דמיינו את גיל 60 כמו ספת השתרעות ענקית ורכה, ועליה כיסוי משי בהיר, והיא מוקפת חופה שמגינה מהרוח, מהשמש ומרעשי הסביבה. לכאן בורחת ענת וקסמן כדי לנוח וכדי שאף אחד לא יבלבל לה במוח, כי באמת כבר אין לה כוח. אחרי השנים המאתגרות שחוותה, עם עליהום מטורף בעקבות התבטאות פוליטית שיצאה מפרופורציה, ניתוח ראש מסובך להוצאת גידול שפיר שנפל עליה בדיוק בגיל שבו הייתה אמא שלה כשנפטרה מסרטן, וכמה שנים לפני כן גם מסכת גירושים - ותבינו מדוע הדבר שהיא הכי צריכה עכשיו הוא שקט. גם אם זה מגיע באריזה של השלמה והתבוננות ותבונה וכל המילים האלה המכובסות שמתארות את גיל 60.
למה מכובסות? כי מבחינתה של וקסמן צריך פשוט להגיד זיקנה. כן, זיקנה. כי היא יודעת והיא לא מתכחשת והיא לא מתעלמת. היא בת 60 השנה וזהו כבר גיל של זקנים. אבל זה לא אומר שהעניין הזה לא קשה לה ושהיא לא מתמודדת עם מיליון שאלות שרצות לה בראש. למשל "מה עושים עם הקפלים של הווילונות האלה?" אני מסיטה את ראשי אל החלון הגדול בסלון הדירה השמחה שלה בשכונת בבלי בתל־אביב, אבל הוא עירום מכל וילון. כי וקסמן מתכוונת לווילונות הבשר המתדלדלים התלויים על הזרוע הדקיקה שלה. באלוהים, דקיקה כמו בגט צרפתי, אבל היא בווילונות. "עד הבית של השכנים שומעים את ההד של הקפלים זזים", היא מנערת את הזרוע ושתינו בצחוק על הרצפה.
בכלל, הרבה צחוק מלווה את השיחה שלנו. גם מפני שבחדר מרחפת רוחה של ענת גוב, "החברה המתה הכי טובה שלי, ש־90 אחוז ממנה זה חוש הומור", שבימים אלה הסרט שנעשה על חייה עלה לאקרנים, ושלוש ענתיות בחדר אחד זה באמת חתיכת עניין. אבל לענת גוב עוד מעט נגיע. בינתיים ענת וקסמן בווילונות.
"אני לא רוצה שירחמו עליי. אני בעשור לא משהו, אבל שלא יחשבו שאני מתלוננת. אבל כן, הייתה לי קשה ההתמודדות עם משבר גיל 60", היא מרימה על מסעד הכורסה זוג רגליים מעורר קנאה, ושמלת הבית האדומה שהיא לובשת מתרוממת מעט. "רוצים לכבס את המילה הזאת כל הזמן ובמקום להגיד זיקנה אומרים התבגרות, התבשלות".
עכשיו קוראים לזה גיל התבונה.
"אה תבונה. ומה עם הווילונות?" שוב מרימה את הזרוע. "זה וילונות של תבונה? תקשיבי לי, זה בלאי של הגוף. מגיל 50 זה עשור מאוד בעייתי, ולי אישית הוא היה בעייתי במיוחד. היה בו גידול, וניתוח, ואחרי זה היה הראיון האומלל בטלוויזיה שבו אמרתי דברים בטון מעצבן ויורד לך שבוע מהחיים ואחרי זה ההנהלה בקאמרי שאת עובדת איתה איזה 20 שנה התחלפה, וההנהלה החדשה באה ועזבה, וציפי פינס, שיש לי קשר מאוד עמוק איתה, אמרה לי בואי לבית ליסין. אבל לעבור תיאטרון אחרי כל כך הרבה שנים, קשה לי עם מעברים, בשבילי זה תופת".
טוב. זה בגלל שאמא שלך חצי עיראקית. אנחנו שונאים תזוזות. לא שאלו אותך כל הילדות בשביל מה את יוצאת מהבית?
"בדיוק", כמעט קופצת ממקומה. "אשרי יושבי ביתך זה בעוכריי".
אני בכלל מתפלאת שנתנו לך להתגרש.
"זה הניצחון הגדול שלי. את יודעת איך אמא שלי עזבה את אבא שלי? היא מתה. אני אמרתי לעצמי אני לא אצא מתה. אמא שלי בחרה במוות. היא קיבלה לפני מותה ספר רוחני שלימד איך לבחור בחיים, אבל העבירה לי אותו ואמרה: 'קחי, בשבילי זה אבוד'. אני חליתי בדיוק בגיל שבו היא חלתה - 53. אבל אצלי הגידול היה שפיר".
כשאת מביטה לאחור, את מבינה מדוע הגידול הגיע?
"כן מאוד. זה היה שש שנים אחרי הגירושים והגוף עצר כי אני לא הייתי מסוגלת לעצור. ערב־ערב הצגות וסדרה וקמפיין והגוף אמר די".
קפיצת זיקנה
אז היא הורידה הילוך בתיאטרון, עברה מתפקידים ראשיים למשניים, הבינה שאפשר גם לא להופיע כל ערב אבל אז, אחרי שנחה מספיק וחשבה שהינה היא חוזרת לטרוף את הבמות, הגיעה הקורונה.
"לאדם יש תוכניות ואלוהים צוחק, כי באמת כבר נחתי, וחזרתי לשתי הצגות בבית ליסין, ופתאום בום. כל העולם עוצר ובהתחלה זה שיעשע אותי. אמרתי מה מנוחה עכשיו. אני נכנסת לסגר בגיל 58 ואני אצא ממנו בגיל 60. זה נראה לי רעיון משעשע, אבל אחר כך הבנתי שחוסר האינטראקציה, היעדר העבודה, זה שפתאום הסתובבתי בעננת שיכחה, הצעירים שהקיפו אותי בתיאטרון נעלמו, הזיכרון נחלש, המילים בורחות. ידעתי שבגיל 60 יש קפיצת זיקנה, אצלי היא התחברה עם הקורונה ופתאום אין סביבי אנשים, ורק אז הבנתי את החשיבות של להמשיך לעבוד".
היא הבינה אותה גם כאשר הרופאים, אחרי ניתוח הראש המסובך שעברה, עודדו אותה להמשיך לעבוד תוך כדי ההקרנות. "זה קושי מטורף אבל זה הציל אותי. אני לא רוצה להגיד את המשפט שהגרמנים חתומים עליו, אבל העבודה מצילה ממוות. ואת הדבר הזה הרגשתי בקורונה, כשפתאום לא היה כלום. את בוואקום ואת מנסה להתחבר לעולם".
אפרופו העולם, וקסמן, אמא של יונתן בן 31 וגאיה בת 23, חושבת שצריך להפסיק את אובססיית הבאת הילדים לעולם ולא ממש בוער לה להיות סבתא. "אנחנו מביאים את עצמנו לאסון ולכן אני אומרת - תעצרו את הילודה. בשביל מה שלושה וארבעה ילדים? מה לא הבנתם? מה הקורונה לא הסבירה לכם? העולם הולך לאבדון, ואתם ממשיכים לעשות ילדים. ושלא תביני, אני מתה על ילדים, אבל לא בוער לי לכלכל עוד פיות".
את הגירושים מהשחקן אוהד שחר עברה לפני 15 שנה והיא ממש לא מתגעגעת לזוגיות. "כבר הבנתי שלא מחכה לי בחוץ שום דבר ושטוב לי לבד. גבר בחיים שלי רק יפריע לי, לילדים, לבית. אבל יש לזה כל מיני שלבים. יש את השלב שאת מתגרשת ואומרת 'נהדר', ואז מבינה שלא מחכה לך שום דבר נהדר בחוץ ונרגעת. ועדיין נדבקים אליי ואני לא יודעת למה".
כי את נראית מעולה והתרככת נורא.
"נכון אבל נמנעים מלגשת. מפחידה. יש לי פה, יש לי דעות".
וסקס לא חסר לך?
"לא. הייתי 22 שנים במערכת זוגית ומיציתי. את יודעת כמה נשים מתחמקות מהבעלים שלהן ולא רוצות? אישה יכולה בלי".
אבל מיצית את הזוגיות, לא את ההתרגשות והתשוקה למישהו חדש.
"אז היה קצת ריגוש אחרי שהתגרשתי, בסוף שנות ה־40, אבל היום אני עייפה. כשאת נהנית מהלבד, כשזה בנוי ויסודי, אז אין כבר את כל הסחות הדעת. בשבילי עכשיו גבר זה הסחת דעת כי החיים שלי רגועים וטובים. אין לי כוח להטרפות".
אני רואה שטוב לך גם עם איך שאת נראית ואת לא עושה טיפולים אסתטיים.
יש לי עור טוב. אני לא צריכה. בוטוקס זה כואב ומגעיל ופעם עשיתי וזה הרים לי את הגבות מוזר. אני לא יכולה לאבד את המימיקות. זה כלי העבודה שלי. לצערי אני צובעת שיער, אבל אם לא הייתי שחקנית גם לא הייתי צובעת. אני מחכה שיעשו דברים בלי התערבות של סכין ואז נראה. אבל הורדתי חמישה קילו בקורונה, כי לא היה לי פשוט".
"ילד זה עבודה"
כבת לאבא נכה צה"ל שחטף כדור במלחמת השחרור וסבל כל השנים מפוסט־טראומה, ולאמא יתומת צה"ל ממלחמת השחרור, שהתחתנה גם מתוך צורך לטפל בחייל הפצוע, וקסמן חוותה ילדות של מכות והתקפי זעם — אבל גם של שמחה גדולה מאוד בבית.
"סבא רבא שלי כמה דורות לאחור, הוא שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד, ולכן אצלנו שמחה זה גנטי. חייתי כל החיים בשמחה בלי לדעת שזה מוטיב שטבוע בחסידות ובלי לדעת מאיפה זה בא. זו משפחה עם סיפור, ועם השנים אני מגלה יותר. היום זה טרנדי להופיע בחצרות אבל אני רוצה כבר הרבה זמן לעמוד על במה קטנה ולספר את הסיפור שלי ואיך הוא דחף אותי קדימה כנגד כל הסיכויים. כל המשפחה שלי היא תבנית ארצישראלית, שני סוגי ב' שנפגשו. היא נולדה בתשעה באב, הוא נולד בפורים והם התחתנו באחד באפריל".
אז מה עוצר אותך? אפילו חוש הומור יש בסיפור.
"הומור זה חשוב ואנחנו באמת משפחה מאוד מצחיקה. אבל אני צריכה איתי כותב, וזה קשה למצוא את הבנאדם לכתוב איתו, לשים את הלב שלך בידיים שלו".
בואי נדבר קצת על ענת גוב.
"ענת היא החברה המתה שלי. זה נוח, חברה מתה. היא אוהבת שאני מצחיקה אותה. אנחנו מדברות, אני עושה פרצופים מול המראה".
חברה מתה זה יתרון. היא לא יכולה לענות.
"בטח שיכולה לענות. אני מדברת איתה כל הזמן ושואלת שאלות".
הן הכירו לפני כמעט 25 שנה, כאשר וקסמן שיחקה בהצגה "החברות הכי טובות" לפי מחזה של גוב. הקשר ביניהן הפך אישי מאוד שנים לאחר מכן, כאשר על ערש דוויי הפקידה המחזאית המחוננת את הצוואה שלה בידיה של וקסמן, בדמות המחזה "סוף טוב" שבו שיחקה.
"בהתחלה לא רציתי, כי אמא שלי מתה מסרטן, אבל מי יכול להגיד לא לתפקיד כזה. אמרתי לה, 'ענת, אין לי כוח להספדים', אז היא אמרה לי, 'אבל שיהיה מצחיק' (צועקת, בקול חרוך). ענת פלירטטה עם המוות ואני הצחקתי אותה והיא הצחיקה אותי. היא אהבה להיקרע מצחוק והעריכה הומור, וזה נוח כי אני לא יודעת לתחזק חברויות, למרות שנראה שכן".
יש לך חברות טובות?
"לא. אין לי. נפגעתי. אני לא יודעת לתחזק, אז זה נוח חברה מתה. כשעצוב או קשה אני מדברת עם האחים שלי - אחד מעליי ועוד שניים מתחתיי - ואנחנו חברים טובים".
ואיך היחסים עם האקס, השחקן אוהד שחר?
"סבבה לגמרי. יש לו משפחה חדשה וילדה בת שש. רץ לגינות, אבל הוא אוהב את זה. אולי זה עושה לו להרגיש צעיר. בשבילי ילד זה עבודה. אין לי כוח לזה. אין לי כוח לוויתורים שצריך לעשות בנישואים".
עשית הרבה ויתורים בנישואים?
"וואו, אין לי כוח להיכנס לזה. נישואים זו מערכת ויתורים עד שאתה אומר 'די, אני לא יכול יותר'. עד שזה מתפוצץ ואת אומרת, 'כמה אני יכולה'".
יש מודל של שחקנית שכמותה את רוצה להזדקן?
"כן אבל זה יישמע בנאלי: מריל סטריפ. היא האלה. כל סרט שלה אני רואה כדי ללמוד. אני גם אוהבת מאוד את ג'וליה לואי דרייפוס, היא הכי גדולה בדורה ויש לה את הצחוק הכי משגע בעולם".
פחות נפגעת
המסקנה שהיא הגיעה אליה לאחר הראיון ההוא לסרט של דני קושמרו, שבמסגרתו דיברה בהתנשאות על מצביעי הימין וחטפה את כל העגבניות לפרצוף, זה שצריך לשמור על הפה.
אז עכשיו לא תביעי דעה פוליטית?
"מה פתאום דעה פוליטית. למה להביע. היה לי מספיק קשה".
אז מה שאת אומרת זה שאמן צריך לסתום את הפה ולא להגיד את דעתו?
"אני עושה מה שטוב לי. שאחרים יעשו מה שהם רוצים. לאחר מה שחוויתי על בשרי, אני לא אביע יותר את דעתי הפוליטית. ובכלל, לא דחוף לי יותר להגיד דברים. עושה לי רע. לא מדברת. זהו".
נרגעת.
"רגוע. רגוע. הכל נרגע. הכל נכנס לאיזה מקום שהוא צריך להיכנס, תודה לאל וזה חלק טוב שקורה בהזדקנות. את פחות מושכת דברים, פחות נפגעת, הכל יותר קצר וחבל ליפול למלכודות".
ומה הלאה?
"עבודה וסקרנות לגבי איך אני מנתבת את החיים שלי, מתוך ההבנה שדברים לא יהיו כשהיו. יש את המשפט 'חדש ימיך כקדם', אבל קדם זה גם קדימה. מה שהיה לי טוב בקדם אייצר לעצמי כדי שאמשיך קדימה. מה שמשמח אתכם, תמשיכו איתו קדימה".
