לראות את מסי ולחיות
נוסעים לברצלונה / מתקני עולם נמצאים בתפילות החגים, במפגיני החיים, ברודפי הצדק, בעוסקים במוזיקה או בכל אמנות אחרת, ו... בכדורגל. טוב, אמנות ומוזיקה הולכים יפה עם תיקון עולם, אבל למה כדורגל? כי כשאני מביט במשחקי כדורגל אני מזהה תמיד אנשים מלאי שמחה. ואם בחיים אפשר לזייף שמחה, אז בכדורגל אין דבר כזה עצוב ושמח זו האמת. ועוד דבר קטן, השיר היפהפה ההוא של הרבי מסלנט אומר שכל זמן שהנר דולק אפשר לתקן משהו. ובפרפראזה, כל זמן שהגיטרה מנגנת, הזמרים שרים והכדור נבעט עוד יש סיכוי לעולם. במיוחד עכשיו.
אז הסיפור הבא כורך מוזיקה עם כדורגל והוא יהיה סיפור קצת מביך אבל בעיקר יפהפה, רק כדאי שנבחין ביופיו, כי לא תמיד אנחנו מבחינים ביופי סביבנו.
היינו כבר שני מבוגרים יחסית. הוא היה כבן 28 ואני הס מלהסגיר. אבל כשהצעתי לו לנסוע לפסטיבל המוזיקה פרימוורה בברצלונה הוא השיב ישר ב"יס" גדול כאילו הצעתי לו לשרבב לשון מול דוב חביב ביער. הוא הבן שלי. אני אביו.
תכלס היינו נרגשים להיות יחד בפסטיבל שכלל אמנים כמו להקת בלייר, ניק קייב וההוא שעושה מוזיקה עם לופרים ושכחתי את שמו. אז טסנו ספרדה, נפלנו היישר לזרועות הו ברצלונה ברצלונה כמו ששר עליה פעם ג'ו עמר ומדי ערב יצאנו ברגל דרך הים לפסטיבל. טוב היה שם צפוף פחד. איזה קורונה ואיזה נעליים. אנשים נדחפו אז זה לתוך הפה של השני בלי חשש. בכל מקרה היו שם אחלה הופעות, אחלה הצטופפות, ואחלה נקניקיות עם כרוב כבוש.
ההצעה / ואז באחד הבקרים כשסיימנו להביט בשפיצים המוטרפים של כנסיית הגאודי, הצעתי לבן שלי שנלך לאצטדיון הקאמפ נואו, שהוא האצטדיון של קבוצת הכדורגל ברצלונה. אז הבן הביט בי מאושר וענה: האמת שבגלל זה בכלל רציתי להגיע לברצלונה. "לראות את מסי?". "בטח", חייך. טוב הוא אהב את מסי מהתחלה. כמו שאני הערצתי את רפי לוי, מזרחי (האווירון), גלזר, שפיגל וסטלמך. כל דור והכדורגלן האלמותי שלו.
"אתה יודע שראיתי אותו משחק?" שאלתי. "ואיך לא סיפרת?". "זה זרח מפרחוני", תקעתי את הבדיחה הישנה והמעופשת. "ואיך הוא היה מסי?". "כרגיל עם התנועות המפתיעות שלו. אבל לא השפיע מדי על המשחק". "ומי שיחק נגד בארסה?" שאל בני. "צ'לסי האנגלית". "ואינייסטה היה?". "דווקא אותו אני זוכר, כי ישבתי בשורה הראשונה באצטדיון (פרוטקציה), מרחק קטן מהשערות שלו על הרגליים". "ומסי? ראית ת'שערות?"
"לא. ראיתי רק סערות. כי כשהוא נכנס לסטאדיום, הקאמפ נואו סער".
כמו לסופר / אין לי כבר פרספקטיבה על החיים. המהירות שהם עוברים אפילו לא מספקת לי חישוב מהיר מתי כל זה היה. אני זוכר רק שהגענו לקאמפ נואו כמו שני ילדים תמימים שמחכים לפגוש את הגיבור שלהם. וכשראינו המון אנשים מחכים בפתח הכניסה והיציאה של המכוניות זה נראה לי קצת כמו מפגש של קוראים עם סופר אהוב שתכף יבוא להקריא להם קטעים מספרו החדש. היה קצת קריר והשמיים נזלו טיפות.
"מה הולך להיות?" שאלתי אחד עם חולצת מסי על הגב. "אומרים שהוא ייצא עוד מעט, אחרי האימון, עם המכונית". אני יודע שכשהמזל מאיר אז הוא מאיר כמו כוכבים, וכשהטפטוף גבר ונהיינו רטובים שאלתי את הבן שלי, "רוצה לחכות גם? כי אם נחכה הוא בטח יבוא", ציטטתי שורה מהסרט 'שדה החלומות' עם קווין קוסטנר. "בטח", אמר.
לחכות זה החלק הקשה / לחכות זה החלק הכי קשה בחיים שלנו. אתה מחכה להיוולד, אחר כך ליום הולדת שלך, להולדת הילד, לאהבה, למשיח ולאלה שמתו לך כדי שיחזרו. אנחנו חמדני חיים, לכן אנחנו מחכים. ואנחנו קוראים לזה להגשים חלומות, אבל בעצם אנחנו הגוף השלישי של עצמנו. מה הכוונה? לא יודע. אולי בעצם שאנחנו קצת מסי.
אז ככה חיכינו לעצמנו בדמותו, וכשחלפה חצי שעה הצעתי שנאכל קיט קט. "בטח יש לו מכונית דגם פורש", ניחש הבן שלי. כי כדורגלן שמכבד את עצמו לא ייסע בעגלה עם סוס. "אתה חושב שיש לו מטוס פרטי, והוא נשוי ויש לו ילדים?" שאל ולא ידעתי לענות.
ורק עכשיו במרחק הזמן אני יודע שהוא נשוי עם שני ילדים מסיים קטנים. ושיש מטוס פרטי בסיפור (אולי שלו), עובדה שאחד כזה הטיס אותו היישר לפריז כשחתם עם קבוצת פריז סן ז'רמן.
אינייסטאקסטזה / רחש עבר בקהל הספרדי שחיכה לנסי־מסי. מכונית נראתה מטפסת מתחום המנהרה. "נו זה הוא?" שאלתי נרגש קצת, כמו שפעם ראיתי מרחוק את לאונרד כהן חוצה את שוק האיכרים בלוס־אנג'לס. "אני חושב שזה אינייסטה", אמר בני לפי זה שהקהל נכנס לאינייסטאקסטזה.
"תגיד ת'אמת, איך מסי בעיניך?" שאל הבן. "הרי ראית את הגדולים ביותר בתור ילד באצטדיון המכביה הישן ליד שפך הירקון".
"ענק", עניתי. אבל אישית הייתי שמח לחכות אולי לג'ון לנון. רק שהוא כבר לא יבוא.
הנה זה בא / "הנה הוא בא", צעקו המעריצים בעונג רגעי. אבל זה היה השוער. ואחר כך הגיח המגן הימני. ואז זה קרה. כשהיינו כבר טיפה מיואשים מלחכות, ואולי אפילו חסרי מעמד בעולם ומתויגים כשני מעריצים פרובינציאלים מארץ ישראל, הגיחה לפתע מכונית מפוארת (מדגם שלא הכרתי) ומישהו היה בתוכה.
שום דבר מעולם לא נראה כפי שהוא נראה באמת, זה ידוע. אז אולי זה היה הוא ואולי לא, כי בעיקר שמענו המון מחיאות כפיים, וכשהתרוממנו על עקבינו, בדיוק כמו שלא הספקנו המון דברים בחיים, גם לא הספקנו לראות אותו במלוא הדרו ומסיאותו. ואז לאכזבתנו המכונית נעלמה במהירות וכולם התפזרו.
הערצת אייקונים / מסי הוא אחד הכדורגלנים שעדיין שווה להתעורר בשבילם מוקדם בבוקר, להתרוצץ כל היום על בטן ריקה ובלי קפה כדי לראות אותו בערב משחק. וכשהפועלים הספרדים קרעו לפני כמה שבועות את תמונתו מחוץ לאצטדיון הברצלונאי, נקרע לי הלב.
ואשר לבני ולי. תמיד אהבנו דמויות קוטביות, ובתנאים מסוימים יכולנו למצוא את עצמנו מחכים נניח לפדרר, לגודו, לג'ים מוריסון מהדלתות, לניימאר, לרונאלדו, למזוודות שלנו בשדה התעופה, ואפילו לפילוסופים כמו ניטשה ודקארט שששנינו הערצנו. טוב יש משהו מבלבל בהערצה לדמויות איקוניות.
הפרעוש המופלא / מסי, בן 34, שיצא לפני כמה שבועות למסע הכדורגל האחרון שלו מברצלונה לפריז עם המספר 30 על גבו. ובראיונות שנתן לתקשורת שמתי לב שהוא עדיין מסמיק בביישנות של ילד כשכולם עטים עליו. אז אני לא יודע אם אנחנו עדים למסיבת הסיום של העולם למול מה שעובר עלינו עכשיו בווירוסיאדה ומשבר האקלים. אני רק יודע שחודשיים לפני פרוץ הווירוס בעולם, שוב הזמנתי לי ולבני כרטיסים לפסטיבל הפרימוורה בברצלונה. אבל אז הווירוס הגיע והכל בוטל.
ובאותו יום שבו ראינו את הפרעוש המופלא חולף במכוניתו היקרה בקאמפ נואו, עוד הספקנו אחר הצהריים לאכול טאפס טעימים במקום קטן, ובערב שמחנו בהופעה של ההוא שעושה לופרים. ג'יימס בלייק - הופס נזכרתי בשמו, איזה כיף. עוד יש שמחה בעולם. להיזכר.

