מדובר ברשומון.
מצד אחד מערכת המבקשת להגיד "אנחנו פועלים במקצועיות, ברגישות ובחמלה והנפגעים, ככל שישנם, מעטים שבמעטים". מהצד האחר מומחים ואנשים שנכוו מהמערכת שמבקשים לזעוק "יש כשלים מובנים, יש טעויות גורליות, והנפגעים – שהם לא מעטים – משלמים את המחיר הגבוה ביותר שיש".
ולמה מדובר ברשומון? משום שהעובדות מורחקות מעין הציבור. בית המשפט לענייני משפחה פועל רק בדלתיים סגורות. תחת מעטה של חשאיות מתנהלים בבית המשפט הזה הליכים הנוגעים לעצבים הרגישים ביותר של הסכסוכים המשפחתיים. בעיות בנישואים וגירושים, יחסי הורים וילדים ומשמורת, צווי הרחקה, אפוטרופסות ומאבקי ירושה. אבל גם בעידן של שקיפות, מעטה החשאיות מוחלט.
על סיפו של הר הגעש היצרי והכואב הזה מופקדים עובדים סוציאליים ופסיכולוגים המסייעים לבית המשפט וכפופים לו, ושופטים כמובן, שאמורים למצוא את הפתרון הטוב ביותר לצדדים ולקורבנות התמימים ביותר – הילדים. מרבית אנשי המערכת פועלים מתוך רצון טוב ונכנסו לתפקידם בתחושת שליחות עמוקה, אבל יותר ויותר מומחים מעלים ביקורת כלפי אופן קבלת ההחלטות, הקולות הנשמעים בדיונים מאחורי הדלתות הכבדות והרגישות הנדרשת במה שהם לא פחות מדיני נפשות.
ביקורת נוקבת
בדוח נציבות התלונות על השופטים שפורסם לפני שבועיים, בחר הנציב, השופט בדימוס אורי שהם, להדגיש את בית המשפט לענייני משפחה בהתייחסות מיוחדת. "בשנת 2020 נמשך הגידול היחסי בתלונות על שופטיו עת התקבלו 193 תלונות (לעומת 184 תלונות בשנת 2019 ו־130 תלונות בשנת 2018)", כתב שהם, "נושא זה הובא על ידי הנציבות לידיעתה של הנהלת בתי המשפט, לצורך בדיקת הסיבות לתופעה זו ולהסקת המסקנות המתבקשות, ככל שיידרש". כשמדובר בשהם, הנחשב לאדם מתון המקפיד בכבוד המערכת, מדובר באמירה נוקבת.
הדוח מביא כמה תלונות שנמצאו מוצדקות ומעוררות תחושות קשות. כך למשל, בדק הנציב תלונה שהגישה אם ששופטת בית המשפט לענייני משפחה ניסתה לשכנע אותה לוותר על ילדיה "בגלל שהם 'גדולים'" (בן 13 ובת 12). השופטת טענה שלפי ניסיונה, "דווקא הפסקת המאבק, תוך הותרת דלת פתוחה בפני הקטינים, הוא אשר עשוי לקדם בעתיד חידוש הקשר עם ההורה המנוכר". הנציב קבע כי "מן הראוי היה כי בית המשפט יפגין רגישות רבה יותר כלפי המתלוננת ולכל הפחות יסביר לה את הרציונל בבסיס הצעתו".
מתלוננת אחרת פנתה לנציב בשל התנהגות בלתי ראויה וחסרת רגישות של שופטת משפחה כלפיה וכלפי ילדיה, שסבלו מאלימות האב והבעל לשעבר. לטענתה, במהלך דיון בבקשה למתן צו להטרדה מאיימת שהגישה הבת הבגירה נגד אביה, הטיחה השופטת בבת שהיא היחידה במשפחתה שלא פנתה לטיפול פסיכולוגי. בהמשך הדיון איפשרה השופטת לאב להתקרב לבת ואילצה אותה "להתמסר" לחיבוקו.
מתלונן אחר קבל על התנהגותה של שופטת משפחה שהביעה עמדה נחרצת נגד סכום מזונות הקטינים לו הסכימו הצדדים בתהליך הגישור. "הדבר גרם לצדדים לאבד אמון זה בזה", קבע הנציב, "אמון יקר ערך שנרקם בתהליך ממושך ומאומץ".
אולם אלה שמכירים מקרוב את בית המשפט לענייני משפחה מפנים את עיקר הביקורת לאו דווקא לחוסר רגישות של השופטים, אלא לבעייתיות בהחלטות בנושא הרגיש מכולם – אלימות במשפחה. חשוב לציין כי בית המשפט המסוים הזה רשאי לסטות מסדרי דין ודיני ראיות, והשופט יכול לקבל כל ראיה הנראית לו לצורך קידום העניין.
"למערכת בתי המשפט יש קושי עצום להתמודד עם מצבים שבהם מתעורר חשד לאלימות במשפחה", אומרת פרופ' רות הלפרין־קדרי, מומחית לדיני משפחה וראש מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, באוניברסיטת בר־אילן. "בכל המדינות המפותחות את שומעת את אותם דפוסים ואותה דינמיקה – גם בקנדה, בארצות־הברית, בדנמרק, באמריקה הלטינית, בספרד ובאיטליה. מערכות הרווחה והמשפט לא מסוגלות לקבל את העובדה ששיעור הפגיעות המיניות בילדים במשפחה או של אלימות במשפחה הוא מאוד גבוה, ויש חוסר אמון בסיסי מול טענות כאלה. ברגע שהן מועלות במסגרת גירושים זה מיד הופך את האמהות, שהן אלה שלרוב מעלות את הטענות – לחשודות מיידיות בבדיה שנועדה לנכר את האב מילדיו. מחקר אמריקאי שמיפה אלפי תיקי גירושים בהם הועלו טענות של אלימות במשפחה או פגיעות בילדים מעלה שביותר ממחצית מהמקרים האם תאבד את המשמורת על הילד. זה מוביל עורכי ועורכות דין לייעץ לנשים לא להתלונן".
לדברי הלפרין־קדרי למערכת גם אין פרוטוקול מסודר לבחינת טענות של אלימות או פגיעה בילדים. "מבחינת שופטי המשפחה, אם הליך פלילי מסתיים ללא הגשת כתב אישום – הם יאמרו שזה מעיד על כך שהאם מנסה לנכר את הילדים מהאב. יש מצבים רבים שהבטחת הקשר עם האב, מבחינת השופטים, מצדיקה השמה בפנימייה והוצאת הילדים מבית האם המיטיב. זוהי בעצם הפקרה או תפיסה מאוד צרה ובעייתית של טובת הילד".
סוגייה בעייתית נוספת היא חוות הדעת של מומחים בסכסוך גירושים שבו עולה טענה של פגיעה ובעיקר מינית. "בית המשפט מאוד נסמך על חוות דעת", אומרת פרופ' רחל לב ויזל, שמרכזת את יחידת הקטינים במרכז הלאומי לאבחון וטיפול בקטינים נפגעי טראומה ואלימות במרכז הרפואי שמיר (בית החולים אסף הרופא). "זו לא אשמת בית המשפט, אבל זה שילוב של צרכים שונים ושפות שונות. השפה הטיפולית שונה מהשפה המשפטית, ששונה משפת החוק, ששונה מהשפה ומהצרכים של ילד נפגע. כשנכנסת תלונה על התעללות בילדים – והרבה פעמים הטענות עולות בשלב הגירושים – האם מואשמת ונשאלת למה לא דיווחה קודם. זה לא אומר שהילד לא נפגע".
גם כלפי מי שמספקות את חוות הדעת לבית המשפט נשמעות טענות. "יש חוסר בקורסים במסגרת התואר הראשון והשני בעבודה סוציאלית בתחום ראיון ילדים נפגעי עבירה ובתחום של מתן חוות דעת לצרכים משפטיים", ממשיכה לב ויזל. "זה לא קל לעמוד בבית המשפט ולהיות מותקף על ידי עורכי הדין של הצדדים. המומחיות של מי שבית המשפט נסמך עליו זה נושא שמדינת ישראל צריכה לקחת עליו אחריות. לא ייתכן שההורים יישלחו למכונים ולמומחים וישלמו עשרות אלפי שקלים".
עו"ד ד"ר יאיר שיבר, יו"ר משותף של פורום משפחה ארצי בלשכת עורכי הדין, ומרצה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר־אילן טוען ש"בבתי המשפט לענייני משפחה נעשה לעיתים לילדים עוול גדול.
"פעמים רבות השופטים מקבלים את חוות דעתן של פקידות הסעד למרות שאין להן את הכלים ואת היכולת לבדוק לעומק טענות של פגיעות בילדים. זה לא שהשופטים עושים זאת בכוונה, אבל התוצאה הרבה פעמים היא הרת אסון לילדים. בית המשפט חייב לשנות פאזה ולשלוח את המשפחה לגורם מוסמך שיש לו יכולת לאבחן וגם לבדוק מסוכנות.
"בתי המשפט לענייני משפחה החלו בשנים האחרונות להשתמש ב'ניכור הורי' בכל תיק שבו ילד מסרב לראות את אחד ההורים", מוסיף שיבר. "הגישה הזאת יוצרת נזק נוראי לילדים כי הרבה פעמים ילדים מסרבים לראות את ההורה השני לא בגלל שיש הסתה אלא בשל אלימות או פגיעה. בנוסף מטילים סנקציות על ההורה שמדווח על פגיעה ומעבירים את המשמורת להורה הפוגע לכאורה. זה מצב קטסטרופלי. אני לא רוצה לחשוב על הילד הקטן שצריך לחיות עם הורה שפוגע בו".
"שופטי בתי המשפט לענייני משפחה מתייחסים בחרדת קודש לכל תיק המתנהל בפניהם ובפרט לתיקים בהם מעורבים ילדים", אומרת בתגובה דוברת הרשות השופטת. "הם נעזרים ביחידת הסיוע לשמיעת הילדים באמצעות עובדים סוציאליים המוכשרים לכך ופוגשים קטינים, בהתאם לדרישות החוק, בלשכתם בנוכחות עו"ס יחידת הסיוע. שופטי המשפחה אף עוברים השתלמויות בתחום זה במסגרת המכון להשתלמות שופטים וקבוצה גדולה של שופטי משפחה אף סיימה לאחרונה תואר שני בהתפתחות הילד באוניברסיטת חיפה. פסקי הדין שניתנו לאחרונה אשר הכירו בניכור הורי כהתעללות בילדים, מלמדים עד כמה השופטים קשובים לצורכי הילדים ולעולמם".
אחוז זניח מהמקרים
מהצד השני של הרשומון – על פי תגובות ראשי המערכת לא זו בלבד שאין בעיה עם בית המשפט הזה, אלא שהוא מופת להתנהלות טובה; נבחרים אליו מהעילית של השופטים ועורכי הדין; הוא יעיל, קשוב, אמפתי ומתחשב. הבעיה היא רק בתוכן הדיונים - מהקשים שיש בבתי המשפט – והמתדיינים המצויים בסערת נפש, הם אלו המטביעים אות קין על מצחו.
החוק המטיל חיסיון על כל דיוני בית המשפט לענייני משפחה עושה זאת על מנת לשמור על פרטיותם של המתדיינים ובעיקר הילדים. אלא שבמקומות המתנהלים תחת מעטה חשאיות, הטחת ביקורת, מוצדקת או לא, ואפילו תיאוריות קשר, קונות שביתה. הציפייה היא שלבית משפט המתנהל ללא שקיפות, ייבחרו השופטים הטובים ביותר שמלבד מקצוענותם יהיו רגישים לסיר הלחץ האנושי שבו מצויים הצדדים הניצים. אלא שמכיוון שגם דיוני הוועדה לבחירת שופטים חסויים, לא ניתן לברר האם אכן מנותבים השופטים הטובים ביותר לערכאה נפיצה זו.
ובאמת לא תמיד כך הם פני הדברים. למשל, ב־2017 מונתה עורכת דין לשופטת בבית הדין למשפחה למרות תלונות חמורות על התנהלות לא הולמת שהובאו בפני ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין. על פי אחת התלונות, כשהייתה עורכת דין שלחה ידה לכאורה ב־45 אלף שקל מכספי החסוי שאותו ייצגה במקום לשמור את הכסף בנאמנות. עוד הואשמה עורכת הדין שהטעתה את בית המשפט כשטענה כי ייצגה את החסוי בהתנדבות. חשוב לציין כי לפני הגשת התלונה הכחישה עורכת הדין את כל המיוחס לה.
לשכת עורכי הדין עידכנה את הנהלת בתי המשפט על קיום תלונה התלויה ועומדת נגד עורכת הדין עוד כשהייתה מועמדת לשיפוט. הנהלת בתי המשפט מחויבת להעביר את המידע לידי הוועדה לבחירת שופטים, אולם לפי מה שדווח בתקשורת איש מחברי הוועדה לא היה מודע לאופי התלונות ולפיכך אושרה מועמדותה לכהונת שופטת בית המשפט למשפחה.
"המורכבות של הטיפול בתיקי משפחה מצריכה את טובי השופטים והשופטות", אומר מנהל בתי המשפט השופט יגאל מרזל. "לעיתים למרות שיש תקנים פנויים בבית המשפט הזה לא מתמנים שופטים וזאת בשל הרצון למנות את המועמדים הטובים ביותר לתפקיד. מי שאין לו חמלה, תפיסה מאוזנת ורגישות לא יכול להיות שופט משפחה ובוודאי שלא שופט משפחה מוצלח. מגיעים לתחום זה אנשים עם רגישות גדולה.
"פעמים רבות עוצמת הסכסוך שבאה לידי ביטוי בבית המשפט מאחורי הדלתיים הסגורות, לא נשארת שם ומוצאת דרכה החוצה על דרך של הכפשת השופטים ברשתות חברתיות, פליירים נגד שופטים באזורי מגוריהם וכדומה. זה משקף את עוצמת הרגשות והתחושות שמתעוררים בדיונים בבית המשפט למשפחה ואולם ההתרחשות הזו אינה מצביעה על כך שהשופטים לא עושים את מלאכתם כפי שצריך.
"חשוב לשים לב שבדוח הנציב יש בסך הכל 17 מקרים של תלונות שנמצאו מוצדקות – כשבכל שנה מתנהלים כ־120 אלף הליכים בבית המשפט. התלונות המוצדקות מהוות אחוז זניח שלא צריך שיצבע את כל שופטי המשפחה. עוד צריך לשים לב לעומס הרב מאוד שמוטל על שופטי המשפחה.
"אין ספק שלו אנשים היו מכירים יותר מה נעשה בבתי המשפט לענייני משפחה התפיסה של בתי המשפט הללו והשופטים הייתה עשויה להיות הפוכה. אלא שהמחוקק, בצדק, לא שם על כף המאזניים כשיקול ראשון את מה רצוי לשופטי המשפחה, אלא מה נכון לצדדים המתדיינים ולכן קבע חיסיון. עם זאת לאחרונה החל שינוי בתפיסה ומתפרסמים יותר פסקי דין בתיקים של בתי המשפט למשפחה בהשמטת פרטים מזהים, על מנת לשתף את הציבור במה שקורה מאחורי הדלתיים הסגורות".
להיות שופטת משפחה זה לחיות בתוך הצער | השופטת שלי אייזנברג
"תודה כבוד השופטת", אמרה האם, כשגרונה נשנק מבכי, "תודה שהחזרת לי את בתי ואת נכדותיי". האם, הבת והנכדות, התחבקו ארוכות ולא הצליחו להרפות זו מזו. לא נותרה עין יבשה באולם.
כך הסתיים דיון בתביעה על סך מיליון שקלים, שהגישה אם נגד בתה. השתיים הגיעו לבית המשפט לאחר נתק של מספר שנים, חדורות קרב ומלוות בעורכי הדין שלהן. היה זה בלתי נתפס בעיניי, כי מערכת היחסים הטבעית והכה מובנת מאליה, של אם ובת, תוכרע בפסק דין. לאחר הליך מתמשך וכואב זה נגמר. התביעה התאדתה, האם שבה להיות אמא והבת שבה להיות בת.
אין סיפוק גדול יותר לשופט משפחה, שמדי יום הרוחות סוערות באולמו, האמוציות מתפרצות, הטונים עולים, הדמעות זולגות והכאב ניכר. "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה", כתב הסופר לב טולסטוי. האומללות המשפחתית נחשפת בבית המשפט למשפחה במלוא עוצמתה. חלום המשפחה המושלמת שהתנפץ, האלימות שהייתה סוד כמוס, האב שילדיו מסרבים לפגוש אותו, צער קשישה דמנטית שברגעי צלילות מבינה כי ילדיה מתכתשים בשאלה מי יתמנה אפוטרופוס עליה, צער אם לקויה בנפשה שילדיה הוצאו מחזקתה, כאבם של אחים שאמם נישלה אותם בצוואתה והם חווים דחייה. המשמעות של להיות שופטת משפחה היא לחיות בתוך הצער הזה.
אין מדובר במשמרת שמתחילה בבוקר עם הדיון הראשון ומסתיימת עם הדיון האחרון. התיקים איתי כל הזמן, ביום ובלילה, בימי חול ובימי חג. ההליכים אינם רק בדיני משפחה אלא בדיני נפשות פשוטו כמשמעו. כובד האחריות נוכח כל העת. המשפחות ימשיכו להיות משפחות גם לאחר שיסתיים הדיון בבית המשפט. ההכרעות רוקמות את עתידן ולעיתים בוראות עבורן מציאות חדשה.
יש הורים שאני מלווה כבר עשור, לא כי השיטה אינה יעילה, או כי יש סחבת בבית המשפט. פשוט כי למרות שנפרדו הם נפגשים בצומתי החלטות. האם לחסן את הילד לקורונה או לא? כיצד יתקיימו המפגשים בתקופת הסגר? הורים טובים ככל שיהיו אינם מצליחים לקבל החלטה משותפת וזקוקים לשופט מנוסה ומקצועי, שיכריע עבורם ובעיקר עבור הילדים שבתווך. אני מלווה את הילדים בהחלטותיי ובמחשבותיי. חלק מהם אני פוגשת בלשכתי בליווי עובדת סוציאלית מיחידת הסיוע, המתמחה בשמיעת קטינים. אנו משוחחים בגובה העיניים, הילדים נשמעים וניתן משקל לקולם ורצונם באופן מותאם ורגיש.
תחושת השליחות והמשמעות ממלאה אותי בכוחות מדי יום. להבין שהייעוד שלי הוא לעמוד בצמתים הללו ולהכריע ברגישות ובנחישות. להביא מזור לצדדים, להצעיד אותם לוודאות. להסביר פעם אחר פעם, לאחר שנה בתפקיד וגם לאחר עשור, שמוטב כי ייקחו את גורלם בידיהם ויגיעו להבנות. לעיתים הם מקבלים את דעתי ומתכנסים להסכמות. כשהם לא מסוגלים, אני מאזנת בין השיקולים השונים ומחליטה עבורם. מי יישא ובאיזה שיעור בהוצאות כלכלת הילדים, כיצד יתחלקו ברכוש, עם מי יחגגו הילדים את ליל הסדר ועם מי את חג הפסח. האם הילד יטופל בריטלין, האם הילדה תתחנך בזרם חינוכי דתי או חילוני. הכרעות קשות, המדירות שינה מעיניי. להחליט מה טובת אותו ילד יחיד ומיוחד שהסכסוך בין הוריו אינו מאפשר להם לראות אותו ואת צרכיו. להבין שעליי להתערב במרקם המשפחתי העדין, לפרוץ את גבולותיה הקדושים של האוטונומיה ההורית להכריע ולשאת באחריות. זו חובתי ושליחותי.
אנחנו המבוגרים האחראים שמצילים את הילדים | השופט אלון גביזון
על שופטים הדנים בתיקי בתי המשפט לענייני משפחה מוטל עומס רגשי ואינטלקטואלי רב. כשופטים אנו נאלצים לדון וליצור מתווה משפטי גם במקרים שבהם המחוקק לא נותן מענה, פעמים רבות אנחנו דנים באירוע שמתהווה תוך כדי תנועה וצריכים לכתוב פסקי דין שהמשפחה יכולה לחיות איתם. זה סוג אחר של הבנה באשר לתפקיד השופט.
ייתכן שבשל חיסיון התיקים נוצר רושם שמה שקורה בבתי המשפט הללו הוא "במחשכים"; שלא רוצים שידעו כי מה שנעשה לא מספיק טוב. אבל לא כך הוא. אנחנו – שופטי המשפחה - המבוגרים האחראים שמצילים את הילדים האלה מכאוס משפחתי. אנחנו חדורי מוטיביציה והכרה במלאכתנו. יודעים שאנו עוסקים בדיני נפשות. אף אחד משופטי המשפחה לא יכול היה לעמוד בעומס התיקים ובעומס הרגשי אלמלא היה חדור תחושת שליחות.
נכון שדוח נציב הקבילות כלפי שופטים עוסק במספר זניח של תלונות שהתקבלו, אך גם אותן אנחנו לומדים. מספר התיקים שנפתחו בבתי המשפט לענייני משפחה ב־2020 היה כ־90 אלף. על כמות כזו של תיקים הוגשו לנציב כ־190 תלונות ומתוכן 17 תלונות בלבד נמצאו מוצדקות. גם לא ניתן לומר שמישהו חושש להתלונן כנגד השופטים. צדדים מיוצגים על ידי טובי עורכי הדין בתחום, ועו"ד מקצועיים אינם פוחדים להתלונן כאשר יש הצדקה לכך.
הציבור צריך להבין במה אנו עוסקים. למשל אישה ערירית בת 90 שלא יכלה לטפל בעצמה ולכן המדינה ביקשה להעבירה לבית אבות. לא הייתי מוכן לעשות זאת מבלי לברר איתה. נסעתי אליה הביתה וראיתי בעיניה שהיא מתחננת להמשיך לחיות בביתה. תפרתי לה "חליפה" יש מאין, בעזרת שכניה, שיהיו אחראים לה. עד מותה היא התגוררה בבית כבקשתה.
טיפלתי בילדה בת 14 שנפלה בין הכסאות במאבק הגירושים של הוריה. הבטחתי לה שנתראה בטקס תעודת הבגרות שלה. במשך ארבע שנים ליוויתי אותה בתיק שנותר פתוח – במורדות, בעליות, לרבות מתן החלטות בעניינה באמצע הלילה ובשבתות. כשסיימה בגרות בהצטיינות נסעתי לטקס שלה. הוריה לא היו שם. לימים היא שלחה לי ציור ובו כתבה: "כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו".
ייתכן שיש צדדים שמאוכזבים מההחלטות או מהטיפול שלנו. כך, למשל אב, שאני כשופט העדפתי את רצון ילדיו שהיו בגיל מתבגר יחסית שלא להיפגש עימו, לאחר שהיו עדים במשך שנים לאלימות קשה שלו כלפי אמם. בראיה הסובייקטיבית שלו - אני כשלתי ביכולת ליצור קשר כפי שהוא ציפה לו בינו ובין ילדיו, וייתכן והוא מלין כיום על פסק הדין שלי.
יום־יום אני שואל את עצמי "האם נתתי מענה נכון?" כל שופט משפחה יכול לכתוב ספר עב כרס על מה שעובר באולמו. אנו השופטים כל הזמן עוסקים בבקרה עצמית על ההחלטות והמקרים שאנו מטפלים בהם. הצדדים מגיעים אלינו חדורי אמוציות, מוסתים, פגועים, ולכולם אנו נותנים מענה כאילו זה המענה היחיד שנתנו באותו יום למרות שזה אחד מיני רבים.
אמא, רק כשנמות יאמינו לנו?
"לשופטת! בבקשה די!!! אני לא רוצה לגדול אצל אבא שלי. את לא מכירה אותי בשביל לדעת מה טוב בשבילי. אני יודע הכי טוב. אז תני לי לחיות כמו ילד שרוצה לגדול בריא, איפה שאני רוצה ולא איפה שאת רוצה. תעשי את העבודה שלך טוב ותקשיבי לנו הילדים ולמה שאנחנו רוצים. את ממש פוגעת בי בגוף וגם ברגש, בגלל שרע לי אני לא מרגיש טוב וכואבת לי הבטן. תקשיבי לי ותיתני לי לגור אצל אמא שלי כי לא נעים לי אצל אבא. הוא מתעלל בי בדרך שקשה להסביר ואי אפשר לראות".
ככה כתב הבן שלי בן ה־13 לשופטת בית המשפט לענייני משפחה. יש לי ארבעה ילדים. בכל פעם שהם חוזרים מביקור אצל האב אני צריכה לאסוף את השברים. בשישי האחרון הם סירבו לנסוע איתו, למרות שהשופטת קבעה שהוא ייקח אותם. הם בכו וצעקו. הגרוש שלי הצליח לשכנע את הקטנה לעלות לרכב ונסע. את שלושת הילדים האחרים הסענו אליו בערב כי לא הייתה לנו ברירה. כשהתארגנו ליציאה הגדול שלי שאל אותי "אמא, רק כשנמות יאמינו לנו?" זה הקפיא לי את הדם.
יש לילדים אפוטרופוסית לדין שמייצגת אותם מול בית המשפט, אבל הם מרגישים שאף אחד לא שומע את מה שהם צועקים. במפגש האחרון בבית המשפט, בהליך שימוע ילדים, הילדה סיפרה לנציגות בית המשפט לענייני משפחה כמה היא מפחדת כשהיא עם אבא שלה. שהוא כועס וצועק ומקלל. היא סיפרה שאביה צופה בסרטים "מגעילים", וכשהיא אומרת שזה לא נעים לה הוא מסביר לה על גניחות.
בתגובה לתיאור הנורא הזה, נציגות בית המשפט שאלו את הילדה שלי אם כבר החלה לקבל טיפול פסיכולוגי. האפוטרופוסית לדין אמרה שזה באמת מתעכב ושתיהן הסכימו ביניהן שזה ה־דבר שחייבים לטפל בו במהירות. לילדה הן הסבירו שכשיהיה לה פסיכולוג היא תוכל לדבר על הדברים האלה שהיא חווה ושזה יעזור לה "לעמוד על שלה". עכשיו הגרוש טוען שאני "אם מנכרת" ושיש להוציא את הילדים מחזקתי ולהעביר את המשמורת אליו.
המשפחה שלנו היא מה שנקרא "מוכרת לרשויות הרווחה". בזמן הנישואים טופלתי במרכז לטיפול באלימות במשפחה בדרום. לכולם היה ברור שאני חיה עם גבר אלים. מרגע שהעזתי לעזוב קיבל התיק כותרת חדשה, "סכסוך גירושין", וככזה – כל ההתנהלות הופכת לשונה. גם בבית המשפט.
בית המשפט אומר "אמן" לכל מילה של פקידת הסעד, אבל אין לה שום יכולת להבין מה באמת קורה בבית. כשאני מציגה בפניה תכתובות קשות עם האב, בהן הוא אומר שהוא רוצה לתת לילדה בוקס או הקלטות של הבת מספרת שהיא פוחדת ממנו, או שהוא אומר לי "וואי וואי איזה פצצה אני אתן לה", העו"סית מתעלמת.
ככל שאני נלחמת להציל את הילדים מפני האלימות של האב – אותה אלימות שאני מכירה היטב ממנו – שולחים אותי לבדיקת מסוגלות הורית, טוענים שאני מנכרת ומתעללת בילדים, מתעלמים מתחינות הילדים. בית המשפט לענייני משפחה וכל הרשויות מסביב מפקירים את הילדים להיפגע שוב ושוב.
בבית המשפט הפכתי לנאשמת
הגעתי לראשונה לבית משפט לענייני משפחה בשנת 2016. לא האמנתי שאמשיך במאבק הזה, המאבק על החיים שלנו, כל כך הרבה שנים.
חייתי תחת האלימות של בעלי לשעבר מאז שהתחתנו. זה התחיל חודש אחרי הנישואים – זריקת חפצים, נעילות מחוץ לבית, אלימות מינית. הוא היה מונע ממני להתקלח ולאכול, והיה מפנה כלפיי אלימות כלכלית כל הזמן. הוא הרחיק אותי מהחברים שלנו. אפילו לרופאים יכולתי ללכת רק לאלו שהוא בחר ואישר. כשנולדו הילדים זה עבר גם אליהם. הוא היה מטיח אותם בקיר אם לא הייתי עושה מה שהוא רוצה, ובשלב מאוחר יותר זה עבר גם לאלימות מינית כלפיהם. מספר פעמים הוא נעצר על האלימות שלו כלפינו.
לבית המשפט הגעתי עם מסמכים על גבי מסמכים של פסיכיאטרים, רופאים ועובדות סוציאליות על המסוכנות שלו. היה כתוב שם שהוא מסוכן באופן חד־משמעי. בנוסף היה תיעוד של האלימות שלו שכלל תיעוד רפואי והצהרתי של שנינו. הוא הודה באלימות שלו כלפיי וכלפי הילדים. אז ניתנו לו צווי הרחקה לצורך טיפול. אחרי שנתיים וחצי של צווי הרחקה המצב לא השתפר. להפך – זה התפתח לאיומי רצח. נכנסתי למקלט לנשים מוכות וביקשתי להתגרש.
כפי המצופה תהליך הגירושים הסלים את היחס שלו כלפיי. מה שלא היה מצופה זה השינוי ביחס של בית משפט. ברגע שאמרתי שאני רוצה להתגרש הפכתי מואשמת. עד אז בית המשפט היה סבלני ומכיל אליי, אבל ברגע שאמרתי "גירושים" בית המשפט הפסיק להאמין במסוכנות שלו והתחיל לפקפק במניעים שלי.
לא חסרים תסקירים שמדברים על רמת המסוכנות שלו כלפיי וכלפי הילדים. הייתה תקופה שגורמי הרווחה לא איפשרו לו לפגוש את הילדים אפילו במרכז קשר מרוב שהוא מסוכן. אבל ברגע שהשופט כתב שלהתרשמותו אין סיכון, כל ההסתכלות על התיק שלנו השתנתה. בהתאם לדחייה של השופט ברווחה התחילו לכתוב תסקירים שמפחיתים את רמת המסוכנות "לאור התרשמותם", למרות שאין גורמי מקצוע שאיבחנו את השינוי.
מאז אני במאבק שהוא לא יראה את הילדים מחוץ למרכז הקשר. בנוסף, בגלל שלא מאמינים לנו, לא מאפשרים לי לקחת את הילדים לטיפולים נפשיים. למרות שהם בפוסט טראומה לא נותנים להם את ההזדמנות לשקם את עצמם – והכל בגלל ששופט אחד החליט שהכל בסדר. לוחצים על הילדים לקיים עוד ועוד מפגשים עם מי שתקף אותם בלי לראות את המצוקה שלהם, וכשהם לא רוצים לפגוש אותו – המערכת מתייחסת לאבא שפגע בהם כקורבן.
הילדים שלי רועדים מפחד. אני כל הזמן אומרת לעובדות הסוציאליות שיפסיקו לבוא לעשות ביקורים ביום, שיבואו בלילה. לשמוע אותם בוכים מפחד במיטות.
כל יום שעובר הוא קשה מנשוא. כל יום אני מפחדת על החיים שלנו. אני מפחדת שאנחנו נהיה הכותרת הבאה בעיתון, כשהכתובת הייתה על הקיר.
יותר לא העזתי לדבר
אני כבר בשלב "הסוף הטוב". ככה כולם רוצים לשמוע. יש אבא נפלא, אמא נפלאה, שהיה להם קצת קשה להיפרד יפה. היו עניינים אבל עכשיו הסכסוך יושב. הילדים חצי מהזמן אצל האמא, חצי מהזמן אצל האבא. זה הסטנדרט של בית המשפט לענייני משפחה. יש לו פלט אחד. משמורת משותפת. יש נוסחה אחידה – שני לילות בשבוע אצל האב, כל סופ"ש שני, וחופשים ארוכים – חצי־חצי. לא משנה מה הנסיבות. בסוף תמיד זאת התוצאה. כשהתחלנו את התהליך חשבתי שהמערכת תרצה בטובת הילדים והם יעשו את הדבר הנכון. אבל בדרך הקשה למדתי שאני צריכה להגיד את מה שהמערכת רוצה לשמוע, אחרת יהיה גרוע בהרבה.
בשנים שהייתי נשואה הרגשתי אפס. הלכתי והתמוססתי. הוא בודד אותי מהמשפחה, מהחברות, וכל הזמן היה לא מרוצה ומעניש. מעולם לא באלימות פיזית, אבל באלימות רגשית לא פחות קשה. עם הילדים הוא היה התגלמות "האבא החדש", זה שמבלה עם הילדים, שמעורב. היום אני יודעת להגיד שהם גם היו תחת אלימות.
כשהוא הבין שהפרידה סופית נפתחה מלחמת עולם. הוא הגיש בקשה למשמורת על הילדים וטען שאני מסיתה ומנכרת. במקרה שלי ברווחה האמינו לי והמליצו לבית המשפט שהבית המרכזי יהיה אצלי. אחרי שהסכסוך יושב לשמחת כל הרשויות, והילדים הסתגלו ללו"ז המשמורת המועדף על המערכת, התחלתי לראות סימנים מדאיגים אצל בן החמש שלי. הוא היה נשכב על הרצפה ובוכה שהוא לא רוצה ללכת לאבא. זה הלך והחריף והוא התחיל לספר שאבא נוגע בו. לא רציתי לשמוע אבל שמעתי. כשהחלטתי לדווח למשטרה ולרווחה לא היה לי מושג לאיזה בור אני נופלת.
בתחילה הכל זרם באופן הגיוני. הוצא צו הרחקה, נפתחה חקירה, הילדים נפגשו עם האב במרכז קשר. בית המשפט מינה לילדים אפוטרופוס לדין. היא פגשה את הילדים לרבע שעה ועל בסיס זה הייתה מאוד חד־משמעית בבית המשפט שלא הייתה פגיעה מינית בילד. זאת, בזמן שמתנהלת חקירה במשטרה והתיק עובר לפרקליטות.
שלחו אותנו למומחית מטעם בית הדין שתקבע אם זו פגיעה מינית כמו שטוענת האמא או ניכור הורי כמו שטוען האב. היא נתנה את התשובה שנוחה למערכת. שאין פגיעה מינית. היא כתבה שהיא "רואה בעיני הילדים שקול אמם מדבר מגרונם", וש"אם המצב יימשך צריך לשקול להעביר את הילדים למשמורת האב".
בשלב הזה עורכת הדין שלי, שראתה אינספור מקרים כמו שלי, שאלה "את רוצה שהילדים ייפגעו יומיים בשבוע או כל הזמן? תחליטי. תלמדי את הילד שלך להתקלח לבד, לנגב בשירותים לבד, להתלבש לבד – ותשלחי אותו לאבא". זאת הייתה הפעם האחרונה שאמרתי למישהו שהילדים שלי נפגעים. יותר לא העזתי לדבר.
שנתיים עברו מאז. בבוא היום כשהילד שלי יאשים אותי ששלחתי אותו להמשיך להיפגע אצל אבא, אסביר לו שנאבקתי עד הרגע האחרון. בהתחלה הוא היה כמו פצע מהלך. היו לו טיקים, סיוטים, התקפי בכי. עכשיו הוא אסוף. ילד מתפקד. אם פתאום זה בורח לו והוא מספר, אני כמעט מתעלפת. אני לא מסוגלת לשמוע. זאת המציאות הכי מעוותת שיש.
