המערכה האחרונה

בגיל 40 רוג'ר פדרר יעבור עוד ניתוח בברך. "אעדר חודשים ארוכים", אמר הטניסאי השווייצרי, "אני יודע עד כמה זה קשה לעבור ניתוח בגיל כזה. אהיה עם קביים במשך שבועות ואז לא אוכל לשחק במשך חודשים". (דיווח מהעיתונות, 15 באוגוסט 2021).

זו לא תהיה כתבה רגילה. לא נכתוב פה מתי פדרר התחיל את הקריירה, בכמה תארי גראנד סלאם זכה, מה היה המאזן שלו ראש בראש נגד רפאל נדאל, מהו סך הזכיות שלו בכסף וכמה שבועות בילה במקום הראשון בדירוג העולמי של עולם הטניס. גם זו דרך לאפיין קריירה מפוארת של ספורטאי גדול. אבל כמו שלא בוחנים את דאלי לפי כמה נמכר ציור שלו, וכמו שלא בוחנים את המוזיקה של מוצרט לפי הורדות בספוטיפיי, כך אסור לבחון את הקריירה של פדרר במספרים.

פדרר, אולי השריד האחרון למשפחת המלוכה הספורטיבית, בדרך לפרישה. מישהו השווה פעם את החוויה של לחזות בו לחוויה דתית מסעירה, אקסטטית. במבט לאחור, על סף הפרישה, אפשר להגיד שזה היה הרבה יותר מזה: לראות את פדרר, כמו לראות את מייקל ג'ורדן משחק כדורסל, היה לחוות התגלות אלוהית, לראות מישהו שהשכינה נגעה בו עם מחבט טניס. לג'וקוביץ' ונדאל יש אולי אותו מספר של תארי גראנד סלאם כמו לפדרר, אבל איפה הם ואיפה הוא. שניהם היו יריבים בשר ודם. הם הצליחו לאלף את פדרר בעיקר בזכות היכולת שלהם להחזיר כדורים, להאריך את המשחק.

פדרר היה חרש עץ לרהיטי יוקרה לעשירון העליון. שני הארטיסטים האחרים, בהשוואה אליו, הם נגרים של איקאה. אחרים כמוהם יבואו, פדרר יש רק אחד.

אלוהי ואנושי. פדרר | צילומים: EPA

האישה שאיתו

לכתוב על פדרר שהוא שיחק טניס, זה כמו לכתוב שג'ורג' קלוני יפה. הוא היה האנטי־ספורטאי: הולך למסעדה ומחכה בתור, בלי קעקועים, בלי פמליה. אשת יחסי הציבור שלו, המאמנת, העוזרת האישית והיריבה לאימונים הייתה בעצם אישה אחת, מירקה, שבמקרה היא גם אשתו ואם שני זוגות התאומים שלהם, שתי בנות ושני בנים.

מירקה בעצמה לא הייתה מלכת יופי או דוגמנית, כמו שמצפים מאתלט על, מיליונר ונערץ. במשך כל הקריירה פדרר נמנע מאביזרי החובה שהם הגחמות של ספורטאי על: מטוס פרטי, יאכטה. הוא עבר לבית משלו רק כשנולדו הילדים, וחילק חצי בחצי את מטלות ההורות, בלי בייביסיטר. לא נדבקו אליו סקנדלים, הוא שכר חדר במלון ליד המדורג 93 בעולם. במשך שנים היה אפשר לשלוח בקשה לכתובת של הוריו של פדרר, ותוך חודש לקבל גלויה חתומה של הכוכב. אולי כדי להיות גדול מהחיים בספורט, אתה חייב להיות הכי נורמלי ברגע שאתה דורך מחוץ לעולם הספורט.

לפדרר היה רגליים של רקדן, ידיים של צייר (אחד הביטויים האהובים על השדרים הוא שפדרר "צובע מחדש את הקווים") ולב של אלופים. אחרי נסיגה קלה הוא חזר לקדמת הבמה כשעבר את גיל 30, גיל פנסיה במונחים של טניס. פדרר היה מסור לטניס, מושקע, היה לו קשה לעזוב את הענף. גם בשנים האחרונות, כשכבר הכל הלך יותר קשה, הוא נתן לטניס את הכבוד שהגיע לו, היה אסיר תודה למקצוע שנולד אליו, שסחט ממנו את המיטב.

עם מירקה אשתו | צילום: EPA

אתגר חדש

"כשאתה מנצח, הזמן עף. כשאתה מפסיד, המסע הוא אינסופי. אבל הזמן, הוא תמיד עובר. מי כמונו, השווייצרים עם השעונים, אמורים לדעת זאת" (רוברט פדרר לבנו, בסיומו של עוד טורניר מאכזב לפני שמונה שנים).

החבטות של פדרר, ההגשה שלו ומכת כף היד, הניחו את טובי הכותבים מול מכונות הכתיבה שלהם כדי לכתוב פואטיקה. החן שבו שיחק את המשחק היה מוזה לכותבים. מעולם לא נערמו יצירות מופת רבות כל כך על ספורטאי כמו מה שנכתב על פדרר. הקאמבק שלו בגיל 37 הביא לדפוס יצירות קנון אפיות. כל ראיון חדש, כל כתבה, חשפו פן חדש מאיש הרנסנס, מהאהבה שלו לתיאטרון, לסופר, לתחביבים, לאיך הוא מבלה עם הילדים, מה הוא אוהב לבשל, באיזה בית אופרה או מוזיאון הוא אוהב לבקר. הכנות שלו, כמו הטניס ששיחק, היו סדנה לפתיחות מלאת חן ונטולת מאמץ.

ההתמודדות מול ג'וקוביץ' ונדאל הייתה הדבר הכי טוב והכי גרוע עבורו. במשך תקופה ארוכה הוא שימש פרסומת מהלכת לתרופה נגד הזדקנות. פדרר היה צריך את נדאל וג'וקוביץ' כדי לאתגר את עצמו מחדש. הבעיה הייתה ששניהם הכריחו אותו לשחק טניס של בני תמותה. מפעם לפעם הוא היה מצליח לנצח נקודה קוסמית, אבל ברוב הזמן נגדם הוא היה צריך לעסוק בהישרדות. לצפות במשחקים הללו היה לראות שף של שלושה כוכבי מישלן מזיע בדוכן של פיתות פלאפל. זה לא שהמעמד לא התאים לפדרר, הוא פשוט נחרד מחוסר האסתטיקה שבו שוחק המשחק.

מעטים מצליחים להתאהב בחלום שלהם. פדרר חלם בגדול והתאהב בגדול. במגרש הוא ערך ניסויים מעבדתיים באהבה שלו. פעם חשבתי שלראות את פדרר רודף אחרי ההתאהבות בחלום שלו, בלשחק את הטניס כפי שטניס אמור להיות משוחק, זה מקור להשראה. רק בשלהי הקריירה שלו, כשהתחילה לדעוך, הבנתי איזה רגש עוררה ההתבוננות בו: הטניס של פדרר חולל אושר.

הוא הצליח ביושר. לפעמים היה מתבכיין או ממש מזיל דמעה כשהפסיד. הוא היה צנוע ונדיב, תמיד בשליטה על מפלצת התהילה. הוא מחץ את היריבים שלו והתייחס אליהם בכבוד.

פדרר שיחק לפי החוקים שלו. הוא בנה את לוח הזמנים והמשחקים שלו כך שיוכל להתבגר בכבוד. המבחן האמיתי של ספורטאי הוא לא כשרוח הנעורים, מתנת הטבע, מבעבעת בו, אלא דווקא האמנות שבה הוא מצליח להתבגר. הוא תמיד היה קשוב לקול הפנימי שלו, מעולם לא מרד באינסטינקט.

האויב שבפנים

בסופו של דבר פדרר היה האויב הכי גדול של עצמו. הדומיננטיות שלו והמורשת שהשאיר כבר בשנים הראשונות שלו בצמרת הטניס היו בלתי מושגות. בשנים שלאחר מכן הוא המשיך לזכות בתארים, כולל גראנד סלאמים, הוא המשיך לנצח טורנירים בסבב, הוא עדיין היה מועמד מוביל בכל תחרות שאליה נכנס, אבל ההתייחסות אליו הייתה כמו אל עוד טניסאי. אנשים הרגישו צער כשצפו בו, זה כבר לא היה זה.

בשיא הקריירה, פדרר היה לא מציאותי. אי־אפשר היה לגעת בו, קוסם בתלבושת לבנה עם מחבט טניס במקום שרביט. לקח לאוהדי הטניס כמה שנים טובות לצאת מהתחושה המוזרה הזו שפדרר מאכזב אותם, שהקסם הפסיק לעבוד באותה אפקטיביות. הגאונות שלו הייתה בעוכריו – היא הציבה סטנדרטים מטורפים, כמו מדען שאמור להמציא פורמולה חדשה בכל פעם שהוא נכנס למעבדה, אבל האלוהות שלו הצילה אותו: כשדעך, הוא הפך למצוין.

הגאונות על המגרש, החבטות שלו, עבודת הרגליים, מכת ההגשה, משחק הרשת, התגמדו כולם לעומת ההתנהלות שלו בשנים שאחרי השיא. פדרר הבין, קיבל ואז חיבק את העובדה שהוא כבר לא יהיה צעיר יותר או טוב יותר. זה הגביר את המוטיבציה שלו להמשיך בקצב האימונים המטורף שלו, במשטר התזונה הקפדני, באיזון הפסיכולוגי הדרוש כדי להמשיך לרדוף, אחרי שהשיג את כל מה שאפשר להשיג במקצוע שלו.

צפייה בפדרר בגלגול השני של הקריירה שלו הייתה חוויה מיסטית. מי שצפה בו בחלק המוקדם של הקריירה, ראה את מה שאנחנו לא יכולים להיות: בן אדם משחק משחק במהירות של מאה ומשהו קמ"ש ועדיין עורך חישובי זוויות בין מכה למכה, מחשב סיכונים. אבל צפייה בפדרר בסוף הקריירה הייתה חוויה תלת־ממדית. אנחנו, פדרר של הזיכרון, ופדרר של מה שאנחנו היינו רוצים להיות כשנתבגר, כשנזדקן. ההשלמה עם בגידת הגוף, הכניעה למרד של הדור הצעיר, הקבלה של מי שאתה. הייתה הרגשה בשנים האחרונות שההפסדים של פדרר נלקחים הרבה יותר קשה וכואבים יותר למעריציו מאשר לו.

פדרר יפרוש מטניס בדרך שלו. הוא מעולם לא הכניס שיקולים מכוערים כמו מורשת או נראטיב או איך ישפטו אותו לתוך שיקולי ה"עד מתי אשחק טניס תחרותי". הוא אהב טניס יותר מדי. הוא פשוט אהב את העבודה שלו והחליט להמשיך לעשות אותה, בלי קשר לשאלה אם הוא מקום שני בעולם או 200. זה היה הקסם הגדול ביותר של פדרר כשחקן, ניסוי המעבדה הגדול ביותר שלו: הוא הפך מאלוהי לאנושי. והוא גרם לכל אחד ממעריציו להבין מי הוא, לפי הדרך שהיא או הוא הגיבו למטמורפוזה הזו.