“לאחרונה הייתה שמועה שאני ויהודה נפרדנו כי אני וחברה שלי דר זוזובסקי, יחד, כזוג. זה בעיקר הצחיק אותי. גם את יהודה"

שלומית מלכה, נולדה בשנת 1993 וגדלה ברחובות. למדה בבית הספר היסודי בן צבי והרחיבה לחוגים במכון ויצמן. בהמשך למדה בתיכון דה־שליט בעיר, במגמות פיזיקה ותיאטרון. בגיל 17 התגלתה על ידי הסוכנת אלינור שחר והחלה לדגמן, כשהקמפיין הראשון שלה היה למותג ראלף לורן. התגייסה בשנת 2012 לתפקיד מדריכה ומפקדת על ביתן הלוגיסטיקה במיצג חילות המיועד למועמדים לגיוס. אחרי השחרור טסה לניו־יורק למשך שנה, לעבודה. ב־2017 התחתנה עם השחקן יהודה לוי. השניים נפרדו באחרונה. לומדת לתואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה. בימים אלה מובילה את הקמפיין לחברת האופנה קסטרו ופרזנטורית של רשת כלי הבית והלייף סטייל קסטרו הום.

איך עברה עלייך הקורונה?

"תקופה מעניינת. זה הציף הרבה דברים. היה בי צד שכאב על אנשים שמתים, על האובדן, צד שפחד מהאי־ודאות, לבריאות של סבתא וסבא שלי. אבל הרגשתי גם שקיבלנו מתנה גדולה. ברגע שהבנתי שיש סגר ולשם זה הולך, אמרתי לעצמי שאתמסר לזה ולכל מה שזה מביא. אפילו בלסדר את הבית. איפה עוד תהיה לי הזדמנות לעצור את כל החיים ולעשות את חשבון הנפש, להתבונן בעצמי?"

אורנה פיטוסי לא הורשתה להשתתף בעונה השנייה של 'מנאייכ' כי היא מסרבת להיבדק או להתחסן.

"אני לא יודעת מי צודק או לא ואני לא מרגישה שיש לי הבנה עמוקה בנושא. קיבלתי בחירה פרטית ואני שומרת על עצמי ועל האנשים שאני אוהבת. הוציאו את הדברים שלי בנושא הקורונה מהקשרם. אני לא מתנגדת חיסונים ומחוסנת בעצמי בחיסונים אחרים. לגבי הקורונה, מי אני ומה חשובה דעתי אם כל המומחים לא באמת יודעים? יוצא לי להיות לא מעט בבידוד כשאני חוזרת מחו"ל ואני נהנית להתבודד עם עצמי, להיות עם הספרים, המחשבות, לארגן את עצמי מחדש".

התחסנת? כי הלכה והצטיירה לך תדמית של מתנגדת לחיסונים.

"לא הייתי נגד החיסונים אף פעם. מסיבות רפואיות אישיות אני עדיין לא יכולה להתחסן. אני לא אוטוריטה רפואית ואין לי דעה מבוססת לפה או לשם, אני הולכת אחרי ההנחיות של הרופאים שלי. הקורונה הרי לימדה אותנו כמה חשוב לשמור אחד על השני ולגלות סולידריות"

"לאחרונה הייתה שמועה שאני ויהודה נפרדנו כי אני ודר זוזובסקי, חברה שלי, יחד, כזוג. לא יודעת מי כתב ומי אמר, אבל זה הגיע אליי ובעיקר הצחיק אותי. גם את יהודה".

אם כבר הגענו ליהודה, לפרידה. די בנאלי, אבל מה קרה שם בעצם?

"החיים. אנחנו השתנינו הרבה בתוך הזוגיות ומחוץ לזוגיות, פשוט שינינו צורה. לאורך כל הדרך אנחנו תומכים אחד בשני ואוהבים אחד את השני בתוך התהליך הזה. היינו שבע שנים יחד, זו דרך ארוכה, רוב חיי הבוגרים".

אם נדייק, מה הביא את זה בסוף להחלטה על פרידה?

"אפשר לומר שבעיקר ההבדלים באישיות. זה לא היה מתוך סתירה אחד של השנייה, אלא מתוך קבלה והשלמה, הוא אותי ואני אותו. ההחלטה שלנו הגיעה מתוך חברות ומתוך הבנה שההתפתחות שלנו כרגע מובילה אותנו לכיוון הזה, של פרידה. כמו פרי שבחר לנשור מהעץ. לא היה טריגר כלשהו או ריב דרמטי בינינו".

“לא היה טריגר כלשהו לפרידה או ריב דרמטי בינינו". שלומית מלכה ויהודה לוי | צילום: דנה קופל

מה עובר בראש ברגע כזה דרמטי, של הפרידה?

"בערך הכל, בטח שגם עצב גדול, מכבסה שלמה של רגשות. פרידה זה דבר לא קל. הרגשתי עצב ופחד, אבל גם הרבה הכרת תודה והשלמה על כל מה שיהודה ואני למדנו יחד ועל המסע שעברנו ועל התמיכה שנתנו לאורך הדרך אחד לשנייה. כל העולם הזה שלנו, הדרך שעברנו, היו מיוחדים בעיניי, מפתיעים ומרגשים. ברור שגם בכיתי, הרבה. נהרות".

עד כמה זה יותר קשה בגלל הרצון של הציבור והתקשורת לשאוב כמה שיותר מידע?

"המזל אצלי ואצל יהודה הוא שבזכות העובדה שהתקשורת בינינו כזו בהירה ומדויקת, אנחנו יודעים מה יש בינינו בדיוק. אז אף פעם לא היה אצלנו משקל למה שקורה בחוץ, לא במהלך הזוגיות וגם לא בסופה. איפשרנו לעצמנו לעבור את התהליך בבית, ואת כל מה שבחוץ שמנו על הולד. אני מניחה שיש יותר תשומת לב לסיפור כזה מבחוץ, אבל האפקטים שלה לא נכנסו למה שקרה ביני ובין יהודה. טסתי לניו־יורק ישר כשהפרסומים על הפרידה יצאו, התנתקתי לגמרי מהתקשורת ולא נכנסתי למה שכותבים או אומרים. לא החלטתי לטוס מראש אגב. הרגשתי שזה מה שנכון לי כרגע. מחקתי את האינסטגרם ורק השבוע חזרתי. לכל אורך התקופה גם לא נכנסתי לקרוא חדשות. ככה עברו להם חודשיים בניו־יורק".

מה עשית שם בעיקר?

"עבדתי בדוגמנות, קמפיינים, יש לי שם סוכנות, אני עשר שנים על הקו. אם יש מקום בעולם שאני מרגישה בו בבית, זו ניו־יורק, וכבר יש לי שם חברים, ועכשיו השכרתי דירה בסוהו. היה לי מספיק לעבור עם עצמי, הייתי צריכה את השקט הזה. הייתי עם הכלב שלי בונו, שהבאתי מהארץ, הלכנו הרבה לטיולים ברחובות. יהודה ואני היינו בקשר לאורך החודשיים האלה, אנחנו שם אחד בשביל השנייה. גם זה לא מובן מאליו בכלל וזה מרגש אותי גם עכשיו".

מה היה הג'וב הכי גרוע שלך?

"הייתי מקפלת בגדים ברנואר בקניון רחובות, מוכרת בפיצרייה בעיר, עבדתי בבית קפה של חנות פירסינג, כמכינת קפה ומפנה מהשולחנות - אבל מכל אלה דווקא נהניתי. הג'ובים הכי גרועים שלי קרו בדוגמנות וקשורים לקור. לצלם קולקציית קיץ בחורף זה נורא, לפעמים אפילו עד כדי התעללות, לא מבינה למה עושים את זה. פעם אחת זה קרה בניו־יורק, בקוני איילנד. הרגשתי שאני קופאת למוות, היו שם ארבע מעלות בערך ורוח נוראית. היינו צריכים להחליף בגדים באוהל בחוץ, יותר מטירונות. אני חושבת שהייתי חולה אחרי זה איזה שבוע".

מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?

"מזה שאני מאחרת. דווקא לעבודה לא, אבל בחיים האישיים שלי זה סיוט. תשאל את כל החברים שלי. אני אומרת להם חמש דקות, קח פי שלושה־ארבעה. החברים שלי מקסימים ומקבלים אותי עם זה. אבל הייתי שמחה להגיע בזמן תמיד".

מה החופשה הכי גרועה שהייתה לך?

"נסעתי עם אבא שלי לטבריה, הייתי בת עשר. אבא לקח אוהל מפנק ומזרן מתנפח ועשינו זולה של החיים אבל נכנסו לנו יתושים לתוך האוהל כל הלילה, עקצו אותנו מכל כיוון אפשרי. חזרנו עקוצים ופצועים. לפני הקורונה הייתי בחופשה עם חברות ברפובליקה הדומיניקנית, בקלאב מד מיצ'ס. מתברר שהיתושים אוהבים אותי מאוד וגם שם התמלאתי בעקיצות נוראיות שנראו לאחר מכן כמו אבעבועות רוח".

מה הפחד הכי גדול שלך?

"פחד ממוות, פחד מקיום תחת אי־ודאות, מהלא־נודע. אני חושבת הרבה על המוות אבל לא בקטע רע או אובדני. בעיניי יש דווקא משהו בריא בלהרהר ולהיות במחשבה הזאת לאורך החיים, כדי להגיע אל המוות מוכנים".

אז מתי היית הכי קרובה למוות?

"תשובה די קלה לא? לפני ארבע שנים בדיוק, בתאונת הקורקינט בתל־אביב, נפלתי על הראש יפה מאוד. יש פה סיפור קטן: כשהייתי ילדה היו לי אופניים והייתי רוכבת עליהם די הרבה ומניחה בדרך כלל את הקסדה על ההגה. סבתא הייתה אומרת לא פעם, 'תשימי את הקסדה על הראש', והייתי עונה, 'אשים במקרה צורך'. בסוף לא שמתי את הקסדה כשהייתי צריכה".

מה קרה שם באותם רגעים של נפילה?

"אני לא זוכרת מה קרה, רק שנסעתי עם הקורקינט לאן שהוא והחלקתי בשדרות רוטשילד. הדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי בבית חולים ואני רואה מסביבי את אמא, אבא ויהודה בחלוקים של שנות ה־70. כשפקחתי את העיניים אמרתי ישר, 'תגידו מה זה החלוקים האלה?' אז הם צחקו והבינו שאני בסדר. הייתי מורדמת במשך יום אחד".

ראית את המסדרון הלבן המפורסם, עם האור בקצה?

“הלוואי! אני כל כך מתעמקת בחוויות לקראת מוות, הלוואי שהייתי זוכרת איפה התודעה שלי הייתה אחרי הנפילה. פשוט כלום. כשהתעוררתי, הדבר הראשון שעשיתי פיזית זה להוציא ממני צינורות. הרגשתי כאב חזק בראש. הגוף שלי היה בהרדמה, וזו הייתה חוויה מוזרה כי הרגליים בדיליי ולא מגיבות. איבדתי יום וחצי מהחיים. זו כן הייתה חוויה מעניינת, לא חוויתי דבר כזה בעבר בהיבט של התודעה”.

דאגת?

"מהר מאוד הבנתי שאני בסדר. החשש הכי גדול היה לגבי המוח, כי הייתה פגיעת ראש ולא היו יכולים לדעת את הנזק האמיתי עד שהתעוררתי. נוירולוגית היו יכולות להיות כל מיני בעיות שהרפואה לא באמת יודעת עליהן והתמזל מזלי הגדול לקום מזה כמעט בלי פגיעות. היום נשארו מכל זה רק צלקות קטנות ברגל ובכתף".

הרגשת אשמה כלפי עצמך שלא חבשת קסדה?

"לא, רק שמחתי שאני בחיים ושאני בסדר והסקתי את המסקנות המתאימות. אין צורך לפתח רגשות אשם והלקאה עצמית".

איך התאונה הזאת השפיעה על החיים שלך?

"בטוח השפיעה בהסתכלות על החיים, אבל לא הייתי אומרת שחל בי שינוי קיצוני. כן יצאתי מכל החוויה הזאת עם דיוק של לא לבזבז זמן על דברים שלא באמת מיישרים קו עם מי שאני ועם איפה שאני רוצה להיות, כי מי יודע כמה זמן עוד יש לי פה. יש לנו בפנים איזושהי אשליה שנחיה עד גיל 80 ומשהו לפחות, אבל אנחנו לא באמת יודעים. אפשר לומר אפילו שהתאונה הייתה בסוף בוסט לחיים שלי".

ואפילו קיבלת קמפיין לקסדות.

"לקחתי את זה בשמחה. שמחתי להיות צינור ולאפשר את מה שאני למדתי בדרך הקשה הלאה, דרכי, לילדים ולבני נוער ולאנשים בכלל. זה מהדברים שכסף בכלל לא משנה עבורי. מה זה דוגמנית? להוות איזושהי דוגמה. פה זה קרה בדיוק".

מה הדבר הכי יקר שקנית פרט לבית או לרכב?

"בטח צמחייה. אני כל כך אוהבת צמחים ועציצים, עד שאני תמיד הולכת למשתלה ולחנות ומוציאה מלא כסף. בעיניי זו הוצאה שממשיכה להניב כי אני כל בוקר קמה ורואה את הפרחים. אני מאוד אוהבת מונסטרה דליסיוזה, ובכלל את כל הצמחים הטרופיים, כולל קקטוסים פורחים שיש לי, כל מיני נדירים ויקרים".

מתי בכית לאחרונה?

"אני בוכה חופשי, כל הזמן. הפעם האחרונה קרתה השבוע בצילומים לקסטרו הום. עבדתי עם קלוד דדיה, הכרנו שם. ישבנו יום אחד והוא סיפר לי על ספר ילדים שכתב על קשיי למידה, וזה היה כל כך מרגש, עד שהתפרצתי בבכי. זה ריגש אותו גם. בכלל, אנשים יכולים לרגש אותי המון".

לו הייתה לך מכונת זמן, לאן היית חוזרת?

"לסבנטיז, הייתי מטיילת בעולם באיזה וואן, אולי טיול קוסט־טו־קוסט בארצות־הברית. מרגיש לי שהייתי אוהבת את הווייב הוודסטוקי".

איזו עצה היית נותנת לשלומית בת ה־16?

"זה מצחיק, כי אם באמת זה היה קורה והייתי רואה את שלומית ההיא, לא הייתי עושה לה ספוילר והורסת מה שהולך להיות. כן הייתי מציעה לה את המשפט הכי קלישאי אבל נכון: תיהני מהמסע, הכל יהיה בסדר, את תעברי המון דברים ותשתני מאה פעמים. אפילו השיער שלך יסתדר. הייתי אופטימית גם בגיל 16, אבל בוודאי היו לי דאגות מיותרות שיכולתי לוותר עליהן".

הבנת שאת נחשבת ליפה כבר בילדות?

"לא שמו על המראה החיצוני שלי דגש, בטח לא ההורים שלי. היה חשוב להם שאלמד, שאדע להיות חברה טובה, שאלמד איך להגיב לחיים. לכל אורך התיכון היה לי גשר על השיניים, השיער לא הסתדר לי אז התחלתי לעשות החלקות והוא לפעמים היה מקורזל כזה. בכלל לא ראיתי עצמי כיפה"

"הייתה פעם שלא התעוררתי לצילומים, אחד הקמפיינים הראשונים שלי בארץ, הייתי בת 18, בצבא, וגמורה מעייפות. זו הייתה הפעם היחידה שזה קרה לי, ואני זוכרת את התחושה של המבוכה הכבדה. הגעתי בשעה וחצי איחור, היו צריכים לעשות לי שיער טוסטר ולקח עוד שעתיים. לא נעים. פירצפו לי שם הרבה, בצדק".

מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?

"סולחת לכולם מראש, גם אם מישהו קורא עכשיו ואולי חושב שהוא צריך לבקש ממני סליחה, שיידע שסלחתי לו. גם מפיצי השמועות עליי משוחררים".

ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?

"ביקשתי מכל מי שהייתה צריכה, אין מישהו ספציפי".

מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?

"אמרו לי וכתבו עליי מספיק דברים איומים, קשה לזכור אפילו. המזל הוא שיש לי חוש הומור שחור ואם זה מצחיק, לא אכפת לי שזה עליי. אני לא קוראת טוקבקים".

את מי היית מזמינה לארוחת החלומות שלך? אפשר גם אנשים מתים.

"אלברט איינשטיין וניקולה טסלה. בא לי לשאול אותם מלא שאלות. את איינשטיין הייתי שואלת מה נקודת החיבור של הכל ביקום. את טסלה הייתי שואלת על ה־369 שלו. הייתי רוצה ללמוד על התדרים שהוא הגדיר ועל המעבר ביניהם".

מה ההורים שלך אף פעם לא הבינו לגבייך?

"הם נתנו לי מאוד להיות אני, גם מטבע הדברים שהם מאוד שונים בהכל, ובוא נגיד שלא הייתי חושבת להכיר ביניהם. יצא שגדלתי למגוון רחב של אפשרויות ביטוי".

מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?

"מערכות היחסים שלי בחיים, לא רק הזוגיות. המשפחה, החברים, השותפים שלי לדרך, אנשים שאני פוגשת בדרך והאמת שמשתקפת במערכת היחסים שלי איתם. זה גם מה שעושה את החיים שלי ליפים ולנעימים ולשמחים".

קרה שנפגעת בדרך?

"ברור שחוויתי גם פגיעות במערכות יחסים אבל זה עזר לי לדייק ולמצוא יותר חמלה כלפי אחרים".

קראת את העדויות נגד סוכן הדוגמניות שי אביטל. זה לגמרי נוגע לעולם שלך.

"מה שאני חוויתי מהפרשה הזאת הוא עצב וצער רב והבנה שהעולם זקוק להרבה ריפוי. התמיכה שנשים נותנות אחת לשנייה בעידן הנוכחי והאפשרות לנשים להשמיע את קולן ולעמוד מאחורי האמת שלהן הן דבר מבורך ועולם שאני שמחה לחיות בו. אני רואה את זה גם כדרך לאיזון בין האנרגיה הנשית לגברית בתוכנו ובחברה שלנו".

עמדת בסיטואציה כזו פעם, של הטרדה?

"לא, ברוך השם. בטוח שזרקו לי הערות ברחוב וכו', אבל לא חוויתי הטרדה כזו שטילטלה אותי".

מה הריח האהוב עלייך?

"הריח של הכלב והחתול שלי, בונו וירמיהו. יש ליהודה ולי משמורת משותפת עליהם. שניהם חברים הכי טובים, ואי־אפשר להפריד ביניהם. הם בני חמש וארבע. בונו הגיע ראשון, אימצנו אותו אחרי שהמזכירה של הווטרינר שלנו חילצה אותו מרכב. התקשרו לבקש שנשמור עליו ליום־יומיים והשאר היסטוריה. את ירמיהו מצאתי כשנסעתי באופניים אחרי אימון, ברחוב אבן גבירול, הוא קפץ לכביש והרמתי אותו שלא יידרס. יצא ששניהם הגיעו אלינו מהרחוב".

איך קרתה הנשיקה הראשונה שלך?

"באיזו גינה ליד הבית, בגיל 14, עם החבר שלי. חוויה טובה, מוזרה, חזרתי וציחצחתי שיניים שלוש־ארבע פעמים אחר כך, כי עדיין הרגשתי מוזר".

מה גברים לא מבינים לגבי נשים?

"גברים באופן כללי פחות סבלניים ופחות מאפשרים פלו של תהליכים. יש בהם משהו הרבה יותר מכוון מטרה, נשים מאפשרות יותר לכאוס של החיים להיכנס, כך שהרבה דברים יצירתיים צומחים מזה".

יש איזו תחושה של החמצה כי לא נולדו לך וליהודה ילדים?

"לא. תגיד שזו קלישאה אבל דברים מסתדרים כפי שהם צריכים להיות. הרבה אנשים שואלים 'מה קרה בינך ובין יהודה?' כאילו משהו לא בסדר באופן שזה קרה. אז התשובה שלי: הכל בסדר כפי שזה קרה, החיים קורים ועצם זה שהצלחנו לשמור על חברות וכבוד הדדי בתוך התהליך הזה הוא הצלחה. אני כן רוצה להיות אמא, אבל לא כרגע"

מה מדאיג אותך לפני השינה?

"אוהבת לפני השינה לעשות ריוויינד לכל היום ולשאול את עצמי מה למדתי או מה הייתי עושה טוב יותר, בקטע של הסקת מסקנות. אני ישנה אולימפית, יכולה להירדם בכל מצב, בכל מקום. ככה זה מאז שאני קטנה".

איזה שיר ישמיעו בלוויה שלך?

"משהו שמח: Shiny Happy People של R.E.M".

באיזו מילה את משתמשת יותר מדי?

"מקסים".

איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?

"הסדרה החדשה של יהודה, 'מעילה' של yes. ראיתי רק את הפרומואים אבל שמעתי מכל כיוון ביקורות מדהימות. הייתי עדה לתהליך של הכניסה של יהודה לדמות והוא לדעתי נעץ את הדמות לגמרי. יהודה עשה שם שינוי פיזי הכי מטורף בקריירה שלו, לדעתי. עלה במשקל, התגלח, שינה את השיער, הכל בעצם. היה מדהים לראות מהצד את התהליך. אני אתרגש לראות את הסדרה".

מה הגילטי פלז'ר שלך?

"ממש אוהבת אוכל ומאפשרת לעצמי בלי אשמה. ג'חנונים, עוגת שמרים שוקולד. בורקס זה החיים"

מה האלבום הראשון שהקשבת לו?

"גדלתי על הביטלס, הדורז ואלביס פרסלי בזכות אבא. השיר הראשון ששמעתי היה כנראה 'פני ליין' של הביטלס או Suspicious Minds של אלביס".

מי היה משחק בתפקיד שלומית מלכה בסרט על חייך?

“זה בטוח יהיה סרט מצויר, אז אלך על איזו דמות מצוירת של ניר וגלי. זה מה שיש לי בראש. לפעמים אני הולכת בסופר ומוצרים מדברים לי אחד עם השני, ואני מדברת גם עם פרחים ובטוחה שהם מדברים ביניהם. ככה זה בראש שלי".

“הזיכרון שלי לא מתפקד במאה אחוז, אין לי הרבה זיכרונות מהילדות המוקדמת אבל משהו בכל זאת עולה לי עכשיו: אני עם סבא וסבתא שלי בבית שלהם ברחובות, בת ארבע. היה להם מנהג כזה של לשים אותי בתוך ציפה של שמיכה גדולה, לגלגל בתוך המצעים ואז להעביר אותי מהספה למיטה”.

היית ילדה מקובלת?

“היו לי את החברים שלי ואת הקבוצות שלי. אבל בהחלט לא הייתי מלכת הכיתה. הסתובבתי עם כולם, גם עם הקולים, גם עם החנונים. בעצם הזדהיתי יותר עם השוליים, עם החנונים, כי אני חנונית בפנים בסוף. איכשהו במהלך החיים שילבתי ביניהם. בחרתי ללמוד פיזיקה ותיאטרון בתיכון למשל, התיאטרון היה מגמה מגניבה יותר, הפיזיקה של החנונים. גם סיימתי בציונים טובים את הבגרות”.

ומי דחף לדוגמנות?

“אני לא חשבתי או הבנתי לרגע שאני יכולה להיות דוגמנית, וכמובן גם לא שאפתי לשם אף פעם. יום אחד, כשהייתי בת 17, פנתה אליי הסוכנת אלינור שחר, שראתה תמונות שלי בפייסבוק וכל הדלת לעולם הזה נפתחה דרכה. נפגשנו, הגעתי אליה עם החבר הראשון שלי. הופתעתי מאוד מההצעה שלה כי זה לא היה ברדאר שלי בכלל, ממש לא בכיוון. זה גם לא כל כך הלהיב אותי וגם כשאמרתי כן זה היה כי ראיתי פה אחלה הזדמנות להרוויח קצת כסף לפני הצבא. הייתה לי שנה בערך לפני הגיוס, עבדתי כמלצרית וברמנית בחתונות ואמרתי לעצמי שדוגמנות נשמעת לי כמו הזדמנות טובה להרוויח עוד קצת כסף. לא ידעתי לאיזה מסע זה ייקח אותי אז”.

“לא חשבתי לרגע שאני יכולה להיות דוגמנית". מלכה, מתוך הקמפיין לקסטרו הום | צילום: דודי חסון

מתי היית הכי מאושרת?

“השאלה עצמה לא מדויקת לי כי היא מדברת בלשון עבר. נכון להגיד מתי אני הכי מאושרת, באילו רגעים או נסיבות. אני מרגישה הכי מאושרת עם אנשים שאני אוהבת, כשאני נינוחה ומאפשרת לעצמי לצחוק על הכל. היה לי רגע כזה בחופשה במלדיביים לפני חודשיים. נסענו לשם חמש חברות, היינו על אי בודד, לא היו כמעט אנשים בגלל הקורונה. שם לגמרי הנחתי את הטלפון בצד, הייתי עם החברות והטבע מהבוקר עד הערב והרגשתי שאני מאבדת תחושת זמן מרוב הכיף. רק כשחזרתי לשגרה הבנתי עד כמה זה היה חזק. אגב, זה אולי נשמע פנסי, אבל כמה מעט אתה צריך בשורה תחתונה. רק לשים את הרגליים בחול, ולתת לשמש להיות על הפנים שלך”.

מה התספורת הכי גרועה שהייתה לך אי פעם?

"בגיל שמונה היו לי כינים ואמא החליטה פשוט לספר אותי קארה. זה היה נורא, כי השיער יצא נפוח וחסר צורה. העדפתי את הכינים עם השיער הארוך. לא נורא, עבר".

מה הדבר שהיית משנה במראה שלך?

"שום דבר. אם היה רצון לשנות, הייתי משנה את המחשבה על המראה שלי. זה מה שצריך היה לתקן".

באיזה ריאליטי היית מסכימה להשתתף?

"באף אחד. היו הרבה הצעות, אבל זה לא מדבר אליי".

מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

״ואז החללית אספה אותה חזרה לביתה״.