחזרת שורה צוקרמן את ההימלטות מהשריפה שהשתוללה בהרי ירושלים | היערן מקק"ל לא זוכר עוצמת אש כזו וצופה שהמצב רק יחמיר | במועצת מטה יהודה מזהירים ממחדל לאומי | ובמרכז לבריאות הנפש איתנים מתאוששים מדרמת הפינוי, במהלכה נעלמו שני מטופלים. "זו לא בריחה", אומר המנהל, "מבחינתם הם רצו לעבר החופש"
אימה / הפעם האחרונה שבה כתבו על רמת רזיאל הייתה לפני קצת פחות מחודש. תרחיש שריפה בקנה מידה ארמגדוני נשמע עד אז כמו סרט בלהות שרואים ב"נשיונל ג'יאוגרפיק" על עיירות שנשרפות עד היסוד. המושב היפהפה הזה שמייסדיו היו עולים פולנים שניצלו בעור שיניהם מכבשני הנאצים כיכב עד אז בעיקר במדורי הנדל"ן. הנחלות כאן, הצופות אל נוף הרים מרובד טרסות וכרמים, רותחות. העסקה האחרונה הקיץ הציבה שיא חדש: תשעה מיליון שקל עבור בית על שטח של שני דונם פלוס ארבעה דונם מטעים ועוד שני דונם של לולי עופות חלודים ונטושים.
שורה צוקרמן אומרת שזה פסיכי, שמי שקנה את הנכס שילם 20 אחוז מעל המחיר הריאלי שמסתכם בשבעה וחצי מיליון לכל היותר. "וחוץ מזה הצד שלנו, הצפוני, שווה יותר", הצביעה על הנוף ופניה נתכרכמו. הטבע שמול רחוב הברוש ברמת רזיאל התפייח כולו, כמו רכב שבער במשך שעות ונשרף עד היסוד. האש בערה לסירוגין במשך יומיים וליחכה את שולי המושב, שרפה חצרות ולולים ובית אחד לפחות. באנו בשלישי אחר הצהריים. העשן כבר התפזר אבל הריח עמד עדיין באוויר ונתפס בבגדים. המועצה המליצה לתושבים לחכות קצת לפני החזרה הביתה בגלל זיהום האוויר הגבוה, אבל שורה ובעלה שמואל לא התאפקו.
את מי מעניין עכשיו שווי הנדל"ן כאן. הצוקרמנים יושבים בחצר ביתם ומספרים על עצי השסק, הרימון, המנדרינות, השזיפים והזית שנטעו בחצר במו ידיהם לפני 40 שנה ונשרפו השבוע. למרגלות אחד העצים המפוחמים ניצב פסל גמד שפניו כעוסות. הוא שרד את התופת.
שמואל: "אני בן 71 ושורה שהשם שלה שרה, בת 65. שנינו ילידי פולין, עלינו בראשית שנות ה־50, גדלנו במושב, הכרנו והתחתנו כאן. אנחנו סמוכים לחורש וליער ותמיד היו כאן שריפות אבל שריפה כמו זו, כל כך קרובה, ממש במרחק נגיעה מהבית שלנו, דבר כזה עוד לא היה".
שורה: "ביום ראשון, קצת לפני ארבע אחר הצהריים קיבלנו הוראה להתפנות. ועד היישוב שלח הודעה שצריך לצאת עכשיו! לא עוד רבע שעה, לא עוד עשר דקות אלא עכשיו! עכשיו! היו לי שתי דקות לדחוף לתיק פיג'מות לי ולשמואל ולבנים להחלפה ליום אחד".
שמואל: "היא דואגת לי תמיד".
שורה: "ידענו כמה שעות קודם לכן שפרצה שריפה, אבל לא דמיינתי שהיא תהיה כזו עוצמתית. ופתאום עשן סמיך הכה בנחיריים ומיד אחריו ראיתי את האש. אנחנו בקו החזית של היישוב והאש רצה לעברנו במהירות מטורפת מכביש 395 פה למטה. השתוללה אצלנו בחצר אש אדירה. כשנעלתי את הבית הסתכלתי על האש והיא הסתכלה עליי. זה נשמע פנטזיונרי אבל ככה הרגשתי. הרגשתי שאני והלהבות מביטות זו על זו, שהיא מסתכלת לי אל תוך העיניים. הרגשתי את החום הלוהט, חשתי שללהבות ישנה תשוקה אדירה להשיג אותי ואת שמואל.
"רגע לפני שברחנו שאלתי את עצמי מה עוד לקחת. גידלנו פה ארבעה ילדים ויש לנו שלושה נכדים. זה אינספור תמונות ואלבומים, אינספור מזכרות שאספנו לאורך החיים. זה חיים שלמים שאתה ברגע אחד, לשבריר שנייה, צריך לקבל החלטה תחת לחץ מה אתה לוקח איתך. ממש ככה, מה אתה מציל מתוך התופת שמתהווה. ואני החלטתי שאקח את תמונת שני הוריי, זלמן וזיוה אוקסנפלד ז"ל שנולדו וגדלו בפולין ושרדו את השואה. התמונה שלהם עומדת על השידה בצד שלי של המיטה בחדר השינה. בלב אמרתי לעצמי 'ההורים ואלוהים יעזרו לנו להינצל מהשריפה הזאת'. ואז ממש רצנו לאוטו".
שמואל: "הרבה זמן לא רצנו ככה. התנעתי מהר ושמתי גז כמו שבחיים לא שמתי".
שורה: "שמואל נהג מאוד זהיר, זהיר עם תעודות, היה נהג באגד 40 שנה. הוא מעולם לא נוסע מעל המהירות המותרת, תמיד עוצר ומסתכל ונותן זכות מעבר בכביש, מקפיד ממש. הפעם הוא פשוט טס. לחץ עד הסוף. הרגשתי שאנחנו נסים על חיינו כל עוד נפשנו בנו. וואו, זו הייתה אימה. היינו בטוחים שהאש תשיג אותנו, שלא נצליח להימלט ממלכודת האש הזאת".
שמואל: "זה באמת היה נורא. סרט מתח".
שורה: "ולא כזה שצופים בו מהצד. ממש שיחקנו בו".
משבר האקלים כבר כאן, אתם לא מפחדים מעוד שריפות כאלו?
"החורש יתחדש, ולצערי יהיו עוד שריפות. גם עכשיו אני בתחושה שזה לא נגמר, היום התקשרתי למכבי אש ודיווחתי על עשן שעולה מצלע ההר בקריית יערים, ממש מולנו. למדתי שלמרות שזה נראה רחוק, הרוח יכולה להביא את האש אלינו מהר מאוד. אז כן, אני פוחדת, אבל אומרת לעצמי: שורה, את צריכה לקום בכל בוקר עם שיר חדש בלב, לא ככה?"
עוצמה / כביש 395 מוביל אותך מצומת אשתאול שליד בית־שמש עד עין כרם בירושלים באחת מדרכי הנוף היפות בישראל, אם לא היפה ביותר. הוא חולף על פני יערות אורן ונופי חורש טבעי ובחלקו אף עובר בתוכם, מוצל בקטלבים ובאלות שמסוככים מעל. את גודל האסון ניתן להבין רק בנסיעה לאורכו. מכבי האש מדווחים על שריפה שכילתה כ־25 אלף דונם, בקק"ל אומרים שרק כ־15 אלף דונם מתוכם הם יערות וחורש טבעי.
סרטונים שצילמו תושבי האזור ואנשי הכיבוי תיעדו את האש שהגיעה כבר אל הכביש ואל היישובים. הסרט הדוקומנטרי "לבנות את גן העדן מחדש", המביא את סיפורה של העיירה פרדייס בקליפורניה שבערה בשריפת ענק ב־2018, מתחיל בכמה דקות של סרטונים שצולמו בידי התושבים שהנציחו את הקטסטרופה. התיעוד מצמרר. אבל שלא כמו בקליפורניה הרחוקה, את האסון הזה בהרי ירושלים אפשר בקלות לבוא לראות בעיניים.
את חנוך צורף, מנהל מחוז ירושלים בקק"ל, תפסנו בחמ"ל בחניון הסטף שבהר איתן. האש השתוללה באזור נחל כסלון, נחל צובה ונחל שורק, כילתה אלות, אלונים, עצי אורן, שיחי לוטם, קידות שעירות וסירות קוצניות.
"אני למוד שריפות לצערי", אמר צורף, "כבר 35 שנה אני יערן. ראיתי כבר שריפה אחת או שתיים, אבל כזו עוד לא. השריפה הזאת התנהגה בצורה מאוד אגרסיבית, באלימות ובעוצמה קיצונית. כוחות הכיבוי עמדו פה מול חומות אש בגובה של 30 ו־40 מטר. ביום ראשון בצהריים האש רצה במהירות של קילומטר בשעה. זה נשמע איטי, אבל זה קצב מטורף. כשאש רצה ביער במהירות של מעל חצי קילומטר בשעה, זה אומר שאי־אפשר לעצור אותה באמצעות כוחות כיבוי קרקעיים וגם עם מטוסים זה מאוד קשה. אתה נמצא במרדף אחרי הזנב שלה. מכבה צד אחד והיא בורחת לך מצד אחר. העוצמה הזאת יצרה סופת אש, אירוע נדיר בישראל. לרוב סופות אש נוצרות ביערות עד ענקיים כמו שיש בקליפורניה או באוסטרליה. אני יודע על עוד שתיים כאלה בארץ: אחת שנוצרה בשריפה הגדולה ב־95' בשער הגיא ובשריפה בכרמל ב־2010".
ראית אותה פה בעיניים?
"ביום ראשון אחר הצהריים, ליד רמת רזיאל. עמדתי על גבעה לא רחוקה וכשהסתכלתי על עמוד האש שעלה לשמיים אמרתי לעצמי 'אלוהים אדירים, זו שריפת יום הדין'. ממש כך. מדובר בכמות עצים ענקית שבוערת בו־זמנית, ומהחום המאוד גבוה והרוח שמנשבת ומזינה את האש שמקבלת חיים משל עצמה נוצר טורנדו אש, מה שנקרא 'חיגת אש'. זה קורה בעקבות האוויר החם שעולה מתוך האש ושואב אוויר פנימה וכמובן מחומרי הבעירה, העצים, הצמחייה. מראה לגמרי אפוקליפטי.
"תבין, אני לא מדען ולא יכול להוכיח קשר למשבר האקלים, אבל דבר אחד אני יודע והוא שהשריפות בשנים האחרונות ובמיוחד השריפות השנה מתנהגות בצורה מאוד אגרסיבית. הייתה לנו שריפה בשבוע שעבר בשורש, לפני שבועיים בגוש עציון, בצור הדסה לפני חודש וחצי, בהר הרוח ביוני, וכולן עלו לעוצמות מטורפות ורצו מהר. שריפות כאלו מתאפשרות בתנאי מזג אוויר רדיקליים. אנחנו עמוק בתוך עידן הקיצון והחדשות הלא טובות הן שזה ילך וייעשה יותר גרוע. אם בעבר היינו מקבלים בעונה שריפה אחת גדולה פתאום עכשיו בשנה אחת אתה חוטף חמש־שש שריפות כאלה ועוד לא נגמרה השנה".
איך אפשר להיערך לזה?
"להתייחס לזה כאל משבר לאומי. זו לא רק בעיה של שירותי הכיבוי ושל קק"ל. צריך תוכנית מניעה שתכלול דילול עצים וצמחייה והקמת קווי מים בלחץ גבוה ביישובים סמוכי יערות, כדי שהתושבים יוכלו להגן על הבתים שלהם אם האש מגיעה. גם טייסת כיבוי של 12 מטוסים כבר לא מספיקה. זה התאים לישראל 2010, אחרי השריפה בכרמל, אבל כבר לא מספיק לישראל 2021. מדובר בהשקעה של מיליונים רבים".
גם ניב ויזל, ראש המועצה האזורית מטה יהודה, קורא לממשלה להתעורר ומהר. "מה שקורה פה זה טירוף", הוא אומר אחרי שדילג השבוע בין מוקדי השריפה, "האזור שלנו עולה באש. יש לנו 58 יישובים במועצה, המספר הכי גדול בארץ, רובם מוקפים ירוק. אנחנו זקוקים נואשות לתוכנית לאומית להתמודדות עם שריפות ולתקציבים של מאות מיליוני שקלים. חייבים לייצר אזורי חיץ ודרכי מילוט לכולם. עשרה מהיישובים שלי הוגדרו על ידי שירותי הכיבוי ברמת סיכון גבוהה כי היער ממש נושק אליהם. שלושה ‑ כסלון, בית מאיר ונטף ‑ מוגדרים ברמת סיכון גבוהה מאוד כי הם ממש בתוך היער, אין מסביבם אפילו גדר. אם האש הייתה מגיעה השבוע לכיסלון או לבית מאיר וכביש הגישה ליישובים הללו היה נחסם בלהבות, התושבים לא היו יכולים להימלט. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה. ככה בדיוק אירע אסון הכרמל".
שלווה / בכל יישוב דיברו איתנו על איכות החיים לצד הנוף הקסום של הרי ירושלים. על הרוגע שהטבע נוסך בך. איתן ליבנה, 43, מזכיר קיבוץ צובה, שנולד וגדל וחי כאן עם אשתו וילדיו, דיבר באהבה גדולה על נוף ילדותו. "אתה רואה אותו בעיניים, אבל אני מכיר את הנוף הזה מהרגליים, מהרכיבה בשבילי האופניים. נולדתי לתוכו ואני חי את הטבע הזה בכל רגע, בכל יום. ההורים שלי לקחו אותי פה על הידיים לטייל ואני יוצא לטייל כאן עם ילדיי. אנחנו שומרים על היער, עושים דילול, עובדים חכם עם קק"ל, מטפחים את הטבע. זה ערך ליבה שלנו. כשאורחים באים אלינו למלון אנחנו מבקשים מהם להביט סביב, שייהנו מהנוף. ישר אתה רואה איך הם נרגעים. לגור פה עושה אותך שלו יותר, רגוע יותר".
ניסים בן יהודה, יו"ר הוועד המקומי של מושב גבעת יערים שהוקם על ידי עולים מתימן שעלו ב"מרבד הקסמים" בשנות ה־50, אמר שהוא לא צריך לנסוע לחו"ל. "אני חי בטבע, מרגיש שאני בנופש כל החיים שלי. זו הטוסקנה שלי". גם הצוקרמנים מרמת רזיאל דיברו על השלווה, על חלקת גן העדן שלהם. "אנשים באים אלינו בחורף לראות את השלג. זה משהו שאתה צריך לראות במו עיניך", אמרה שורה, "איך הפתיתים נתפסים בקרקע וצובעים הכל בלבן. זה מראה מלבב. ועכשיו כל השחור משחור הזה, הוא עושה לא טוב בנשמה. בלבן של השלג או בירוק של הצמחייה הרעננה יש משהו זך וטהור, נעים, מרגיע. שחור זה משהו זדוני, רע, עוכר שלווה".
על סגולות הטבע לשלווה הנפשית למדנו גם מד"ר גדי לובין, מנהל המרכז הירושלמי לבריאות הנפש איתנים־כפר שאול. זה בית חולים פסיכיאטרי המחולק לשני מרכזים טיפוליים רחוקים זה מזה: בכפר שאול בשכונת הר נוף שבירושלים, ובאיתנים שעל כביש 395, לא הרחק מהר הטייסים, מעל גבעת יערים, בתוך היער.
סביב מתחם בית החולים באיתנים פרצה ההנהלה יחד עם קק"ל שביל הליכה בטבע, מחוץ לגדר המוסד. פועלות בו מחלקות נשים וגברים, מחלקה מעורבת ומחלקת אוטיסטים מבוגרים וד"ר לובין אומר שהמטופלים מצפים כל השבוע לטיול בשביל, לנשום עמוק ולטעום תחושה של חופש. "זה חלק מהמאמץ הטיפולי", הוא מסביר, "יש יותר ויותר מחקרים מדעיים שמתקפים את מה שכולנו יודעים, שלטבע ישנה השפעה מיטיבה על מצב נפש האדם. מחקר קלאסי שפורסם בכתב העת המדעי Science בשנות ה־80 השווה בין התאוששות מניתוח כריתת כיס מרה על ידי אותו צוות רפואי, באותה השיטה, כשהמשתנה היחיד הוא הנוף שנשקף מחלון חדר האשפוז. שמו חולים בחדר שמולו חומת אבן וחולים בחדר עם נוף של חורשה ירוקה. מי ששכבו בחדר עם נוף ירוק של טבע החלימו מהר יותר, צרכו פחות נוגדי כאבים וקראו פחות לצוות הסיעודי. לא בכדי הקימו בתי הבראה, סנטוריומים, בהרים באירופה, ובארץ בכרמל ליד חיפה ופה בארזה, במוצא עילית לא הרחק מכאן. ביפן משרד הבריאות מימן פריצה של כ־40 שבילי טבע טיפוליים לסובלים מהפרעות פסיכיאטריות ורפואיות שונות.
"אני עצמי יוצא עם המטופלים באיתנים לטיול קבוע בכל יום שלישי, סובב איתנים. זה קילומטר וחצי בתוך הטבע. אני רואה את הרווחה האדירה שהם מפיקים מהשעתיים המקסימות האלו. הם מחכים לטיול הזה, שואלים מתי ייצאו שוב. באחד מהם הצטרפה מטופלת שכמה שבועות קודם לכן ביצעה ניסיון התאבדות. היא נמצאה בדקה ה־90, ממש ניצלה ברגע האחרון והגיעה לכאן במצב פיזי ונפשי קשה. אחרי שהתאוששה מעט, היא יצאה איתנו להליכה. זה היה בתחילת האביב, ואני זוכר אותה נעמדת, מביטה בפריחה המדהימה ומחייכת, קרוב לוודאי אחרי זמן ארוך, ואומרת 'כל כך יפה כאן'. זה נשמע שבלוני, אבל עבור אדם שזמן קצר קודם לכן היה נחוש למות ולא מצא טעם בחייו, זה מאוד משמעותי. מהרגע הקטן הזה שבו היא הצליחה לשאוב הנאה מהטבע, אפשר לנסות להתקדם.
"סעו לאיתנים", ביקש, "כשהכביש ייפתח שוב לתנועה, תבינו על מה אני מדבר. חשיפה לנוף ולטבע מיטיבים פיזית ונפשית ומפחיתים סימפטומים חרדתיים. אנשים שחיים פה יותר רגועים".
עם לובין דיברנו במשרד שלו בכפר שאול. לאיתנים נסענו בשלישי לקראת ערב. לצד הדרך עלו עדיין סלילי עשן מכמה מוקדים. מטוסי כיבוי ירדו בזה אחר זה ליעפי הטלה של חומרי עיכוב בעירה. שער המוסד היה סגור. הבטנו סביב, חוץ מהמדשאה הירוקה במתחם בית החולים, הכל מסביב היה מפוחם.
ביום ראשון בסביבות ארבע וחצי אחר הצהריים התקבלה בבית החולים ההוראה להתפנות. "באותו הזמן היו במקום 144 מטופלים ואנשי צוות", משחזר לובין את הדרמה, "הפעלנו נוהל פינוי וביקשנו, בהתאם לנוהלי האגף לשעת חירום במחוז ירושלים של משרד הבריאות, שישלחו אוטובוסים. האוטובוסים יצאו לדרך אבל לא הצליחו לעלות למעלה. האש הייתה קרובה מדי והכביש נחסם. כשהבנו שהסכנה קרובה הזמנו מסוקים וגם הם התקשו להגיע בגלל מיסוך העשן של השריפה. הלחץ היה גדול. קודם כל מאבק באש. אנשי צוות טיפולי ואנשי ביטחון שלנו השתמשו בזרנוקים וריכזו את החולים באזור נקי מעצים, סמוך לש"ג, על המדשאה. אתם מתארים לעצמכם שהייתה שם חרדה משמעותית".
עם מטופלים בעלי הפרעות סכיזופרניה, מניה דפרסיה, דיכאון קליני והפרעות אישיות קשות, איך לא תהיה חרדה במצב קיצון כזה. מספיק לעמוד כאן בשער ולראות את כל הטבע שהשחיר מסביב כדי להבין איזו אימה הטילו הלהבות על המטופלים ואנשי הצוות. האש הייתה מאוד קרובה.
בתוך הלחץ והחרדה החליטו צמד מטופלים לנתק מגע מהקבוצה שהתרכזה בכניסה למקום. השניים פתחו בריצה אל עבר הכביש הראשי, למעשה אל תוך האזור שבער. כוחות משטרה חיפשו אחריהם וכעבור כמה שעות, בצעד חריג, פורסמו שמותיהם והציבור נקרא לעזור בחיפושים. ככל שהשעות נקפו התגבר החשש לחייהם. בסוף שניהם נמצאו. הראשון אותר כעבור מספר שעות באזור הסטף, כמה קילומטרים מבית החולים, והשני נמצא למחרת בצהריים, מסתובב במרכז ירושלים.
"בסוף רק השניים האלה פעלו בצורה חריגה", אומר הדוקטור, "השאר היו קשובים לצוות ושיתפו פעולה. מי שהתקשה קיבל תשומת לב מהצוות. חשוב לציין שגם הצוות עצמו היה בסיטואציה לא פשוטה, אבל הם ידעו לאסוף את עצמם ולסייע למטופלים. בסוף המשטרה העלתה ניידות והמטופלים יחד עם הצוות התפנו באמצעותן וברכבים הפרטיים".
השניים שברחו הסבירו מה גרם להם לרוץ אל תוך הלהבות?
"הם נלחצו. אני גם לא אוהב את המילה לברוח, הם לא פושעים. מבחינתם הם רצו לעבר החופש, פשוט קיבלו החלטה לנצל את ההמולה ולצאת לדרכם. כל השאר היו בפאניקה משמעותית. אנחנו מטפלים בהם עכשיו".
