זינוק לאתמול

ביום האישה האחרון יצאה רשת רנואר בקמפיין אינטרנטי עם "נשים אמיתיות" והציגה בפרסומת שלה אפילו אישה בכיסא גלגלים, אבל עכשיו צריך כנראה למכור על אמת. וכשצריך למכור הרבה ומהר, חוזרים למוכר, לידוע ולשגרתי: אנשים יפים, רזים, ועדיף כמה שיותר בהירים. ישראל הרי נמצאת בסקנדיביה, בין איסלנד לשוודיה, ותושביה ברובם הם בלונדינים וגבוהים.

בפרסומת החדשה רואים את נבחרת הדוגמנים של רנואר בראשות רן דנקר המתקמבק, הם עוברים בין עשור לעשור. כדי שהפאנץ' הדלוח לא יילך לאיבוד מאכילים את הצופים בכפית ובתחתית המסך כתוב באיזה עשור הדוגמנים נמצאים (בניינטיז לדוגמה, הם משחקים במשחקי וידיאו ולובשים ג'ינס בגזרה רפויה). המסר אמור להיות: יש לנו את כל הגזרות שתרצו, אנחנו רשת עממית שרוצה את כולכם אצלנו בחנות. בין השורות נרמז לא ממש בעדינות: אנחנו מעדיפים לקוחות רזים, וכמה שיותר. גם המסרים, כמו הדוגמנים, נלקחו מ־1996. כאילו כולנו עדיין שומעים מוזיקה בדיסקמן, מדברים בשיחות סלון על הכבשה דולי ומתלבטים בין ביבי לפרס.

עולם האופנה חטף על מודל היופי שלו לא מעט, והשתנה בהתאם לרוח הזמן אחרי שהתברר שיש בעולם כמה סוגים של בני אדם ולא רק אנשים בהירים ורזים, וגם הם קונים בגדים. אולם בכל פעם שאנחנו חושבים שהנה, ההירואין־שיק מת, הוא מצליח לחזור אלינו מהדלת האחורית. הפעם בתירוץ של רטרו וגעגועים לתקופה אחרת ויפה יותר. התקופה שבה לא היה את האינטרנט המעצבן הזה ורק אנשים מסוימים יכלו להביע את דעתם בעיתון ובטלוויזיה. היה סדר טבעי ואף אחד לא הציק לנו עם מילים מעצבנות כמו "גיוון".

רשתות האופנה מתעקשות, אולי באופן לא מודע, לשמור על מודל היופי שהן עצמן קבעו, הן מגינות עליו בחירוף נפש ששמור לחיילים על הגבול, והן לא ייתנו למצודה ליפול לעולם. לכן, על כל קמפיין שמציג אנשים "אמיתיים", עולים עשרה קמפיינים בטעם של פעם. עם מודל היופי האהוב והמוכר, שממשיך לשמור על הכתר בגאון תוך כדי שהוא גורם למאות אלפי אנשים להרגיש רע עם איך שהם נראים. הפרסומת הקצרצרה של רנואר אורכת כמה שניות בלבד והקצב שלה מאוד מהיר, אבל אי אפשר להתחמק ממנה כי היא משודרת בלי הפסקה. כאילו אומרת לנו: עם כל הכבוד לפוליטיקלי קורקט שלכם, עדיין אנחנו קובעים מה נחשב ליפה, וכך יהיה לתמיד.