בימים אלו מקבלים הורים לבוגרי כיתה ב' את תוצאות מבחן המחוננים. גם השנה, במדינת ישראל יוכרו יותר בנים כמחוננים מאשר בנות כמחוננות. למרות מודעות מגדרית משמעותית של משרד החינוך בנושא, ומגוון צעדים שננקטו לאורך השנים, הפער בין בנים לבנות צומצם אבל לא בוטל. בשנים האחרונות מאותרים כ־5 אחוזים יותר בנים מחוננים מבנות מחוננות, למרות שישנה הסכמה גורפת שמדובר בסך הכל בהטיה תרבותית.

כמו בכל שדה אחר, הפערים המגדריים הם תוצר של שדר חברתי שנבנה לעיתים לאורך דורות. כשצוללים לנתונים, קל לראות את החסמים. רחל ארליך עובדת באגף למחוננים כבר עשור. היום היא מתכללת מחוז מרכז של מרכזי המחוננים, ובעברה הייתה חלק מוועדת ההיגוי של "אולפנת טליה" המיועדת לבנות מחוננות מהמגזר הדתי בירושלים. מה שרואה ארליך בשטח, מגובה היטב בנתונים: "בנים ניגשים יותר למבחנים, הם פחות בלחץ ממבחני שלב א' או שלב ב' ונוטים לענות עליהם ביותר ביטחון. אם נראה מישהו בוכה בתוך המבחן – לרוב זו תהיה תלמידה ולא תלמיד. המבחנים הם אמריקאיים, ואנחנו מעודדים את הנבחנים לנחש אם הם לא יודעים. ובכל זאת, בנים מנחשים יותר מבנות. לרוב, ילדה תענה על מה שהיא בטוחה בו, או לא תענה בכלל".

ואכן, בפועל, יותר בנים מבנות ניגשים למבחני שלב ב', כי לא מעט בנות שעברו את שלב א' מוותרות מראש ובוחרות לא לגשת לשלב הבא. בנוסף, הרבה יותר הורים לבנים מערערים על תוצאות המבחן אחרי תשובה שלילית. ההבדל הוא של 70 אחוז בין המגדרים, פער אדיר. אם יותר בנים עושים את המבחן פעם שנייה, כפי שמאפשר להם התקנון, יש להם העדפה מובנית בשלב הערעורים.

מחקרים שונים הראו כבר לפני שנים שהמקום שבו נוצרת ההסללה המגדרית באופן המובהק והראשוני ביותר הוא גן הילדים. משם למעשה, באופן מודע או לא מודע, ילדים וילדות זוכים ליחס אחר מהוריהם ומהמערכת החינוכית. יחס שמייצר דפוסי התנהגות. דוגמה לכך הוא היחס לילדים דומיננטיים ותחרותיים. ילד תחרותי נחשב להישגי, ילדה תחרותית נחשבת לתוקפנית. בתצפיות שונות, שנערכו בארץ ובמדינות מערביות נוספות, ניכר באופן מובהק מתאם בין קבלה חברתית לאסרטיביות אצל בנים, בעוד שאצל בנות המתאם הפוך. ככל שהן יותר אסרטיביות, הן פחות מתקבלות בקבוצת השווים כבר בגיל גן.

אז מה מטריד הורים לילדות מחוננות? שהן יותר מדי. יותר מדי חכמות, יותר מדי חדות, יותר מדי עקשניות. בעוד שאצל בנים ההורים יראו את התכונות הללו כמעלה, כשהם מתמודדים עם ילדה כזו המעלה הופכת למטרד. "אני רואה שאצל בנות, ודאי מחוננות, יש הרבה יותר פרפקציוניזם. יש משהו בציפייה של הסביבה שנבנה אחרת", אומרת ארליך. "יש המון כוח למה משדרים ההורים, המסגרת, החברה. לצערי אני שומעת רק מהורים לבנות משפטים כמו: 'מטריד אותי שהיא יותר מדי חכמה'. זה משהו שלעולם לא תשמעי מאמא לבן. אני ממש זוכרת שאמא שאלה אותי על הבת שלה, באמת בדאגה, 'אבל איך היא תתחתן?' אני שמחה לבשר שהילדה המדוברת התחתנה וחיה היום באושר עם בעלה".

שוחחתי קצת עם נערות מחוננות. באופן לא מפתיע, הן לא רצו לדבר בשמן. "אני שמחה שאני חכמה", אמרה אחת מהן, "חבל לי שמבחינת החברים שלי זה אומר שאני מוזרה". אמא שלה מספרת: "יעל לא עברה את מבחני שלב א', ולי היה ברור שצריך לערער. דווקא המורה שלה אמרה לי שאין טעם ולמה להלחיץ את הילדה. בסוף היא היחידה מהכיתה שלה שעברה את שלב ב'. ברור שיש פה סטיגמות. הבן שלי שאל אותי אחרי המבחן של יעל למה בטלוויזיה יש 'היפה והחנון' אבל אין 'החנונית והחתיך'".

דניאל, עולה לכיתה ז', מספרת: "הייתי הבת היחידה מהשכבה שלי שהלכה למרכזי מחוננים והיה לי מעניין וכיף. אני לא חושבת שאמשיך ללכת בחטיבת הביניים, כי זה כבר יותר מדי עומס. גם ככה קשה חברתית, אז אני מעדיפה לפתוח דף חלק בחטיבה. שני הבנים המחוננים שאיתי מהכיתה כן ממשיכים".

ואכן, גם אחרי הקבלה אל מרכזי המחוננים רואים הבדל בנשירה. "ברגע שהם מתקבלים, בנים ובנות מעורבים ונהנים באותה המידה", אומרת ארליך. "נראה הבדל התנהגותי לקראת חטיבת הביניים, כשבכל מקרה יש נשירה מתוכניות המחוננים. יש לא מעט מקומות שצריך לסייע לבנות באופן פעיל להישאר בתוכניות ולעניין החברתי יש פה הרבה מקום. למשל, מקומות שבהם יש סטיגמות חברתיות, זה מאוד משפיע על הבחירה של הילדה. ביישובים יותר קטנים, אם הקבוצה הכללית תעשה דברים חברתיים בזמן של פעילות במרכזי מחוננים – בנות לא ירצו להפסיד, ואצל בנים אני אראה את זה פחות. יש פה משהו חברתי מובהק".

במשרד החינוך מודעים לבעיה, וכבר כמה שנים מנסים להתמודד איתה. בשנת 2009 המבחנים עברו התאמה מגדרית, ומאז כל שאלה מנותחת גם באופן הזה. מנחם נדלר, מנהל האגף למחוננים ולמצטיינים במשרד החינוך, מסביר: "כבר כמה שנים עובדים במשרד על צמצום הפערים בין בנים לבנות באיתור מחוננים, והפערים אכן קטנו עם השנים. בקרוב גם ייצא חוזר מנכ"ל עם הנחיות לבתי הספר עצמם. ההוכחה הכי טובה לכך שמדובר בפער שמקורו בעיקר בתפיסה תרבותית היא שבחברה הערבית אנחנו רואים תמונה הפוכה: יותר מחוננות ממחוננים".

ואכן, מדובר בתמונת מראה מדהימה. במגזר הערבי מאותרות כ־5 אחוזים יותר בנות מחוננות מבנים, בדיוק הפוך לנתונים במגזר היהודי. הבדל תרבותי מובהק, שגם לו יש מגוון נימוקים. "הסיבה העיקרית לכך שיש יותר מחוננות ממחוננים היא שלבנים במגזר הערבי יש יותר חופש לעשות מה שהם רוצים, להתנסות בכל מיני דברים, לצאת, לעבוד, ולבלות", מסבירה מיאדה אבו־חאלד, אשת חינוך ופעילה חברתית מלוד. "לבנות אין בחירה כל כך, והן מבינות שההשכלה היא המפתח לחופש שלהן. גם מבחינה כלכלית וגם חופש במובן המופשט שלו: לצאת מהבית, לפגוש אנשים, לעשות משהו משמעותי שיאפשר להן לפתח את עצמן".

ההבנה הזו היא קודם כל של האמהות, ובמסר עקיף – גם של הבנות. והמאפיין הזה אכן עובר כחוט השני דווקא בחברות שמרניות. "על בנים במגזר הערבי יש נטל כלכלי כבד בכל הקשור להשגת זוגיות, בית וילדים", אומרת מיאדה, "מגיל צעיר החברה הערבית מטפטפת לבנים שעליהם להיות מוכנים ויציבים מבחינה כלכלית ולכן הם נוטים הרבה פעמים להתייאש מהמסלול הארוך של לימודים, בגרויות ואקדמיה, ומחפשים קיצורי דרך להשיג כסף ולהיחשב מצליחים".

השנה, לראשונה, נבדקה הסטטיסטיקה לגבי איתור מחוננים גם בקרב המגזר החרדי – בבתי הספר של הממ"ח (ממלכתי־חרדי) ושל חב"ד, כיוון שרק בהם ניגשים התלמידים למבחן. גם שם ההטיה לאיתור מחוננים היא דווקא לטובת הבנות. ההסברים התרבותיים טרם נחקרו לעומק, וצריך לבדוק האם מדובר במגמה.

גם אם משרד החינוך יצליח להגיע למצב שבו תלמידות ותלמידים מאותרים באופן שווה, בסוף המשימה הגדולה מונחת לפתחנו, ההורים. האם נצליח להשתחרר מהסטיגמה לפיה ילדות ונערות לא צריכות להיות "יותר מדי" ונעודד אותן לעלות על גדותיהן. בכל תחום, בכל זירה.

יום שני / שדה התעופה הצבאי בקאבול, אפגניסטן

שתי נקודות שחורות בשמיים. גרגירים שצונחים ממטוס ממריא. אנשים בשר ודם שהופקרו לשלטון הטרור באפגניסטן, ובצעד נואש ניסו להיאחז בחופש. מי הם היו? מה היה שמם? האם אלו גברים או נשים? צעירים או מבוגרים? ברגע ההוא, כשהיד לא הצליחה כבר לאחוז והאוויר הפך דליל, על מה הם חשבו? האם עוד קיוו?

הרגע הזה, שבו נקודה שחורה בשמיים מתבררת כבן אנוש הנופל אל מותו, מזכיר את הצעד הנואש, האבוד, של מי שקפצו ממגדלי התאומים הבוערים ב־11 בספטמבר 2001. אותם מגדלים שרוסקו בפיגוע הטרור הרצחני של הטליבאן, שעכשיו השתלט שוב על אפגניסטן. אלימות הרסנית כי היא הורגת, אבל גם כי ביכולתה לבטל צלם אנוש. להפוך עולם ומלואו, כל איש ואישה, לאבק אדם. לאין.

ואם את נוסעת, למה את נוסעת

המשבר הדיפלומטי מול ממשלת פולין הציף מחדש את סוגיית המסעות של בני הנוער. בממשלה הפולנית איימו לבטל את המשלחות, במקביל בישראל רבים הגיבו ב"מי צריך אתכם" וטענו כי מלכתחילה ראוי היה להפסיק את הבאתם של תלמידים אל מחנות ההשמדה. לא בגלל הפולנים, אלא בגלל חוסר היכולת לייצר תיווך מורכב של השואה. לא פעם הנסיעות הופכות לטיול שנתי משודרג, עם קורטוב לאומיות, עודף סנאף וזעזוע רגשי כחלופה למעשה החינוכי.

כילדה וכנערה קראתי כל מה שיכולתי על השואה. על הקהילות שנחרבו, על תעשיית המוות, על מי ששרד ומי שנשפט. בכיתה י"א טסתי לפולין כמו כולם, ושנים אחרי חשבתי שזו הייתה טעות. בשבוע ההוא בעיקר חשבתי על עצמי, למרות שנדרשתי לעמוד בתאי גזים או לצפות בערמות של נעליים. האם באמת המסעות לפולין צריכים להיכחד?

"השואה הולכת להישכח", אומר בצער אורי מייזלמן, מדריך משלחות לפולין בנוער העובד והלומד ובמרכז ההדרכה "המעורר". "אנחנו מבינים שזה יהיה אירוע שייזכר באופנים מאוד מצומצמים. כבר היום בבית ספר ממוצע לא יודעים להבדיל בין גטו למחנה. המסע לפולין הוא עדיין הסוכן הכי חזק לשימור זיכרון השואה ואין לו תחליף, לא פרויקט ההנצחה 'הסטורי של אווה' ולא ביקור של שלוש שעות במוזיאון. למה הולכים לבית כנסת אם אפשר להתפלל בבית? למה לעשות אזכרה אם אפשר לדבר על המת בקבוצת ווטסאפ? לפרקטיקות יש המון כח. זו חוויה מהפכת, גם אם לא חוויה מושלמת".

עתידם של המסעות לא ייקבע בגלל מערכת היחסים בין המדינות, אלא לאור האדישות הציבורית לעיצוב זיכרון השואה בגיל הנעורים. דה פקטו, כבר שנתיים כמעט שהם לא יוצאים, בגלל נגיף הקורונה. לא נבנתה אלטרנטיבה מוצלחת עבור בתי הספר, כספי המלגות לא נותבו לפרויקטים חליפיים, ולמעשה – כל מסגרת קבעה לעצמה האם ואיך לעסוק בנושא.

באופן אבסורדי, הדיון בעד ונגד המסעות מפספס את השאלה הרצינית – למי אכפת בכלל מהו התוכן שזוכים לו נערים ונערות ברגע כל כך מעצב בחייהם? השאלה החשובה היא לא האם יש לקיים את הטיולים הלימודיים לפולין, אלא איך לייצר מסד זיכרון משמעותי ובעל ערך. גם בארץ, וגם במקומות אחרים. אולי דווקא הקורונה היא קריאת ההשכמה ולא המשבר המדיני עם פולין. כשהמטוסים מקורקעים זו ההזדמנות לייצר מודלים חינוכיים משמעותיים – גם רגשית וגם ערכית, בארץ ובחו"ל, שלא נופלים אל המלכודות המוכרות שהוציאו שם רע למסעות.