אפס קשר למציאות

כשסימון ביילס פרשה באמצע המשחקים האולימפיים לעיני כל העולם, היא הפכה לגיבורת תרבות אפילו יותר גדולה מזו שהייתה לפני טוקיו 2020. מאותו רגע היא כבר לא הייתה ספורטאית בלבד, אלא האישה שהקשיבה לעצמה וידעה לשים גבולות. אבל הבחירה של ביילס שווקה כבחירה חד־ממדית ששמה את הרווחה הנפשית של הפרט כחזות הכל. כל בחירה היא אמיצה ומדהימה, כל הקשבה לקול הפנימי מעוררת השראה. העובדה שביילס היא המתאמנת הטובה בעולם, ששילמה מחירים כבדים מאוד עבור קריירה והישגיות, הוחלקה היטב בשביל לא לפגוע בנרטיב שלפיו חובה עלינו לעשות רק מה שאנחנו אוהבים, מה שיעשה לנו טוב.

הפסקול של הקיץ, 'אפס מאמץ', של סטטיק ובן אל יחד עם נטע ברזילי, משקף היטב את התפיסה שלפיה שום דבר לא דחוף והכי חשוב זה איך את מרגישה וכמה נוח לך. בכל זאת, אפשר להציל את העולם אחרי השנ"צ. השיר כבר מככב במקום הראשון במצעד הישראלי של גלגלצ וזכה ליותר מ־1,700,000 השמעות בספוטיפיי כי 'קלאס באפס מאמץ' זו הבטחה שקשה לא להתמסר אליה. בטח כשהיא מגיעה עם שיווק קליל וקליט של תודעה כוזבת שמציעה לנו לשבת ולחכות לשפע שינחת עלינו מלמעלה.

האבסורד הוא ששלושה אמנים שהתאבדו על הקריירה בשביל להיות בטופ, מוכרים לנו בשיר קיץ קליל שבעצם לא צריך לעבוד קשה ואת הכי יפה כשנוח לך ולמה בעצם לרוץ אם אפשר לקום לאט־לאט. ברזילי עבדה קשה מאוד בשביל להגיע לאירוויזיון ולקטוף את המקום הראשון, היא אפילו לא מהססת לעקוץ את דורון מדלי שניסה לגנוב לה את הקרדיט עם השורה: "אני לא צריכה מדלי – יה". סטטיק ובן אל ניסו לפרוץ בארצות־הברית יחד עם ג'ורדי, נתקלו במגפה עולמית ששיבשה להם את כל התוכניות וחישבו מסלול מחדש. הם אולי עשו את זה בקלאס האופייני שלהם, אבל גם ביזע ובחריצות.

קלאס באפס מאמץ זו פנטזיה נהדרת, רק חבל שהיא מתחזקת היטב את המעבר מקיצוניות לקיצוניות בתפיסה של ה"עצמי". או תחרותיות דורסנית בכל מחיר או לזרום ולהשתדל לא להזיע. כל האפשרויות באמצע התאדו. פעם כבר נקבע הכלל שיאפשר לנו לזהות שקרים תרבותיים: "יגעת ומצאת – תאמין".