שלושה חודשים אחרי מותו של דני קרוון, הפסל והאמן חתן פרס ישראל, יושבת אלמנתו חוה קרוון בסטודיו המיותם במרכז תל־אביב, מוקפת במודלים של עבודותיו המפורסמות ומתקשה להתמודד עם האבל והאובדן. "אחרי 70 שנה יחד, חלק ממך מת", היא חולקת את רגשותיה. "עד היום לא עיכלתי שדני איננו. כל רגע אני מרגישה צורך לספר לו משהו".
זו הפעם השנייה בלבד שקרוון מעזה להגיע לסטודיו, שנתן לבעלה המנוח הרבה השראה. "בהתחלה לא יכולתי", היא מסבירה, "הרגשתי שדני נמצא בכל מקום – מחייך ואומר כל מיני דברים. הוא תמיד היה כל כך נוכח, מעורב בכל דבר, מביע דעה".
קרוון מתקשה לעכל את האובדן גם משום שלא הספיקה להיפרד. "לא ראיתי אותו הולך מאיתנו והיו לנו מלא תוכניות לעתיד", היא מתוודה. "לפני שנה דני התבשר שיש לו מחלה ממארת בכבד. הוא סירב לקבל טיפולים, משום שהטיפול רק היה גורם סבל.
דני ביקש ממני ומשלוש הבנות שלנו שנבטיח לו שלא ניקח אותו לבית חולים. דני ידע שהוא מאוד חולה ושהמוות מתקרב, והיחידה במשפחה שהסתובבה בהכחשה מוחלטת הייתי אני. לא ראיתי שהמוות שלו מתקרב. הייתי בטוחה שאהיה הראשונה בתור, בגלל החיים הקשים, הרעב והקור, שסבלתי במלחמת העולם השנייה.
"ואז בשבת, ה־29 במאי, דיברנו והייתה לנו תוכנית לצאת לטייל בשדרות חן. לדני היה חום גבוה, אז הוא קיבל אינפוזיה ושכב לנוח בסלון. שתיתי משהו במטבח ויזהר, החתן שלנו, שמר עליו. פתאום יזהר קרא לי: 'חוה, זה נגמר!'. חשבתי שהאינפוזיה נגמרה. אמרתי ליזהר: 'אין בעיה, אני יודעת להחליף אינפוזיה'. ואז יזהר התחיל לבכות. נכנסתי לסלון וראיתי שדני הפסיק לנשום. בכלל לא האמנתי שהוא מת. בשבילי הוא מת באמצע החיים. זה היה צפוי ופתאומי כאחד".
הערב ישודר בכאן 11 (21:00) הסרט התיעודי "דני קרוון" של הבמאי ברק היימן, המועמד לפרס אופיר. בסרט המרתק והנוגע, שמוצג גם ברשת בתי הקולנוע "לב" וברחבי העולם, קרוון והיימן יוצאים למסע באנדרטות ובכיכרות שהקים האמן בארץ ובאירופה. מאנדרטת הנגב, העיר הלבנה ורחבת היכל התרבות בתל־אביב ועד "דרך זכויות האדם" ו"מחווה לצוענים" בגרמניה ו"כיכר הסובלנות", רחבת שדרת שארל דה גול ו"אקס מאז'ור" בצרפת. הביקורים של קרוון נעשו מתוך דאגה למצב התחזוקה של העבודות.
"ביום ההולדת ה־90 של דני, בדצמבר האחרון, התאספנו לראות את הסרט", מספרת חוה, "בגלל הקורונה רק בני המשפחה נכחו באירוע. דני אהב מאוד את הסרט. לי ולבנות הייתה ביקורת. חשבנו שאפשר היה להוציא סצנות אחדות ולהכניס אחרות".
מה הפריע לך?
"בסרט יש יותר מדי סצנות בהן דני, שהיה היפוכונדר, הולך להיבדק אצל רופאים. אני גם לא בטוחה שבסרט יצא באמת כל חוש ההומור שלו. ברק בחר קטעים בהם דני קצת מתעצבן וכועס. ברור שהיו דברים שעיצבנו אותו, כמו סוגיית הצל בכיכר היכל התרבות. עכשיו, בגלל עבודות הרכבת הקלה רוצים להפוך חלק מהכיכר לחניון לכלים הכבדים ואנו יוצאות למאבק. אין להם מקום אחר לשים את הכלים?".
ביום של הפצצה
קרוון, שתחגוג באוקטובר 90, נולדה בוורשה תחת השם אווה פוגלר למשפחה ממעמד הפועלים. "אימי הייתה קופאית בקונדיטוריה ואבי מומחה לסריגה", היא מספרת. "הוריי היו חרוצים מאוד ובמשך הרבה שנים הייתי בת יחידה".
איזו ילדות זאת הייתה?
"הזיכרונות נמחקו מאז הטראומה שחוויתי ב־1 בספטמבר 1939, היום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. אבא גויס לצבא הפולני ובהפגזה הגרמנית הראשונה אימא ואני רצנו למרתף. פצצה הרסה את הבית שלנו, וכשיצאנו מהמרתף גילינו שהבניין הפך להר של הריסות. הפכנו להומלסים. החוויה הזאת מחקה לי כל מה שהיה קודם. אני פשוט לא זוכרת כלום מילדותי. אימא סיפרה אחר כך שהיו לי כלב, ובת דודה בגילי שגרה איתנו".
הילדה בת השמונה ואמה יצאו חסרות כל למסע נדודים והישרדות. "רצנו בין הפצצות והגענו לדירה של חברים, שם גרנו עד ששמענו שהיהודים צריכים להסתגר בגטו ורשה, ואז ברחנו כדי לחבור לאבא שלי שברח לרוסיה", חוה משחזרת. "עשינו זאת בעזרת מבריחים מקצועיים להם שילמנו הודות לעזרה כספית מחברים וקרובי משפחה, שבכו עלינו – איך אנחנו נוסעים לרוסיה, משם לא חוזרים. הם חשבו שהגרמנים תרבותיים".
רגע לפני שחצו את הגבול קרוון חוותה טראומה מטלטלת נוספת, שעיצבה את אישיותה. "לילה אחד הלכנו לעבר הנהר בוג, שם המתינו שתי סירות. ואז המעבירים אמרו לאימא: 'לא לוקחים את הילדה – היא תבכה ותסגיר אותנו. צריך שיהיה שקט'. אימא אמרה: 'אתם תשאירו אותי פה עם הילדה? כל החיים לא תסלחו לעצמכם'. הם נכנעו והעבירו אותנו לצד הרוסי".
האימא והבת חברו לאב שגר בביאליסטוק, ואז הרוסים דרשו מהם לקבל אזרחות רוסית או לחזור לפולין. "הוריי החליטו לא לקחת את האזרחות הרוסית, משום שחשבו שנחזור עוד לפולין. מי ידע אז שתהיה כזאת השמדה המונית. העלו אותנו לרכבת צפופה, שעשתה דרכה לסיביר. הנסיעה ארכה חודש, ומדי פעם נתנו לנו מים חמים ולחם. בסיביר שמו אותנו במחנה אוהלים ביער ואמרו לנו לבנות צריף. המפקד אמר: 'או שתתרגלו או שתתפגרו'".
אחרי שנה בסיביר הקפואה הסכם שחתמו הפולנים עם הרוסים איפשר לקרוון ולהוריה לעקור לקירגיסטן, שם חיו חמש שנים. "מארץ קרה עברנו לארץ חמה, שבה פירות גדלים על העצים. קטפנו את הפירות ואכלנו. כולנו חלינו – אחרי שנים שלא נגענו בפרי הבטן כבר לא הייתה רגילה. גרנו בחדר אחד בבית שעשוי מאדמה. הלכתי לבית ספר, ואבא התחיל לעבוד כמנהל תחנה של מכוניות שהובילו משא, ואימא התפרנסה מתפירה".
בתום המלחמה הם שבו לפולין וגילו ש"אף אחד מקרובי המשפחה לא נשאר, כולם נרצחו חוץ מדוד אחד שעלה לארץ ב־1939". המשפחה נתקלה גם באנטישמיות. וזה המקום לציין שנפגשתי עם קרוון יום אחרי החמרה במשבר היחסים עם פולין, על רקע החוק שיסכל השבת רכוש יהודי שהחרימו הנאצים. "המשבר ביחסים לא הפתיע אותי. המאבק על הרכוש היהודי אבוד והיהודים לא יקבלו את רכושם. כשהיהודים חזרו מהמחנות, הפולנים היו בהלם. וכשהיהודים ניסו לשוב לבית שלהם, או שהכו אותם או שהרגו אותם. איש לא החזיר דבר".
הוריה של קרוון ניסו לשקם את חייהם ואף נולדה להם בת נוספת. "כשהייתי בת 16 נולדה אחותי שולה. הייתי חצי אמא שלה. היינו ביחסים מאוד טובים. לצערי היא מתה לפני שנתיים ממחלה קשה".
חוה אומרת ש"האנטישמיות הייתה גלויה ואיומה, וב־1950 החלטנו לעלות לארץ. כשירדתי מהאונייה בחיפה שאלתי את המדריכה של השומר הצעיר: 'מה, כולם פה יהודים?'. הוריי נלקחו למעברת שער העלייה ובסופו של דבר השתקעו ברמת־גן. אותי לקחו לקיבוץ גן שמואל, שם למדתי עברית ועבדתי קשה. הייתי מאושרת".
מגן שמואל קרוון עברה עם חברים להראל, שם הכירה את דני קרוון. "זה היה קיבוץ של פלמחניקים צברים, ואנחנו הפולניות קיבלנו סחרחורת מהגברים החתיכים ומהביטחון העצמי שלהם. יום אחד סידרתי את הצלחות בחדר האוכל ופתאום אני רואה שבכניסה עומד בחור שחרחר וכולם ניגשו אליו. הבחור חייך ונעתקה לי הנשימה. שאלתי מי הבחור והאנשים מסביבי אמרו: 'את לא מכירה? זה דני'. כולם בשומר הצעיר הכירו אותו – היה צייר תפאורות, שר במקהלה והשתתף בהצגות".
מאז אותו מפגש ראשוני התחיל פרק של חיזור הדדי. "דני משך לי בשיער כששרנו יחד במקהלה. בסוף יצאנו לטייל קצת וככה זה נהיה. גרנו יחד בקיבוץ". ב־1955 הם עזבו את הראל ומיסדו את הקשר. הזוג הצעיר עבר לתל־אביב, לבית הקטן של הוריו של קרוון, וחיו במרפסת.
בעוד קרוון עיצב תפאורות לתיאטרון, רעייתו לימדה חינוך גופני. לזוג נולדו שלוש בנות: נועה, במאית; תמר, צלמת ואושיית אופנה; ויעל, בעבר כוכבת ילדים וכיום חיה בפורטוגל ועוסקת בתיאטרון ויזואלי.
הפריצה הגדולה
בשלהי שנות ה־60 הגיעה הפריצה הגדולה של קרוון. הוא כונן יצירות מרשימות ומוערכות בארץ ובעולם, והמשפחה נסעה בעקבותיו, ובין היתר חיה בפריז שנים אחדות. במהלך שהותם בעיר האורות חוה ראיינה עבור "ידיעות אחרונות" יוצרים, כוכבי קולנוע ואמנים מפורסמים. בעשורים האחרונים היא הצטרפה לקרוון במסעותיו. "הייתי בכל מקום איתו, בכל הזדמנות ובכל פרויקט".
היית מעורבת בפרויקטים שלו?
"מאוד. בשנים הראשונות הייתי המזכירה שלו. מאז, דני תמיד הראה לי את התוכניות הראשוניות ושיתף בהתלבטויות שלו. כשהוא התווכח עם אחרים והכריז שהוא לא יעשה את הפרויקט המיועד, הרגעתי ושיכנעתי אותו".
לא הרגשת שאת חיה בצילו?
"כשאתה חי עם אמן זה ברור שאתה חייב להיות אדם שלא מחפש פרסום. לא הייתי זקוקה לתשומת לב, משום שקיבלתי כל כך הרבה תשומת לב מההורים שלי בילדותי כבת יחידה. לא חייתי בצילו של דני, אלא לידו. הייתי בכל מקום איתו והייתי קהל מעריץ".
אף פעם לא רבתם?
"אני לא זוכרת ריבים, והייתה לו נאמנות מוחלטת. דני היה נדיב בצורה שאי אפשר לתאר. הוא גם היה אדם מאוד מפרגן. לאנשים מסוימים דווקא היה קשה לסבול את ההצלחה שלו".
יש לך תוכניות לעתיד?
"אני מנסה לכתוב ספר זיכרונות וגם לתקן ולהביא לדפוס ספר שדני כתב על עצמו, אבל עדיין קשה לי להבין שאני לבד. לא השלמתי עדיין עם זה שדני איננו". •
