גריז
כישלון הניסוי הקודם לשלב נשים בחיל השריון, מרחף מעל שני הטנקים המאוישים בלוחמות העומדים בימים אלה על גבול מצרים. אם ייכשלו זו תהיה אולי ההזדמנות האחרונה לשילוב כזה. אם יצליחו - במרץ 2022 כבר יעמדו שבעה טנקים כאלה לאורך הגדר. חן ארצי סרור שמעה למה הן חושבות שהפעם הסוף יהיה שונה, איך זה מרגיש לדעת שלא ייכנסו להילחם בשטח אויב, עד כמה עוברת להן בראש נפילה בשבי ואיך מגיבים כשבנים צוחקים עלייך כשאת מחנה טנק
“בהתחלה, כשהייתי מחנה טנק, היה נעמד לידי שריונר ומתחיל להגיד ‘עוד, עוד’, בדיוק כמו כשהוא רואה אישה מחנה מחוץ לסופרמרקט”, צוחקת דניאל נידם מפקד המחלקה, “היום הם התומכים הכי גדולים שלנו. לא רק שהתרגלו אלינו, יש תחושה רצינית של גאוות יחידה”.
שני טנקים על טהרת המין הנשי עומדים בגבול מצרים, סמוך לניצנה. רק חודשיים הן כאן, אחרי פיילוט מוצלח של הצבא. אם הכל יצליח, בקרוב יצטרפו עוד שני טנקים של לוחמות, ובמרץ 2202 אמורים לעמוד בגבול שבעה טנקים שמורכבים מנשים בלבד. לוחמות שיודעות שהן כותבות את ההיסטוריה עם גריז ופודרה.
מאז שנפגשנו כבר הספיקה להיות ללוחמות בטנק של דניאל - הלל פריד ושלומית אטיה (תותחנית וטענת, בהתאמה), טלי רסקין וענת קורנפלד (נהגות) - הקפצת אמת. את האדרנלין קשה לתאר. “זה היה מוזר לקלוט שאנחנו לא בתרגול וזה כבר אמיתי לגמרי”, מספרת טלי, “זה גרם לכולן להיות יותר חדות ולבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר”. הלל: “היינו הראשונות לקפוץ ולשמחתי עזרנו מאוד לכוחות חי”ר כי היינו אמצעי התצפית הכי יעיל. לכן מבחינתנו מבצעיות היא מבצעיות, זה בכלל לא רלוונטי אם אנחנו חוצות גדר או לא”.
למה צה”ל קבע, לדעתכן, שאתן לא חוצות?
הלל: “משימת ההגנה שלנו בגבול מצרים מאוד ברורה, אנחנו מבצעות משימות מבצעיות מסביב לשעון ממש כמו הלוחמים שתופסים כאן קו. בכל מקרה, ידענו שנתגייס להגנת הגבולות מהרגע הראשון וזו הייתה הציפייה שלנו”.
בסוף אתן לא מתמרנות בשטח אויב אלא בגבול. צה״ל לא מרשם לבנות לעבור אותו. זה לא מבאס?
“הגזרה נראית פסטורלית ביום, אבל בלילה מתחיל פה קרנבל”, אומרת דניאל, “קורים פה כל יום דברים וכל הכוחות על זה. בקורס קצינים שאלו ‘מי שמע כדורים שורקים’, ומי שהרימו יד היו סיירת מטכ”ל וקרקל. הלוחמים והלוחמות ששומרים על הגבולות יודעים לבקש את זה בבקו”ם, כי הם יודעים כמה אקשן יש פה”.
“זה מאוד־מאוד קרוב, ממש לא בשלט רחוק”, טלי מבהירה באסרטיביות, “לוחמי הגבול, גברים ונשים, גאים מאוד במשימה שהוטלה עליהם. אנחנו טנקיסטיות ששייכות לקרקל וזו גאוות היחידה שלנו”.
מה עם הפחד שלכן כנשים ליפול בשבי? גלעד שליט נחטף מתוך טנק.
הלל: “זה משהו שיושב בראש של כל לוחם ולכן גם בראש של כל לוחמת. זה חלק מהמשמעויות של לשבת על הגבול, והאיום הזה תמיד באוויר. זה שאנחנו טנקיסטיות או בנות זה לא אומר שהאיום גובר. כמו שטייסות או לוחמות חי”ר יודעות להכיל את זה, אז גם אנחנו”.
טלי: “בסופו של יום, יש פה המון סוגים של איומים, דווקא זה שאנחנו בתוך טנק, לפעמים זה מייצר מרחב יותר מוגן. בכל מקרה, מבחינתי אני מקבלת את זה בעיקר בתחושת האחריות. יש לי יכולת להרוג וסיכון להיהרג, זו באמת אחריות כבדה ואי־אפשר לנהל את זה מתוך פחד” .
סרן גל שידלו, המ”פ שאחראית על המחלקה, מתארת את העבודה המבצעית באופן מאוד אינטנסיבי. ״אנחנו מתמודדים פה עם הרבה ירי בגלל הברחות סמים אלימות. מעבר לזה, יש זרוע של דאעש שיושבת פה. הם עושים עכשיו פיגועים נגד צבא מצרים, אבל אנחנו יודעים שהם רוצים לפגוע גם בנו. הכוננות פה תמידית”.
× × ×
במרץ 2017 יצא לדרך הפיילוט הראשון של צה”ל עבור טנקיסטיות, אבל במאי 2018 הוחלט להפסיק אותו בטענה שכשל. הלוחמות טענו שלא ניתנו להן תנאים מספקים להצלחה ואף עתרו לבג”ץ. הצבא לא המתין לפסיקה, והרמטכ”ל, אביב כוכבי, קבע פיילוט נוסף. הפעם הוכשרו עשרות לוחמות, מתוכן נבחרו המתאימות ביותר לשריון. הייעוד המבצעי הוגדר מראש - שמירת הגבולות - וגם ההכנה המנטלית והפיזית הייתה שונה בתכלית. הלוחמות עברו טירונות רובאי 06 במקום 04, ונדרשו לתנאי סף פיזיים. הפעם נראה שגם צה”ל וגם הלוחמות הגיעו במטרה אחת: לגרום לעסק לעבוד.
אני פוגשת את דניאל נידם עם הצוות שלה ביום לוהט, אבל הן נראות בשיא כוחן. כרגע בגבול ישנם שלושה צוותים שמתפעלים שני טנקים, ובצוות המ”מ יש חמש לוחמות. דניאל יצאה לקצונה כלוחמת קרקל ולבסוף הפכה למפקדת מחלקת הטנקיסטיות הראשונה. ״זו מכונה שאי־אפשר להכניע, זו תחושה אדירה לשלוט על דבר כזה” היא אומרת.
11 השריונריות שתופסות קו בגבול עם מצרים למעשה מגשימות חלום של אחרות. אף אחת מהן לא פינטזה להיות בטנק. הן חלמו להיות לוחמות חי”ר ואף שובצו לטירונות של הגדודים המעורבים, אבל אותרו תוך כדי ונשלחו לגיבוש שריון. בשונה מהפיילוט הקודם, שלא דרש תנאי סף פיזיים, הפעם נלקחו רק נשים מעל גובה מטר שישים ומעל 60 ק”ג.
המסקנה הראשונה שלי מלבישת סרבל הייתה שהוא כבד מדי ורותח מדי. “זה סרבל שיכול להתחבר למזגן”, דיווחו הלוחמות, “אבל אנחנו מעדיפות את הפשוט”. כששאלתי את השאלה הבאנלית, איך הן עושות פיפי, הן טרחו לענות ברצינות, למרות שזה מה ששואלים כולם: מורידות הכל, עושות בשקית ושופכות בחור מיוחד בטנק.
“זה לא חייב להיות ככה”, אומרת טלי, “לסרבל יש ריצ’רץ’ קדמי שמאפשר לבנים להשתין בלי להוריד הכל, אבל אין סרבל מותאם לנשים. בצבאות אחרים יש להם סרבל עם ריצ’רץ’ מאחורה, זה לגמרי הנדסת אנוש ואת מי מדמיינים בתוך הסרבל כשמעצבים אותו”.
גם קבלת מחזור לא מרגשת אותן באופן מיוחד. “אין סודות בצוות, עוברות את התקופה האדומה יחד”, צוחקת ענת. “לאף אישה באזרחות אין הנחות בגלל מחזור”, מוסיפה הלל, “לא לספורטאיות, לא לאמהות שמטפלות בילדים קטנים ולא לנשים בהיי־טק. וגם לא לנו. פשוט לוקחות עוד אקמול או אדוויל”.
גם הן וגם המפקדות מודות שצוות של בנות הוא הרבה יותר אסתטי מצוות של בנים. “הם משתמשים בשמפו גם לשיער, גם לגוף וגם לשטוף את הרצפה”, יש הסכמה בחדר, “אצלנו בתאים תמצאי קרם וסבון ייעודיים לכל דבר”.
יש לכן עץ ריח קטן בתוך הטנק.
טלי: “זה עוד הבדל בינינו לבין הבנים. אנחנו מלטפות את הטנק. מלקקות אותו, מנשקות אותו, כל חלק בו מקבל טיפול אישי עם מגבונים ומברשות פיציות. אצל הבנים זה לסיים עם זה ויאללה ביי. אני לא מזלזלת בשריונרים, אבל זה באמת יחס אחר. אנחנו רואות את הטנק גם בתור מכונת מלחמה, אבל גם כמו התינוק שלנו”.
הלל: “המקביל שלי בטנק אחר נכנס וראה אותי מטפלת בכיסא שלי. הייתי עם הראש איפה שהרגליים והרגליים היו על המעלית של המפקד. שימנתי שם כל חלק וחלק. הוא אמר לי: ‘אפילו אני לא משקיע ככה’”.
ענת: “מתברר שגם לנו יש דעות קדומות על הבנים. אחרי שראיתי לוחמות מנקות כל זיז וכל חור בעדינות, אני לא קולטת איך בנים מטפלים בטנק עם כל האגרסיביות שלהם. הם לא ראויים לו! אין מצב שהם משקיעים כמונו”.
ההבדלים בין הלוחמים ללוחמות באים לידי ביטוי בכל מיני מקומות. “ללוחמות יש הרבה יותר אינטליגנציה רגשית, ראייה אסטרטגית ועבודת צוות”, אומרת המ”פ גל, “הבנים יותר אגרסיביים ולפעמים יש להם יותר חוסן”. המ”מ דניאל מוסיפה: “רואים את ההבדלים בין לוחמים ולוחמות גם במשמעת. הבנות הרבה יותר ממושמעות וקשובות. בעיניי זה קשור לכך שלוחמות מתנדבות לתפקיד ונאבקות כדי להגיע אליו”.
בפיילוט הקודם, אחת הטענות המרכזיות הייתה שהלוחמות לא ביצעו מספיק מהר פעולות מבצעיות כמו טעינת פגזים או פריסת זחל. “הפעם הכל נבנה אחרת”, אומרת דניאל. “למשל, בפיילוט הקודם הלוחמות היו במרכבה 3 והרימו פגזים מהרצפה, הפעם אנחנו במרכבה 4 ומקבלות את הפגז בגובה כתף”.
טלי: “החוזק בגוף של נשים מתמקד ברגליים, אצל הבנים זה בפלג גוף עליון ובחזה. היינו צריכות ללמוד לעשות דברים בקלות ובמהירות בלי לפגוע בעצמנו. לגבר קל לסחוב פגז על הכתף, אנחנו למדנו טכניקה עם סקווט”.
שלומית, הטענת: “יש לי את התפקיד הכי פיזי בטנק. כשהייתי צריכה למלא את הטנק בפגזים סחבתי כמה מאות ק”ג. זה לא קל ומקללים בלב תוך כדי. לקחו אותנו למכון וינגייט ובמשך שבוע למדנו איך לעשות את כל הסחיבות נכון כדי שלא נדפוק לעצמנו את הגוף”.
ענת: “הלוואי שהיו מלמדים גם גברים איך להרים נכון. הם דופקים לעצמם את הגוף כל הזמן כי לא מלמדים אותם. אנחנו לפחות הרווחנו הדרכה. אגב, שלומית טענה הכי מהר בקורס שלנו וניצחה גם את הבנים. גם הלל הייתה עם שיא של פגיעות מדויקות כתותחנית. 21 מתוך 24 פגזים”.
דניאל: “כבר מהטירונות הייתה להן תוכנית אימונים שונה. המון אימוני כוח, דגש על מתח. מה שחשוב לי זה לא שלוחמת תרוץ מהר, כמו בחי”ר, אלא שתדע לעשות דברים אחרים. צריך להתאים את אימוני הכושר למשימה”.
בטוח אמרו לכן שאתן “רולות”. גבריות. איך אתן עם זה?
טלי: “תסתכלי עלינו, לא תמצאו פה בוצ’ות. אלו סטיגמות שמשרתות את מי שזה נוח לו. יש בנות שהן טום־בוי ויש כאלו שלא. כמו שיש לוחמים עם עודף טסטוסטרון, וכאלו שהם יותר עדינים”.
הלל: “יש דעות קדומות, זה ברור. חושבים שאנחנו ענקיות כאלו ומתאכזבים למצוא חנוניות עם משקפיים”.
אני רואה שגם הציפורניים שלך פיקס. שלוש מתוך חמש חברות צוות עם ציפורניים שאני יכולה רק לחלום עליהן. איך לעזאזל הן לא נשברות?
הלל: “ריספקט לבונה שלי, יודעת לתת עבודה”.
ענת: “שמענו כבר הכל, שילך לנו הרחם, שתיפול לנו רצפת האגן, שיהיה לנו גוף גברי. בסוף צריך לדעת לסנן”.
שלומית, הטענת, מספרת סיפור שמחלץ מכולן צחוק גדול: “בא אליי בן אדם פה לפני שבוע ושאל: ‘את יודעת לטעון פגז?’ אז עשיתי קול חמוד וצפצפני ואמרתי לו: ‘לא!’ עם עפעוף נשי מוגזם. שיבין כמה זו שאלה מופרכת”.
הלל: “בסוף החברים שלי מפרגנים בטירוף. רוב החברות שלי בשירות לאומי, דוסות איכותיות, ואני הדוסה האיכותית, רק גרסת צה”ל. איך שהן רואות אותי הן קופצות עליי בצרחות: ‘הלוחמת שלנו!’”
× × ×
ארבע הלוחמות שמזיעות עם המ”מ נידם בטנק מורכבות מהפסיפס הישראלי. פריד ואטיה הן דתיות. רסקין וקורנפלד בנות להורים דוברי רוסית. “שום סטיגמה לא רלוונטית לגבינו”, צוחקת המ”פ שידלו, “בסוף פוגשים פה את כל עם ישראל”.
“זו לא הייתה החלטה קלה להגיע לכאן”, מודה התותחנית פריד. “לא היה לנו עם מי להתייעץ, ובסוף סמכתי על האינטואיציה שלי. הייתי צריכה לתווך את זה להורים, אבל הם ידעו שתמיד חלמתי להיות לוחמת, אז זה היה שינוי קל בתוכניות. לא ברור מאיפה נכנס לי לראש שאהיה לוחמת, אבל זה היה שם תמיד. בכיתה י”א, כמו כל הבנות הדתיות, התלבטתי, והצהרתי שאני דתייה כדי להשאיר אופציות פתוחות. בבית הספר עודדו אותנו לבחור בשירות לאומי. בסוף כולם הבינו שאהיה לוחמת, ומבחינתי זה חלק מהשושלת המשפחתית. אבא שלי גולנצ’יק, סבא שלי צנחן, ואני פשוט החוליה הבאה בשרשרת. לקח להם רגע להתרגל לזה שאני טנקיסטית, אבל עכשיו הפייסבוק של אבא שלי כולו מלא בי. אמא צילמה את עצמה מגהצת את המדים וכתבה בסטורי שלה מילה אחת: ‘זכות’”.
שלומית אטיה מאפרת עברה דרך ארוכה עד שהפכה לטענת בטנק. רק אחרי שנתיים של שירות לאומי, כשצפתה בסדרה ‘יחידה מעורבת’, נכנס לה הג’וק שנקרא לוחמה. “אי־אפשר לחלום על משהו שלא מכירים, ואיזו בת דוסית הולכת להיות לוחמת?!” היא אומרת, “אז עשיתי שנתיים של שירות לאומי כמו החברות שלי. כשצפיתי ב’יחידה מעורבת’ זו הייתה אהבה ממבט ראשון, פשוט ידעתי שזה תפור עליי. אני חיה באזור שיש בו פיגועים כמה פעמים בשנה, אז למה שלא אהיה מאלו שמונעים אותם? נדלקתי על זה והחלטתי להתנדב להיות לוחמת חי”ר. ממש לא הייתי בקטע של טנקים”.
טלי רסקין היא בת יחידה לאם חד־הורית. עבורה הגיוס ללוחמה היה פרויקט שכנוע - גם של המשפחה, וגם של הצבא. כשהציעו לי ללכת לטנקים התבלבלתי. מה אני קשורה לטנקים? אבל הבנתי שאני הולכת להיות הראשונה. שככה מפלסים דרך. פעם לא דמיינו אישה טייסת והיום זו שגרה. אמא שלי היא מדענית בחברת ‘טבע’, ופעם גם על זה נשים לא יכלו לחלום”.
גם המתנגדים הגדולים בקרב המשפחות התרגשו בטקס בלטרון. קשה היה לפספס את הדמעות, גם אצל המפקדים והאבות. “בן הזוג שלי ערבי־מוסלמי”, מספרת טלי, ומסרבת לפרט על קונפליקטים אפשריים מעבר לכך, “אצלם אישה לוחמת זה בגדר בדיחה. למרות שכל הכפר שלו בצה”ל, עדיין אישה בצה”ל מבחינתם זה הזיה מוחלטת. הרעיון שאני, בת הזוג שלו, תהיה לוחמת בשטח עם סימנים סגולים על הרגליים מהנשק, היה לו סופר־קשה. הוא בעיקר לא הבין למה שארצה את זה, אבל אני ראש בקיר. בסוף הוא הפך למעריץ הכי גדול שלי. בטקס הסיום שלנו הוא ישב באמצע השמש, הכי קרוב שאפשר אליי, ולא הפסיק לצלם. למרות שהיו לו משקפי שמש, ראיתי אותו בוכה מגאווה. מבחינתי ככה נראית אהבה. לתמוך גם כשאני מגשימה חלום שרחוק ממך”.
שאלת בן הזוג היא בהחלט סוגיה. “גם חבר שלי שאל אותי למה אני צריכה את זה”, מספרת ענת, “אני חילונית והוא דתי, והוא לא קיבל את זה הכי להיט. זה לא בא לו בטוב. הוא היה כמו ההורים שלי, רצה שאני אתקתק את השירות ונתחיל את החיים האמיתיים. היה שם משבר, אבל בסוף אמרתי לו: ‘וואלה, אני רוצה לעשות את מה שמתאים לי ולפתח את עצמי בצבא בכיוון הזה’. זה לא היה לי קל, והגישה שלו לא השתנתה והוא נשאר אותו דבר. הוא לא אוהב את זה, ואנחנו עדיין יחד. בעיניי זו זוגיות בוגרת. לא חייבים לבחור אותו דבר תמיד”.
הלל ושלומית, זוג הלוחמות הדתיות, שותקות שתיקה ארוכה יותר. “אני הכרתי פה שריונר שהוא גם בקורס פיקוד”, מספרת הלל בחשש על קשר שרק נרקם. “מבחינתי זה נושא כאוב”, מודה שלומית בצער, “במגזר הדתי זה פוסל לי אופציות חד־משמעית. אני מאמינה שמי שראוי לי יהיה בעניין של בנות כמוני, אבל לא אגיד שזה לא מכאיב ולא מעציב, זה קשוח מאוד. יש לי אחות שלא תומכת בבחירה שלי, וזה לא קל. אנחנו מספיק גדולות וחזקות מול עצמנו, למרות הקושי, אבל אשקר אם אני אגיד שזה לא משפיע”.
“מבחינת אנשים, פלדה זה הכי גברי שיש”, אומרת דניאל, “אבא שלי היה מאגיסט בנח”ל ובהתחלה כשאמרתי לו שאני מתפעלת שני מאגים בטנק, הוא צחק עליי ואמר שזה בטח צעצוע. בישראל צבא נתפס כסופר־גברי, אבל בספורט, למשל, זה משתנה. אחרי האולימפיאדה כולם מעריצים פה ספורטאיות. מה ההבדל? זו אותה רוח. צריך לשנות פה תפיסה תרבותית. היום כשאבא שלי אוסף אותי בתחנה המרכזית עם תיק ששוקל כמוהו, הוא קולט שזה אמיתי והוא עף עליי”.
בישראל כל מהלך של הצבא משפיע מיד על דעת הציבור. ובקרב הציבור לוחמות, בטח בטנק, זה ממש לא קונצנזוס. השר מתן כהנא אמר שמעורבות נשים ביחידות חי”ר פוגעת ברמה המבצעית. מצד שני, בימים אלו עותרות צעירות לבג”ץ בבקשה לפתוח את כל המקצועות הצה”ליים לכולם.
הלל: “השריונרים לא באמת קלטו את הסיטואציה עד שהם הגיעו לפה וראו אותנו מנקשות מקלעים. לכל אחד יש מישהו שמציק באוזן ואומר שזה לא נכון ולא טוב, אבל אנחנו כבר בוגרות מספיק להתמודד עם הביקורת”.
דניאל: “אנחנו צבא העם, משרתות את כל העם ומייצגות את כל העם. מבחינתנו זה רעשי רקע. אני הגעתי מחי”ר והוכשרתי עם לוחמים כתף אל כתף. העובדה שעשינו תפקידים שוויוניים דווקא העלתה את הכבוד בין המינים ויצרה מרחב בטוח. זה לא הצבא של פעם, שלוחמים צובטים למזכירות ומטרידים אותן”.
שלומית: “במגזר הדתי לא מקבלים את זה עדיין. אצלי בקהילה זה לא עובר חלק. אני מכבדת את זה. לא דחוף לי שיפתחו את כל התפקידים לנשים, אבל כן דחוף לי שישבצו נשים לפי צורך מבצעי. בסוף אף אחת לא רוצה לסמן וי, אלא רוצה לעשות שירות משמעותי. השיח יותר פשוט ממה שעושים אותו. אנחנו פשוט רוצות לתת את הכי טוב שלנו לפי הצורך המבצעי”.
ענת: “לכל אחת מאיתנו יש בסביבה הקרובה מישהו כמו מתן כהנא, אני מבינה אותם ולא נכנסת לוויכוחים. הדרך הכי טובה זה פשוט לעשות את העבודה שלנו הכי טוב שיש. ככה יוצרים מציאות אחרת”.
הן יחד 42 שעות ביממה. או בטנק או בחדר המשותף. לטענתן, הטנקים שומעים הכל אז כדאי לדבר אליהם יפה. לפנק אותם, לטפח, לאהוב אותם כמעט כמו חיית מחמד. למרות האינטנסיביות, בסוף ישנה גם בדידות גדולה.
“כמפקדת היו לי הרבה רגעי שבירה”, מודה המ”מ דניאל. “בסוף אני קצינת הטנקים היחידה בצה”ל, ואין אף אחד שיכול להבין אותי. עשיתי תפקיד שאף אחת לא עשתה לפני, אז לא היה לי מודל להסתכל עליו. בניתי הכל לבד. אני מרגישה שההצלחה שלהן היא עליי. אנחנו נצליח, אני ממש בטוחה בזה, אבל אם חלילה זה ייכשל - האחריות היא שלי. אני מאוד מאמינה בדבר הזה וקורעת את התחת כל יום בשביל שזה יעבוד”.
דור העתיד כבר מתבשל על אש קטנה. בינתיים הלוחמות פתחו קבוצת ווטסאפ עם השריונריות שנמצאות כעת בהכשרה, וגם עמוד אינסטגרם מצליח. “חברה טובה שלי עכשיו בהכשרה להיות מפקדת. לה כבר יש כתובת. בזכותי יש לה דרך ללכת בה וזה נותן לי כוח”, אומרת דניאל, “אני מרגישה כמו האחות הבכורה, זו שרבה עם ההורים ועושים עליה את הטעויות, אבל אנחנו סוללות את הדרך לבאות אחרינו. אני זוכרת שהחלק הכי מפחיד מבחינתי היה לתת פקודת אש מכיפת המפקד בפעם הראשונה. לא הכינו אותי לזה שיגיע לי לפרצוף הדף אדיר. אלו היו רגעי אימה. אבל כשירינו את הפגז השני כבר צילמתי סלפי והקדשתי את הירי למשפחה שלי. זה היה רגע שהדבר הראשוני הופך לעוד שגרה”.
כשאני שואלת על האזרחות, גם דניאל, גם הלל וגם ענת רואות את עתידן הקרוב בצבא. “או שאמשיך בצבא או שאשוב למד”א, להיות פרמ”דיקית”, אומרת הלל. “מאז שאני טנקיסטית אבא שלי חולם שאהיה מג”דית”, צוחקת ענת, “המעבר מלפקפק בי ללרצות שאהיה כמעט רמטכ”ל היה מאוד קצר ומהיר. אני כן רוצה להיות קצינה, לא יודעת כמה רחוק אני אגיע”.
דניאל רואה את עצמה בצה”ל, ואחר כך אולי במשטרה. טלי רוצה להקים משפחה, לחזור לכבאות, ואולי ללמוד אדריכלות או עיצוב. שלומית מתכננת להיות עובדת סוציאלית.
איך זה מסתדר עם הסטיגמה?
“זה מסתדר בול”, היא עונה בביטחון, “הסיסמה של המחלקה שלנו היא ‘ברגש ובעוצמה’. בעיניי זה אומר הכל”.
לפנייה לכתב/ת 
