שש השנים האחרונות / אני יודעת שמצופה ממני להגיד משהו. לקחת עמדה כלשהי, לסכם מה היו השנים האלה בשבילי. אני מרגישה מאוד את הלחץ מהתקשורת לקבל ממני תגובה. בכל פעם שמתפרסמת ידיעה חדשה, מיד יש המון שיחות והודעות ממספרים לא מזוהים. בהתחלה זה בכלל היה מטורף. טלפון כל דקה. כתבו לי 'תני לנו להיות הצינור שלך להגן עליו', 'לא יכול להיות שכל זה קורה ואת שותקת'. ניסו עלי את כל המניפולציות האפשריות. היה אפילו אחד שהתפלח לסט שצילמתי בו כדי לקבל ממני תגובה אחרי שלא עניתי לו לטלפון.

נכתבו כל מיני דברים מופרכים. לפני ארבע שנים בערך נסענו בן זוגי איתמר, הבן הבכור שלי מיכאל ואני לחצי שנה בסן דייגו. הזמינו אותי ללמד סמסטר באוניברסיטה. עפתי על ההזדמנות לקחת חצי שנה ולגור במקום אחר. וישר כתבו: דאנה איבגי בורחת מהארץ בעקבות הפרשה. הופתעתי מההסתערות הזאת. מהצורך האובססיבי הזה 'לראות דם'.

כרגע אני מרגישה במקום קצת בלתי אפשרי. רואה איך כל משפט שאגיד יהפוך לכותרת, יוּצא איכשהו מההקשר ובסופו של דבר יכול רק לפגוע. לפגוע במתלוננות, באבא שלי וגם בי. אני לא יכולה לסכם את התקופה הזאת כי אני עדיין בתוכה עדיין חווה אותה ולא מרגישה מוכנה לסיכומים.

עברתי עם עצמי המון שלבים בשנים האלה. הרבה תובנות והרבה רגעים מאתגרים, שברשותך אני אשמור לעצמי. גם אני וגם אבא שלי לא אותם אנשים שהיינו לפני. אבל אני חושבת שלמדנו להעריך מחדש את הכוח של המשפחה ושל להיות יחד ברגע. כי כשאנחנו מרוכזים ברגע מה שקורה בחוץ, מה שאומרים בין אם הוא טוב או רע, זה לא משנה, כי הוא לא רלוונטי לרגע הזה שבו החיים קורים באמת.

כמו משפחה. איבגי ואלקבץ ב'אור'

אין כניסה לתנינים / כבר שנים שאין לנו טלוויזיה בבית. חברה טובה אמרה לי, "את לא תרימי חתיכת זבל מהרצפה ותכניסי לפה שלך, אז למה שתכניסי למוח שלך כל דבר?" אני לא מבינה איך אנשים מסוגלים לראות כל כך הרבה טלוויזיה. ובכלל, כמות האינפורמציה יכולה לשגע. גרנו בניו־יורק שלושה חודשים וחצי, וזה שינה לי את התדר. שלטים ענקיים, טלוויזיה במוניות, פרסומות, הבנתי שאני חייבת להתחבא כי הרגשתי שאני חייבת לקנות הכל.

חוץ מזה, יש לי בעיה של הזדהות־יתר. לא קוראת עיתונים, לא נכנסת לאתרי חדשות וכבר הייתי צריכה להפסיק באמצע ספרים מהמועקה. פעם איתמר שכח שאסור לספר לי דברים וסיפר לי בהיסח הדעת איזה משהו מזעזע, על משפחה שהלכה עם הילדים שלה לבריכת תנינים ליד דיסנילנד, הילדים נכנסו.. ואיפשהו שם - אחרי שהבנתי שמישהו נאכל על ידי תנין - עצרתי אותו. זה לא יצא לי בחיים מהראש. בתור שחקנית, אני מיד שמה את עצמי רגשית במקום. בתוך הפה של התנין, או של האמא.

אני קצת סבתא שאני אומרת את זה, אבל אפילו כמה דקות יותר מדי באינסטגרם מורידות אותי. אני מבינה שהדברים האלה מבוססים על קנאה. קח למשל את הראיון הזה - שיש לו גם תמונות וסטיילינג. הדבר הזה נועד להגיד לאנשים שני דברים: או תקנאו בי או תרדו עליי. שניהם נותנים סיפוק משונה לבני־אדם. כאילו אנחנו ניזונים מאיזה פורנו, מתחושת לוזריות שכאילו לכולם יש חיים נהדרים, וגם את התחושה הזאת אני מאוד קונה. אני מרגישה אפסה, בלי חברים. אומרים לי, 'את לא פעילה מספיק ברשתות' וכשחקנית את חייבת להעלות תמונות. עוד מעט זה הדבר היחיד שיהיה והעולם ישתנה ואת בת 80.

להיות אתי אלון / בימים אלה אני משחקת ב'מעילה' (משודרת ב־yes וב־STINGTV בימי חמישי) בתפקיד אתי אלון. מהמקום שלי, אחרי כל כך הרבה שעות תחקיר, ברור שאני מזדהה איתה. מבינה לגמרי למה היא עשתה את זה. בגלל אח שלה, בגלל המשפחה שלה, בגלל איך שהיא גדלה. יש לי המון שעות 'אתי אלון', למרות שמעולם לא נפגשנו. ניסיתי, כמובן, אבל היא לא רצתה.

היה שלב שהיא הסכימה שאשלח לה מייל עם שאלות. אז כתבתי לה מייל מהלב שלי, תיארתי את כל מה שאני עוברת ואיך אני רואה את זה, אבל עורכי הדין לא הרשו לי לשלוח לה. אמרו לי, רק שאלות. אז כתבתי את השאלות שהייתי רוצה לשאול אותה. אני אפילו לא מסוגלת להגיד לך מה שאלתי, כי אלה דברים כל כך אישיים. בעיקר רציתי לדעת איך היא הרגישה ברגעים מסוימים. רציתי לדעת את הבפנים של המחשבות שלה, אבל בסופו של דבר אמרתי, זה לא באמת משנה. אחרי התחקיר, עשיתי עם עצמי פגישה ושאלתי את עצמי את כל השאלות שרציתי. קיבלתי מעצמי אחלה תשובות ואני מקווה שהיא תהיה מרוצה מהן.

בהרבה מובנים אתי אלון היא קורבן של המציאות שהיא גדלה לתוכה. למסורת. להיררכיה המשפחתית הבוכרית. אלה לא עולמות שאני מכירה מקרוב. זה דרש ממני הרבה עבודה כדי להבין. גדלתי במין מיקס כזה, אבא שלי עלה ממרוקו, אמא שלי נולדה בארץ, אמא שלה נולדה בארץ ואמא של אמא שלה נולדה בפולין. נולדתי בתל־אביב וגדלתי בתל־אביב. כשהיו שואלים אותי, 'מאיזה מוצא את', לא הבנתי מה אומרים. בכלל לא נראה לי שיש דבר כזה. הייתי עונה, ישראלית. לא הבנתי מה זה מזרחי. כשהייתי קטנה, לאמא היה חבר ערבי ולא הבנתי למה אנשים עושים מזה עניין כל כך גדול.

אני יכולה להתחבר לסיפור של אתי אלון, כי אני חושבת שאיפשהו בתוכי גם אני בן־אדם מאוד מרצה, למרות שניתנה לי אפשרות להיות מה שאני רוצה ולעסוק במה שאני רוצה. יש בי מין חיילת ממושמעת, שזה מאוד משונה, בגלל שאני גם הבן־אדם הכי לא ממסדי. אולי זה קשור לסביבה שגדלתי בה, שהייתה מאוד היפית, אמנותית וחסרת שגרה. לא היו ימים מסודרים. הייתי באה להצגות, מסתובבת על סטים, מבלה עם המבוגרים.

האם יש מישהו בחיי שהייתי מוכנה ללכת רחוק למענו - מוסרית - כמו שאתי אלון עשתה? אנחנו תמיד אומרים, בשביל המשפחה שלנו, בשביל הילדים. אבל אני חושבת שאני פחדנית מדי. אם הייתי התסריטאית של הסרט על החיים שלי, הייתי צריכה להכניס דברים קיצוניים בעלילה כדי להביא את עצמי למצב כזה. עם כל זה שאני אוהבת ללכת למקומות מאוד רחוקים רגשית, כמעט עד שלב שאני שואלת את עצמי, מי באמת נמצאת שם, יש בי כל הזמן צורך חזק לשמור על הדברים. שלא יתפרקו.

יהודה לוי / יהודה משחק ב'מעילה' את אחי, עופר מקסימוב. די מדהים שזאת הפעם הראשונה שאנחנו משחקים יחד. היינו ב'הבורר', אבל אף פעם לא הייתה לנו סצנה יחד. מהרגע הראשון ב'מעילה' היה בינינו חיבור חזק, למרות שאני לא יכולה לזקוף את זה לזכותי. לא חושבת שיש מישהו שאין ליהודה חיבור איתו. הוא מגנט.

לא הכרנו לפני ולא היו לי דעות קדומות. הפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתה אחרי שהסרט 'אור' יצא. הלכתי ליד הבית שלי ופתאום ג'יפ עצר על המדרכה, ויהודה יצא מהג'יפ והסתער עליי בצעקות, "ראיתי את 'אור'! את מלכה! הרגת אותי!" אולי בגלל זה לא חשבתי עליו שום דבר אחר ממה שהוא - כי הוא כל כך חשוף. בכל סיטואציה שפגשתי אותו, התחלנו לדבר מיד על הדברים הכי אישיים. עוד לא אמרתי בוקר טוב, וכבר כל האמת בחוץ. בגלל זה הוא שחקן כל כך טוב.

הוא השמין לתפקיד משהו כמו עשרה קילו. אני הייתי משטרת ההשמנה שלו. כל הזמן עודדתי אותו. אמרתי לו, "יהודה, זה מדהים, עוד לאפות, עוד בורקסים, אתה עוד רגע שם". כמו קואצ'רית של השמנה.

יופי של תפקיד / יש שני דברים שאומרים לי ברחוב כשפוגשים אותי במציאות: "זה הכל?" כי חושבים שאני יותר גבוהה. והדבר שני זה, "אה, במציאות את דווקא נראית בסדר. דווקא יפה". אני לא אמורה להיות מופתעת מזה. מה את מצפה? תראי אילו תפקידים את בוחרת לשחק.

מעולם לא היה לי חשוב להיות "יפה" בתפקידים שלי. זה מעולם לא היה הקטע שלי וגם לא הטייפקאסטינג שלי, נגיד לשחק את מרילין מונרו. אני פשוט בוחרת את מה שמעניין אותי. בדרך כלל זה יהיה משהו שעדיין לא עשיתי ואולי כן יעניין אותי פעם לעשות דמות נורא משקיענית במראה. אבל העיסוק הזה של להיראות טוב מול המצלמה, זה משהו שלא רק שמעולם לא היה לי, אני חושבת שהוא מאוד בעייתי לשחקנים. לא רק ליופי או לא יופי, אובר־מודעות עצמית זה דבר לא טוב.

כשהייתי יותר צעירה היה לי אנטי למקום הנשי הזה, זה ממש לא דיבר אליי. לא הייתי מסוגלת להתלבש מעבר לשרוואל וטי־שירט. גם להתאפר היה משהו שלקח ממני אנרגיה. הייתי ילדה רצינית מאוד. סנובית בהכל. הרגשתי שכל ההתעסקות הזאת במראה היא שטחית, מתחת לכבודי. היום אני פתוחה לשחק עם זה. אני מבינה שגם ההימנעות שלי מהשקעה, מלהיות יותר נשית, הייתה מין סוג של פחד או אגו. להגיד, "זה לא אני".

רונית אלקבץ / הכרתי את רונית כששיחקנו יחד ב'אור'. היא שמעה על התסריט מהבמאית, קרן ידעיה, ופשוט הודיעה שהיא תשחק שם. ובאמת, היא הייתה אחת הנשים הכי משכנעות שפגשתי בחיי. היו לה כל כך הרבה כוחות לייצר כל מציאות שהיא רצתה ולהפנט את כולם.

אני הצטרפתי לסרט בדרך שונה. אני חברה של הבת של הבמאית. יום אחד כשהייתי אצלם בבית, קרן אמרה לי, "תראי את הפרצוף שלך! את חייבת להיות שחקנית". הייתי בת 17. עוד לא הייתי סגורה מה אני רוצה להיות. אחרי כמה זמן היא התקשרה ואמרה, "כתבתי תסריט ויש תפקיד בדיוק בשבילך". למעשה, האודישן שלי נמשך שלוש שנים. עוד פגישה ועוד פגישה. וגם הבנתי אותה. הייתי אז מאוד צעירה, עוד לא למדתי, היה צריך אומץ כדי ללהק אותי לתפקיד מורכב כזה. ברגע שרונית נכנסה לתמונה זה היה עוד יותר ברור שאני צריכה לעשות את זה. עשינו יחד כמה סצנות, היה קצת מביך, אבל החיבור בינינו היה מיידי.

מעבר לזה שרונית תמיד היפנטה אותי - הייתי מוצאת את עצמי בוהה בה בכל רגע - היא הצחיקה אותי מאוד. זה משהו שלא ידעו עליה מספיק. לא יצא לקולנוע להרוויח את זה. היא הייתה מצחיקה בטירוף, מלאה במודעות עצמית. היו בה את כל הגוונים וכל הסתירות וכל הרבדים של הרגשות שיכולים להיות באדם. זה מה שהפך אותה למרתקת כל כך.

מדי פעם היינו מסתמסות. אף אחת מאיתנו לא מהסוג שמרים טלפון לקשקש. זה לא הפריע לי להרגיש שהחיבור שלנו הוא חיבור של משפחה. אני חושבת עליה הרבה. לא במונחים של החמצה, להפך. אני מרגישה שהיא הספיקה כל כך הרבה בזמן הלא־ארוך שהיא הייתה כאן.

שנת הקורונה / הסגר הראשון היה טריפי לאללה. חוץ מקושי ועצב לגבי מה שקורה, היה לי מאוד נעים להיזכר שאנחנו לא שולטים בכלום. לצאת לרחוב ולראות את יום כיפור במשך חודשיים, זה הלחיץ אותי והרגיע אותי בו־זמנית. עם הילדים (מיכאל, 7.5, אוריה, 2.5) רקדנו מלא, עשינו 'ג'אסט דאנס' ביוטיוב. שיחקנו בכל דבר אפשרי. הבן שלי למד לתפור, תפרנו יחד בובות, עשינו עם הפליימוביל כזה סטופ מושן - סדרה בהמשכים שקראנו לה "השוד הגדול במזנון הקטן". הם כאלה פרטנרים טובים.

הזמן הירוק / לא למדתי לבשל כמו כולם בקורונה, אבל הפכתי לטבעונית. הייתי במקומות האלה עוד לפני, אבל התקופה הזאת הקצינה אצלי יותר את הרצון להיות מאה אחוז אקולוגית. מול הבית שלי, בשכונת שפירא, יש את התחנה המרכזית החדשה, 30 שנה, המקום עם זיהום האוויר הכי גבוה בארץ. יש לנו מאבק ארוך בנושא והפינוי עוד לא מעבר לפינה. תוחלת החיים התקצרה בכל האזורים שמקיפים את התחנה. יש 30 אחוז מעל זיהום האוויר שמותר בחוק. מישהו משלם על זה? הרי אם אני לא אשלם ארנונה, יעשו לי משהו, נכון? אז למה לא עושים משהו למי שעובר על החוק? אלה חיים של אנשים. יש בית ספר, שהבן שלי הולך אליו, צמוד לתחנה המרכזית. למה הדבר הזה לא דחוף יותר מכל דבר אחר?

40 / בשנה הבאה אהיה בת 40. טוב שאתה מזכיר לי, חשבתי שאני בת שש. אני באמת אדם קצת אינפנטילי. עד היום, בארוחות המשפחתיות הגדולות אני יושבת בחלק של הילדים. לפני כמה זמן שתיתי יין והבן הקטן שלי אוריה שאל אם הוא יכול לשתות גם. אמרתי לו, "לא, זה משהו של גדולים". הוא הופתע: "אמא, את גדולה?"

הייתי רוצה להגיד שאני מעל ההתעסקות בגיל, שאני אדם יותר עמוק, אבל תראה את השיער הלבן שיש לי פתאום. לא יכולה להתעלם ממנו. מצד שני, אני עפה עליו. אולי מתישהו אצבע, לא יודעת, רוב הזמן השיער שלי לא כל כך ברשותי. בכל תפקיד צובעים לי אותו או עושים איתו משהו אחר. הצד האידיוטי שבי מתחיל להתעורר ולשאול: מה עשית? מה הספקת? יש גם את הצד השני שמבין שאין לי מה לעשות עם כל השאלות האלה.

דאנה, עם א' / נולדתי דאנה. לא הוספתי א'. זו לא הייתה גחמה. עד היום אומרים לי, בשביל מה הוספת? כדי שתהיי מיוחדת? אבל האמת היא שזה השם שנתנו לי כשנולדתי. לאמא שלי זה נראה יותר יפה. היא רצתה לקרוא לי לנה או לינה, ואבא שלי רצה לקרוא לי דניאל, אז הם שילבו. שנים נורא התביישתי בזה. בבית הספר לא הפסיקו לאכול לי את הראש עם זה. גם ככה הייתי אז יצור, אז פשוט העפתי את ה־א' עד שהרגשתי נוח להחזיר.

בשבילי, רק מונוגמיה / איתמר ואני מגיל 23 יחד. הוא אמן פלסטי. בגלל ששנינו מבינים את הצורך להשתנות, זה כאילו אנחנו מנהלים המון מערכות יחסים עם אותו אדם. הבסיס הוא שפשוט כיף לנו יחד. אנחנו עדיין קצת מרגישים כזה שאנחנו במסיבת פיג'מות ושכל מה שקורה - בית וילדים - זה קצת פייק.

האם יש לי דרייב חזק יותר להצליח בזוגיות שלי בגלל שאני בת להורים גרושים? לא יודעת אם זה להוכיח, כמו שיש לי צורך עמוק במונוגמיה. אולי בגלל החסך. אני לא חושבת שיש בהכרח משהו אחד שנכון לכולם, אבל מהחוויה שלי, כבת להורים גרושים והיפים, זה כנראה מאוד נכון לי.

לא אהבתי מעולם את הרווקות. האמת שבחיים לא הייתי בדייט. פעם אחת אולי, וזה דחה אותי ברמה ממש פיזית. את איתמר הכרתי דרך חברים משותפים ורק בדייט קלטתי מה קורה. הייתי בטוחה שהוא סתם רוצה להתיידד. בחיים לא פגשתי מישהו ברחוב ואמרתי, "בוא נלך על זה". אם מחר חלילה משהו יתפקשש עם איתמר, אין לי מושג איך העולם עובד.

מחוץ לבועה / בכל תקופת הקורונה ניסיתי להיות כמה שיותר פעילה בהפגנות. לא עליתי לבלפור, כי צילמתי כל הזמן ולא רציתי לקחת סיכון בהתקהלות, אבל עשיתי מה שאני יכולה. מאוד רציתי שינוי, אבל גם לא העזתי לקוות יותר מדי. זה הצחיק אותי ברמות, פתאום קלטנו שאנחנו יושבים ומתפללים שנפתלי בנט יצליח להקים ממשלה.

יש בממשלה הזאת משהו שמרגש אותי אפילו יותר מממשלת שמאל. אני חושבת שהיא באמת מייצגת את מה שקורה. אף צד לא יכול להימחק. לא ימנים, לא שמאלנים, לא ערבים, לא דתיים. יכולתי להגיד שהייתי רוצה ממשלה שיהיה בה כאילו רק את מי שאני רוצה, אבל מה הטעם בזה? לא רק אני חיה פה. עצם זה שאני מרגישה נוח עכשיו, אפילו במאבק על התחנה המרכזית, להעלות דברים ולתייג שרות ושרים, מעיד על השינוי. בראש שלי יש סיכוי שהם ישמעו אותי. זו כבר תקווה מבחינתי.

נו לוגו / מעולם לא לקחתי עבודה בשביל כסף. פשוט לא מסוגלת. כן ויתרתי על הרבה מאוד כסף. כשהייתי צעירה יותר, זה היה שיא ההשפלה מבחינתי לראות את עצמי בפרסומת או עם מוצר בשלט חוצות. פעם ניסו ממש לשכנע אותי לעשות איזו פרסומת. כבר הסכמתי, אבל כשיצאה לי המילה "כן" התחלתי לבכות. אבל גם אם אגיד לעצמי, יאללה, שחררי, האפשרויות שלי מוגבלות. לא אוכל לפרסם מוצר שארוז בפלסטיק לא ממוחזר או מוצרי בשר וחלב.

ברור שמנסים לנער אותי, אבל עובדה שאני בסדר גמור. למרות שהיו תקופות שעבדתי בחנות למתנות, כי לא רציתי לקחת תפקידים שהציעו לי. התחילו בדיוק כל הטלנובלות ולא הייתי מוכנה. אז הלכתי לעבוד בחנות לאביזרי מסיבות. אם היום אצטרך לעמוד באותה סיטואציה - אין לי מושג מה אעשה. לא חושבת שיש לי היום כבר אופציה ללכת למלצר. אני גם מלצרית כל כך גרועה, שעדיף לכולם שאתמקד במשחק. אתה יודע כמה מקומות פיטרו אותי אחרי שעה? שעה!

תודה לאקדמיה / את פרס אופיר הראשון שלי קיבלתי על התפקיד ב'אור'. ב־2014 זכיתי בשני אופיר על 'אפס ביחסי אנוש' ו'את לי לילה'. זה מצחיק כי באותו ערב הייתי בטוחה שלא אזכה בכלום כי הקולות יתחלקו. יש תמונה אחת שתלינו בבית מרגע ההכרזה, וזה נראה כאילו איתמר הוא זה שזכה, בעוד אני משתבללת לאחור. אף פעם לא הייתי חוגגת הישגים או פרסים. הראש שלי תמיד בדבר הבא. הפרס מקבל משמעות כשזה תפקיד שאני אוהבת או כשהפרויקט הגיע לאנשים ודיבר אליהם. וכאלה היו ב'את לי לילה', שיצרו חברים מאוד טובים שלי, וכמובן 'אפס ביחסי אנוש'.

במבט לאחור, 2014 הייתה קפיצת מדרגה מקצועית. מצד אחד עשיתי דברים שקודם לא העזתי לעשות. 'אפס ביחסי אנוש' גילה לצופים את מה שחברים שלי יודעים: אני לא רק רצינית. אני זוכרת שהצטלמתי עם נלי (תגר) ושני (קליין) לכתבה ליום העצמאות, עמדנו על הגשר בין הקריה לעזריאלי, ופתאום באה נגלה של חיילות וכולן היו עלינו. הכי בריטני שלי.