"אף אחד מאיתנו לא ידע אם נשוב להיפגש. אבא אמר לי, 'לכי, בתי' ואמא שלי בכתה"
נאדיה נהגה ללבוש מכנסיים ולהיפגש לקפה עם חבריה, גברים ונשים. "עכשיו כל זה נגמר" | השבוע היא נפרדה בחטף ממשפחתה ועברה 800 ק"מ כדי להגיע למטוס שיבריח אותה מאפגניסטן | פרופסור עזמי מספר שהוא חושש לגורלו כי לימד אנגלית, ולא מאמין להודעות המתונות של השליטים החדשים. "כבר עכשיו אנשי הטליבאן רוצחים, הרחק מעיניים זרות" | ופריד מבטיח לענות על כל שאלה, "רק תעזרי לי לעלות על טיסה" | קולות מתוך המדינה שהשתנתה ללא היכר תוך שעות ספורות
רק ברביעי בבוקר, אחרי יומיים מורטי עצבים, הצליחה נאדיה (שם בדוי, לבקשתה) לעלות על המטוס האמריקאי שלקח אותה לקטאר. היא בת 24, בוגרת תואר ראשון באוניברסיטה בעיר הולדתה הראט, בחוג למדעים, רווקה ומאורסת. היא עבדה כמתרגמת לאנגלית של מסמכים לא מסווגים, בעיקר עיתוני אפגניסטן, ובתוכניות חדשות ברדיו ובטלוויזיה – וסיפקה שירותים לאמריקאים. "הגעתי לשדה התעופה בשלישי בבוקר יחד עם שני גברים שעבדו איתי בשלוחה של השגרירות האמריקאית. למרות שידענו שהשמות שלנו נמצאים ברשימה, לא הצלחנו להגיע לדוכן היציאה. מאות אנשים חסמו את הדרך, ולא ראינו פקידים אמריקאים. עמדנו וחיכינו. לא ידענו איך להתקדם אל דוכן הרשמת הנוסעים. ידענו שהשמות שלנו נמצאים ברשימות, ולא הצלחנו להגיע".
נאדיה ברחה לפני ארבעה ימים מעיר הולדתה הראט, במרחק 817 ק"מ מקאבול ו־13 שעות נסיעה, והצטרפה למשפחה שהכירה – שני הורים ושלושה ילדים שהתמקמו באחד הגנים הציבוריים של עיר הבירה. "זאת הייתה הפעם השלישית בחיי בקאבול", היא מספרת. "הבאתי את כל הכסף שהיה לי, ומעט אוכל. בתיק הגב ארזתי את המחשב הנייד, מעט בגדים וכלי רחצה. את הטלפון הנייד תליתי מתחת לחולצה. פחדתי שיגנבו את אמצעי הקשר היחיד שלי. הצלחתי להטעין אותו בסוללות הניידות. כל הזמן ההורים התקשרו, והאחיות, רצו לדעת מה קורה איתי".
היא הייתה בת ארבע כשנפל שלטון הטליבאן, לא זוכרת ממנו דבר. ביום־יום התרגלה להסתובב גם במכנסיים, כמו כולן בסביבתה, אך היא מדגישה שהיא "נראית כמו אפגנית טיפוסית: קומה ממוצעת, רזה, שיער חום ארוך, אסוף לפקעת". כשנמלטה מעיר הולדתה התעטפה בכיסוי ראש כהה, חולצה ארוכת שרוולים וחצאית מעל המכנסיים. "אמא שלי בדקה אותי לפני שיצאתי מהבית. היא זאת שהתעקשה על החצאית. זה נראה לי מוזר. ישבנו בסלון וניהלנו שיחה: מצד אחד פחדתי מאוד לעזוב, כי מעולם לא הייתי מחוץ לאפגניסטן. מצד שני, ראיתי את הטליבאן מתחילים לשוטט בעיר שלנו. ידעתי שאם יגיעו אלינו, יהיה רע. זה לא היה סוד שעבדתי עבור השגרירות".
לפני שברחה, נאדיה השמידה את כל "המסמכים האמריקאיים" אצלה בבית: ספרי קריאה, עיתונים, ניירות ותעודת "עובדת מצטיינת", באנגלית, שקיבלה לפני שנתיים מהמעסיק שלה בשגרירות. "למדתי במכון הטכנולוגי בעיר מגוריי. ראיית חשבון ומדעים. הייתי סטודנטית חרוצה מאוד, בעיקר מפני שלא היה משהו אחר לעשות. אני מודה להוריי שלא הכריחו אותי להתחתן. זה לא היה בתוכניות שלי. היו לי חברים וחברות אפגנים שעבדו בשלוחה של השגרירות. נפגשנו, יצאנו לבתי קפה, בחברה מעורבת, גברים ונשים. עכשיו, אני מבינה, הכל נגמר".
הסיפור הכי מצמרר ששמעה נאדיה בימים האחרונים, הוא שגרם לה לברוח. "הנשים המבוגרות במשפחה, אמא שלי, הדודות, וגם אבא שלי, דיברו כל הזמן על הברוטליות של הטליבאן שהכירו מאז: 'הם לא יהססו לרצוח', הם הזהירו, 'ועל הבנות שלנו במשפחה אנחנו חייבים לשמור. שלא יחטפו אתכן לנישואים עם אחד מהחיות הרעות האלה'. הדודות סיפרו שוב ושוב על קרובת משפחה באחד הכפרים, ששתי בנותיה נלקחו בכוח, אולצו להתחתן עם לוחמי הטליבאן, ועקבותיהן נעלמו מאז".
"לא דיברנו על העתיד"
שלוש פעמים שוחחתי בראשית השבוע עם נאדיה עד שעלתה על המטוס. שיחות ארוכות, תועות, נואשות, מבוהלות מצידה. אני לא בטוחה שהיא הבינה שאני עיתונאית ישראלית, למרות שהדגשתי את שמו של העיתון, ואת עיר מגוריי תל־אביב. נאדיה הספיקה לספר שהיא אוהבת מאוד לקרוא – במחשב, אוהבת להתאפר "בעדינות", ושיש לה הורים נפלאים שדואגים ותומכים בה. "אני הייתי המפרנסת העיקרית של המשפחה, ואיני יודעת מה יהיה עכשיו. הייתי מביאה את המשכורת כל חודש, אבא שלי חילק אותה לחמישה חלקים: יותר מחצי הפקיד אצל אמא שלי, לצורכי הבית. לקח לעצמו, נתן לי, ואפילו העניק דמי כיס לשתי אחיותיי. אני לא יודעת איך המשפחה שלי תסתדר עכשיו. אמא שלי תופרת עבור השכנות, אבא מוכר ירקות פה ושם, אבל זה לא יספיק לכלכלת המשפחה בצורה מכובדת.
"זאת הייתה פרידה שקטה, עצובה", היא מספרת. "אף אחד מאיתנו לא ידע אם נשוב להיפגש, ומה בכלל יהיה המצב באפגניסטן בחודש הבא. על עתידי בכלל לא דיברנו. אבא אמר לי, 'לכי, בתי' ואמא שלי בכתה".
ביום שלישי כבר נערכה מסיבת העיתונאים שבה הודיע דובר הטליבאן ש"לא נפגע בנשים" ובמקביל קרא למיליוני האזרחים לשמור על חוקי השריעה שעל פיהם תתנהל מעכשיו המדינה. כל השגרירים המערביים עזבו, רק רוסיה הודיעה ש"אנחנו נשארים, בצוות מלא". הטליבאן לא חסך בהצהרות שפניהם לשלום, ולצידן אזהרות כגון "לא ניתן למדינות זרות (הכוונה לארה"ב, מן הסתם – ס"פ) לפעול משטחנו כנגד מדינות שכנות".
בבת אחת דרך כוכבו של מוחמד רושתום, בעל חנות קטנה ברחוב צדדי בקאבול, למכירת המצרך שלא היה לו ביקוש עד השבוע, הבורקות. הוא עצמו, בסדרת ראיונות לעיתונאים מערביים ומקומיים, הבין מיד את גודל ההזדמנות הכלכלית שנפלה לידיו. "החנות הייתה מאובקת ומוזנחת במשך שנים", סיפר רושתום לאל־ג'זירה. "אף אחד לא נכנס, אף אחת לא התעניינה. ופתאום, כבר שבוע, יש תור ארוך, והמוני גברים באים". נשים הרי חוששות לצאת מהבית אפילו אם מדובר ברכישת בורקה לעצמן ולבנותיהן.
בחדר האחורי יושבות חמש בנות המשפחה, תופרות בורקות חדשות. "הבאנו מכונות תפירה, אנחנו עובדים בקצב מסחרר", הוא מסביר. "זה לא נכון שכל הבורקות של האפגנים הן בצבע כחול בהיר, כמו שרואים בסרטים. אנחנו מוכרים ותופרים בורקות כהות, גם בהירות, שלא יבלטו בשטח ולא יקפיצו את הטליבאן". בטליבאן מעדיפים כל צבע חוץ מהתכלת המזוהה במערב עם המדינה. המחירים, הוא מסביר, קפצו בבת אחת בגלל המחסור, ובגלל הביקוש. "במקום בורקה שעלתה שניים־שלושה דולר, אנחנו מוכרים עכשיו ב־15 דולר ולפעמים יותר". סכום עתק במונחי אפגינסטן.
פרופסור עזמי (שם בדוי) מאוניברסיטת קאבול, בן 54, עבר את חמש וחצי שנות שלטון הטליבאן בין השנים 1996־2001. השבוע הוא התאמץ שוב ושוב למצוא התנסחות מעודדת לעליית הטליבאן. ניסה, ונכשל תמיד. בשיחה איתנו, הוא מסביר: "בהנהגה של הטליבאן הם פחות או יותר בני גילי. אני לא מאמין, למרות כל ההצהרות שלהם בקאבול ובדוחא שבקטאר, שהם מתכוונים להשתנות. בן אדם לא הופך את עורו בבת אחת, בעיקר אחרי שהתכונן במשך חודשים ארוכים לתפוס את השלטון. הנה, כבר עכשיו הם רוצחים אנשים מחוץ לבירה קאבול, בג'ללאבד, הרחק מעיניים זרות.
"במדינות מסוימות באירופה חשבו, בטעות, שהעובדה שהטליבאן נותן למשלחות הזרות ולעובדי השגרירויות האפגנים לצאת - היא סימן מעודד. עקבתי אחרי סוכנויות הביון האמריקאיות וראיתי מיד שהן לא נפלו לאשליה הזאת. אגיד זאת כך: הטליבאן יניחו לכל העובדים הזרים להסתלק, יפזרו הודעות הרגעה, וכשאפגניסטן תהיה בידיהם, בלי הפרעות חיצוניות, נראה מה יקרה. יש לי חששות כבדים מאוד".
שובו של האפוטרופוס
על מעמד הנשים באפגניסטן אומר עזמי: "אני חושב שהצעירות מתחילות להבין מה יקרה. וההורים שלהן, כמובן, מבינים עוד יותר, ששום דבר טוב לא יצמח כאן. ומי שלא הבינה עד עכשיו שהטליבאן לא ישתנה, והנשים לא באמת חשובות להם, תבין בדרך הקשה. אצל הטליבאן נשים נועדו לנקות, לבשל וללדת ילדים, רצוי בנים שיתרגלו מגיל צעיר ללבוש מדים ולהחזיק נשק". לו עצמו, הוא מספר, יש "שלושה בנים ובת וכולם נשואים. וכמובן", הוא מוסיף, "תודה לאל, הנשים יושבות עכשיו בבית, לא מנסות להתגרות בגורל".
כמו כל אפגניסטן, גם פרופסור עזמי ראה ביום שלישי את הראיון של דובר הטליבאן באולפני ערוץ טולו, מסביר שנשים יורשו להמשיך ללמוד, לעבוד ואף להשתתף בשירות המדינה. "בפעם הראשונה, איש בכיר של הארגון יושב באולפן מול מגישת חדשות והם מנהלים שיחה על מה שיקרה. אבל אני לא בטוח שזה באמת הולך לקרות. הכל היה יותר מדי חיובי. אני מעריך שהטליבאן שלח אותו לאולפן כדי לשלוח מסרים למדינות המערב, ולהרגיע את האפגנים".
"תראי", הוא מסביר, "ישבה מולו שדרנית עטופה ברעלה. היא דיברה בשקט, בנימוס, והוא הודיע שלא צריך להתכסות בבורקות. הוא גם הודיע, שנשים ימשיכו למלא תפקידים במגזר הציבורי, בתנאי שזה יתנהל לפי חוקי השריעה האיסלאמית. פה יש חור לא קטן: הנשים, לפי תפיסת הטליבאן, לא יכולות להתערבב בין גברים שאינם בני המשפחה הקרובה. אפילו לרופא יצטרכו ללכת מעכשיו עם ה'מוחארם', האפוטרופוס מהמשפחה: אב, בעל, אח או אפילו אחד מהבנים".
הדובר גם הודיע על מחילה כללית לכל מי שעבדו עם "כוחות זרים", קבלנים, מתורגמנים, פקידות, מזכירות. אבל הוא לא הזכיר את האפגנים ששימשו אנשי קשר או עבדו עם מנגנוני הביון. הנשיא ביידן דיבר בראיון על מספר עצום של "בין 50 ל־65 אלף אפגנים שעבדו איתנו" וארצות הברית מנסה להוציא עכשיו. "חלקם, אני מעריך, כבר נמלט לחו"ל במטוסים האמריקאיים", אומר עזמי. "חלק כבר הודיעו שהם מצטרפים לטליבאן. ואנשים נוספים, כמו חבריי המרצים באוניברסיטה למשל, לא יודעים איך להתנהל. מצד אחד לא היינו בקשר עם האמריקאים. מצד שני, השתמשנו בספרים באנגלית, לימדנו אנגלית, ושלחנו סטודנטים מצטיינים ללמוד בחו"ל".
פריד בן ה־21 מנסה לעשות איתי עסקה דרך הטלפון: "אספר לך כל מה שתשאלי, ואת תעזרי לי לעלות על מטוס, לברוח". אני מסבירה לו שאין לי דרך לעזור, והוא, בתגובה עצבנית מגלה מיד שבכלל אין לו דרכון.
מישהו מהחברים שלך הצליח לברוח?
"אף אחד".
ממה אתה פוחד?
"לא יודע. יש אווירה רעה. ההורים שלי לוחצים שאשאר בבית, שלא אלך לעבודה. אני פקיד באוניברסיטה. התחלתי ללמוד מחשבים".
הוא מספר שיצא לשוטט ברחוב הראשי של קאבול, וראה איך מוחקים את תמונות הנשים בחזית החנות הגדולה "שמסיה" וצובעים אותן בצבע לבן. "אני מסתובב הרבה, מדבר עם חברים ששואלים כל הזמן 'מה נשמע' ו'יש חדש?' וכשהבטרייה מתרוקנת אני חוזר הביתה, מטעין את הנייד וחוזר לרחוב".
מה אומרים בבית?
"אמא שלי מנקה, מבשלת ומכבסת כדי להוציא את העצבים, ואבא שלי שוכב בסלון, מול הטלוויזיה, ומנסה לראות סי־אן־אן ובי־בי־סי. הוא כבר לא מאמין לערוצים האפגניים".
מאיפה האנגלית שלך?
"לקחתי שיעורים פרטיים כי היו לי חלומות גדולים לצאת לחו"ל, ואחר כך למדתי לבד. ניסיתי להיות צלם, למכור תמונות בחו"ל. זה לא עניין אף אחד. רק עכשיו, בבת אחת, כל העולם מתעניין באפגניסטן".
ואז הוא עוצר לרגע את שטף דיבורו: "בבקשה, תעזבי אותי, אני לא צריך להסתבך", וטורק את הטלפון.
הבטיח להילחם, ונמלט
בהשטה ארג'נד, מגישת הטלוויזיה שראיינה את דובר הטליבאן, מלאווי חמאד, ישבה שלושה ימים בבית עד שקיבלה הודעה מהמנהלת שלה בערוץ להתלבש באורח צנוע, להתעטף ברעלה, ולהגיע מיד לאולפן. בשלישי בערב היא עשתה היסטוריה כשהייתה לאישה הראשונה שמנהלת ראיון כזה, ושוחחה עם הגבר בבגדים הבהירים, דובר הטליבאן. המנהלת שלה סיפרה לערוצים הזרים שכל האירוע התנהל בצורה מנומסת, כשדובר הטליבאן בא עם רשימת הודעות הרגעה. מאז הראיון, המקומיים ממעטים לדבר עם התקשורת הזרה. נשים נזהרות, מסתגרות, גברים לא רוצים לעורר "צרות ובעיות".
זביחוללא מוג'אהיד, הדובר הבכיר של הטליבאן, שעשה היסטוריה בעצמו כשניהל מסיבת עיתונאים גדולה ביום שלישי, כבר מיועד לתפקיד שר התרבות וההסברה של השלטון החדש. לפי העדויות, כשנכנס למשרדיו, הורה לפקידים להישאר, והבהיר ש"אין לכם סיבה לדאגה. אני אהיה עכשיו השר האחראי ואתם תעבדו אצלי". במסיבת העיתונאים הוא קבע ש"אין לנו עוינות כלפי אף אחד. המלחמה הסתיימה. הכוחות הזרים בדרכם החוצה, וכשנעבור את השלב הרגיש, נתחיל ליישם את חוקי השריעה האמיתית".
יומיים לפני כן, בראשון בערב, באותן שעות ממש בהן נפלה קאבול, ביקשו שלטונות הממשלה הקודמת באפגניסטן משכנותיה להשאיר את הגבולות פתוחים. "כל מי שירצה לעבור, שייצא", הודיע שר ההגנה המודח. אולם רק מאות משפחות חצו את הגבולות לאוזבקיסטן או טג'יקיסטן, ואילו גדוד חיילים מהצבא שזה עתה התפרק עבר, על נשקיו, לאיראן.
באותן השעות, בתיאום עם אנשי צבא אמריקאים בכירים, עלה הנשיא לשעבר, אשרף גאני אחמדזאי עם רעייתו רולא ושני ילדיהם, סגן הנשיא, ראש לשכתו ובני משפחותיהם, על מטוס אמריקאי בחסות החשיכה. הם נמלטו ליעד לא ברור מעבר לגבול, ככל הנראה טג'יקיסטן, ומשם עברו לאבו־דאבי שקלטה אותם.
רק שלוש שעות לפני, גאני עוד התחייב "לשמור על אזרחי המדינה, ונערך למאבק קשה נגד הטליבאן". הוא התחייב שקאבול בטוחה, ואלפים נהרו אליה מהערים הסמוכות. בשבע שנותיו כנשיא, גאני נודע כנשיא צייתן לאמריקאים מחד, וערמומי ומושחת מאידך. שני שרים שעתידם לא ברור בשלטון החדש, מתחו עליו ביקורת קשה כ"מי שרואה רק את טובת עצמו".
"ואז יתחילו הזוועות"
מאז שנפלה קאבול, עולה גם סיפורה של זריפה ג'עפרי בת ה־29. היא ראשת העיר מיידאן־שאהר, בירת מחוז וורדאק, דרומית מערבית לקאבול. היא עדיין מחזיקה בתואר ראשת העיר ואין לה מחליף רשמי, אבל נאלצה להימלט על חייה לקאבול כבר לפני ארבעה חודשים. זריפה מסבירה שהיא נטולת אשליות. "כמו שהטליבאן רצחו בשנה שעברה את אבא שלי, קצין בצבא אפגניסטן, אני יודעת שיגיעו גם אליי, ויוציאו אותי להורג".
זריפה, בוגרת אוניברסיטת פנג'אב בהצטיינות, עורכת דין בהתמחותה, נבחרה לפני שלוש שנים בידי הנשיא הנמלט גאני להיות ראשת העיר הצעירה ביותר באפגניסטן. בנוסף לעבודה המאומצת בלשכתה, והסיורים בעיר, התגייסה לטפל בזכויות הנשים ובשנה שעברה היא נבחרה בידי מזכיר המדינה האמריקאי הקודם, מייק פומפאו, ל"אשת השנה האמיצה ביותר".
עכשיו היא יושבת בסלון הבית שאליו נמלטה, מתראיינת לכלי תקשורת אמריקאיים ואוסטרליים, וממתינה שהטליבאן יבואו לרצוח אותה. אולי דווקא הראיונות הללו, בשפה הכי בוטה, כותבים העיתונאים הזרים, יצילו את חייה. אבל זריפה מתעקשת להודיע ש"אין אף אחד שיוכל להגן עליי וכבר ניצלתי בנס, משלוש ניסיונות התנקשות מצד הטליבאן. אנשי הביטחון הנאמנים שלי הדפו אותם".
תשעה חודשים נדחתה כניסתה לתפקיד ראשת העיר, בגלל הפגנות תושבי העיר, ואזהרות של פוליטיקאים בכירים בשל היותה אישה וגילה הצעיר. אבל בשלוש שנות כהונתה הצליחו כל הצדדים ללמוד להסתדר. בנובמבר שעבר, ימים ספורים אחרי ניסיון ההתנקשות השלישי בחייה, אביה של זריפה, גנרל עבד אל־וואסי ג'עפרי, נורה בידי רעולי פנים בפתח ביתו.
"הטליבאן חיסלו אותו מפני שעבד עם הממשלה, מפני שהיה גנרל, וחשדו שהוא משתף פעולה עם האמריקאים נגדם. הוא נרצח כי לחם למען המדינה שלו, וגם בגלל שהיה אבי. ואני יודעת שעדיין יש ניסיונות לחסל אותי. ביום ראשון השבוע הם הגיעו אל פתח ביתי. הסתלקתי משם, ואני נמצאת עכשיו בכתובת סודית. אני בטוחה שבסופו של דבר, הטליבאן ימצאו אותי. זה כבר לא עניין של ראשת עיר. זה עניין של חינוך, של הצורך להתקדם, להיות שוות בעולם הגדול".
בארבעת החודשים האחרונים, מאז קיבלה המלצה אמריקאית לעזוב בשקט את תפקידה בעיר, היא התגייסה לעבוד במשרד ההגנה האפגני בקאבול, והקימה את מחלקת התמיכה בנשות אפגניסטן ומשפחות האסירים. "התנדבתי, בלי לקבל תשלום. כי הסיוע הבינלאומי נעצר 'בגלל המצב'. תראו, אני מובילה את המשפחה שבה יש שישה אחים ואחיות, ואמא אלמנה טרייה. כבת הבוגרת, מוטלת עליי האחריות להאכיל, להלביש ולדאוג לכולם. לוויתי כספים כדי להחזיק את המשפחה, ועכשיו אני לא יודעת אם אוכל להחזיר את אותם בקרוב".
זריפה מודה שהיא פוחדת מאוד. "מאמצע השבוע, אחרי ההשתלטות המהירה, הטליבאן נמצאים בכל מקום והורגים אנשים או שולחים אותם לכלא. אמא שלי והאחים פוחדים. וגם אני שואלת: אם יהרגו אותי, מה יעלה בגורלה של המשפחה? והארוס שלי? אחי הצעיר בא אליי הבוקר בדמעות והתחנן, אם את יכולה, תעזבי את אפגניסטן. אולי יהיה לנו סיכוי לשרוד".
אבל דובר הטליבאן הודיע כאמור על חנינה מלאה לכל אזרחי אפגניסטן, גם אלה שעבדו עם "מדינות זרות" או שנבחרו, כמוה, לתפקידי מפתח בידי האמריקאים. זריפה קובעת ביובש ש"אין לטליבאן שמץ של מושג בנושא של זכויות אדם, בטח שלא זכויות נשים. זה לא מעניין אותם. עכשיו הם רוצים לתפוס את השלטון, שלא יפריעו להם, ואז יתחילו מעשי הזוועה. תראו, בשנה שעברה זכיתי בפרס חשוב ממזכיר המדינה האמריקאי והוכרזתי כאשת האומץ המובילה. ועכשיו, האמריקאים הפקירו אותי. מה יש עוד להוסיף?"
לפנייה לכתב/ת 
