דודי בר־דויד מתכונן לגיל 40, אז מה אם יש עוד שלוש שנים עד אז – יש הרבה עבודה. אחרי שנים של רווקות הוללת וחיפוש עצמי, המוזיקאי שאחראי לעשרות מהלהיטים הגדולים של הזמרים הפופולריים ביותר בארץ וזכה בשנים האחרונות לאהבה ישירה מהקהל שגודש את ההופעות שלו, התברגן: גר בצפון תל־אביב עם אשתו ובנם בן החמישה חודשים, ומרגיש שגם הוא נולד קצת מחדש.

"מי שגדל במשפחה מזרחית יודע שלכל גיל יש חוב – צריך להיות אבא, לקום לעבודה. ואני כתבן שירים, מתעסק בניסים ונפלאות, עולה להופיע וגר בתל־אביב כאילו אני בן 25, מתי תתעורר", הוא צוחק. "בשנים האחרונות של הרווקות הייתי יוצא לסיבוב בעיר ומבקש מבורא עולם שיוציא אותי משם, ואז דניאל באה לחיים שלי".

את אשתו ואם בנו הוא פגש כשהלבישה את רוני דלומי, איתה הוא הקליט דואט. אפשר לומר שהיא הגיעה בתזמון טוב, כשבר־דויד כבר מוגשם ורגוע. אבל זה לא בא לו בקלות. בר־דויד הסתובב עשור וחצי בעיר הגדולה, עובר מסע ארוך בדרך לאהבת הקהל ולהשלמה עצמית. כמו הרבה אנשים שעזבו את השכונה הקטנה בה גדלו, בר־דויד התגלגל לתל־אביב. "בגיל 23 הגעתי לדירת חדר, עם גיטרה ומחשב וזהו", הוא נזכר ומחייך. "התפרנסתי מללמד גיטרה, פיתוח קול, קצת הופעות, הייתה לי להקה".

הוא ניסה לפרוץ, הפיק אלבום שגנז בגלל חוסר עניין לציבור, ובגיל 27 מצא את עצמו בעונה התשיעית של "כוכב נולד", מתרסק בפריים־טיים כשהשופטת מירי מסיקה שילחה אותו לדרכו. "כל האגו שלי נשבר. עד אז הייתי שר שירים אפלים כאלה, רוק קשוח, יצאתי משם והבנתי שאני רוצה לשיר שירים לכולם, לא רק את הסגנון האחד שידעתי לעשות. לפני שמונה שנים הוא כתב סוף־סוף את השיר שהזניק אותו לתודעה, "מישהו אחר". "השיר הכי חשוף שלי. שרתי את השיר עם מאיה הרמן, פתחתי את הלב ואמרתי את מה שיש לי. הוא התפוצץ ונוגן הרבה ברדיו, יש לו שלושה מיליון צפיות ביוטיוב. לפני כמה שבועות עדן חסון עשה לו קאבר. זה מדהים לראות כוח של שירים שמחזיקים כל כך הרבה זמן. איזה זכות זה לכתוב שירים שנשארים. אני אדם מאמין, מי שכותב בשירים מאמין בניסים ומאמין באלוהים. הבנתי שזה לא סתם, כל הדרך הלא קלה שאני עובר".

אחרי "מישהו אחר" בר־דויד החליט לא להתבשם מהחיבוק החולף ושם לעצמו מטרה: להתמקצע בכתיבת שירים. "פתחתי אולפן קטן בחדר השינה, וישבתי לכתוב מהבוקר עד הלילה. אמרתי לחבר שהפיק את לירן דנינו שאולי יעניין אותו שיר שכתבתי – 'יש לך את הכל', והוא אהב. השיר הפך ללהיט. מדנינו זה עבר לריטה, לשלומי שבת, ליובל דיין, עומר אדם, אייל גולן, משה פרץ. ואז יום אחד אני מקבל טלפון 'היי דודי, זו מירי מסיקה. אתה זוכר שהעפתי אותך מתוכנית טלוויזיה? אז עכשיו אני רוצה שתכתוב לי שירים'. אמרתי לה לבוא בשישי ומאז כתבתי לה המון שירים. עד היום אנחנו חברים".

הוא גם כתב למלך הלהיטים של השנים האחרונות, עומר אדם, את "פרצופים". "זה נכתב אחרי 'תשמח' ו'השתגעתי בגללך'. אין שירים שאני יודע מראש שיתפוצצו, לא רוצה גם לדעת, אבל השירים האלה באמת התפוצצו. 'פרצופים' היה נשמע לי מאוד מגניב, מצחיק, מרקיד. בהתחלה זה היה בכלל 'פרפרים' ועומר אמר שהוא לא ישיר על פרפרים. אמרתי לו: אז בוא נשנה לפרצופים, הוא אמר 'מגניב' והתחלנו להקליט".

הסלבס הסירו עוקב

השירים של בר־דויד פרצו מגרונם של אמנים אחרים וגרפו מיליוני צפיות והשמעות תכופות ברדיו, אבל לדודי לא נשאר. "לא התבאסתי", הוא מבהיר. "כנראה זה לא היה הזמן שלי. התחלתי לקבל ביטחון רק בשלב מאוחר יותר. המפיק שלי, גלעד שמואלי האחד והיחיד, בזמן שכתבנו את 'תנגן' ו'לילותי' של יובל דיין, שאל אותי מה איתי. הוא אמר, 'תביא כמה שירים ונראה מה נעשה'. באתי אליו לאולפן, ויצאו כמה שירים. העלינו מופע בזאפה, ואז עוד זאפה. אני עומד, מסתכל על הקהל ואומר 'מאיפה באתם? איפה הייתם עד עכשיו?' רואה את ההורים שלי בחיפה, תל־אביב, ירושלים – עומדים בקצה ומסתכלים בגאווה".

לא התחרטת על הזמן האבוד?

"לא. אנחנו עושים הכל באוטומט – מתחתנים, הולכים ללמוד, מביאים ילדים, לומדים מקצוע. אבל האם אנחנו בוחרים דברים באופן מודע? אני חושב שלקח לי הרבה זמן להסכים ולבחור להצליח באמת. הסכמה היא מילה מאוד חשובה מבחינתי. האם אני מקבל על עצמי את העול הזה לשיר, להיות על במה, להעביר מסר. אפילו בשיר האחרון שלי שיצא עכשיו, 'עושה מסיבות', מי שיקשיב למילים יבין שזה שיר שכתבתי בהמשך לכל הדברים שאני שומע על נשים שפוחדות לדבר, שיר אהבה שכתבתי לנשים כולן. צריך יותר קולות כאלה מאשר לדבר על סטורי ועוד פעם סטורי ועוד מסיבות".

ההצלחה הגדולה והמיוחלת הגיעה, הרבה שנים אחרי שבר־דויד נחת בתל־אביב עם חלומות גדולים. עם רפרטואר של להיטים שכתב לאחרים בר־דויד הוציא שירים בעצמו ונדהם לשמוע אותם צולחים את שערי הכניסה לרדיו, כולל גלגלצ. ההופעות שלו החלו למלא אולמות, ואפילו את גלי הקורונה הוא שרד.

אבל ההצלחה הגיעה עם מחירים: חלק מהאמנים שנהנו מהשירים שבר־דויד כתב להם לאורך השנים לא פירגנו בכלל למעבר שלו לקדמת הבמה. הם התעלמו ממנו ואפילו הסירו עוקב באינסטגרם. כשנוגעים בנושא הזה, הרוגע מתחלף אצלו בדריכות. "כשהייתי רק יוצר זה היה מאוד נוח לכולם", הוא מזדקף. "אתה מביא להם שירים שהופכים ללהיטים ומוכרים הופעות, אז כולם מבסוטים. אבל אני תמיד אמרתי 'חבר'ה, אני קודם כל פרפורמר', לא הסתרתי שאני אהיה בפרונט יום אחד. פתאום, כשאני מוציא את השירים שלי, זה נהיה פחות מגניב בתעשייה. הרבה אמרו לי 'מה קרה, פתאום אתה רוצה להיות זמר?'".

מה ענית?

"שלא התחלתי לשיר אחרי שראיתי אתכם מצליחים עם השירים שלי. תמיד רציתי להיות זמר, ולא אשאר כותב צללים כי ככה טוב להם".

אז למה נתת שירים כל כך טובים לאחרים, ואתה עוד ממשיך?

"הבאתי את השירים שלא מתאימים לי. את השירים שאני מוציא לא יכולתי לתת לאף אמן אחר, כולם שבויים באמירה שבא לי בעצמי להגיד לעולם. פתאום ירדתי לאנשים מהעיניים".

היום זה נקרא הסירו עוקב.

"בדיוק. בואי נגיד שקיבלתי הרבה פחות שלום ברחוב. הוצאתי שיר חדש – אף מילה טובה, אין מחמאות. אבל בסדר, אני מבין את נפש האדם, זה המקצוע".

בין גיאורגיה לגידי גוב

בר־דויד יושב עם גיטרה אקוסטית יפהפייה ביד, מנגן ושר שיר בגיאורגית, מאלבום שהוא מתכנן להוציא כמתנה לעצמו ביום ההולדת העגול שהולך ומתקרב. "תמיד כשאני מציג את עצמי, אני אומר שאני הבן של איציק ורותי מלוד, זוג עולים מגיאורגיה שחיכה לילד תשע שנים. אני ילד מבחנה, מהראשונים בארץ. היום כשאני אבא בעצמי אני מבין כמה זה קשה לצפות כל כך הרבה זמן לילד משלך. היו להם הרבה ציפיות ממני כשהגעתי".

והגשמת אותן?

"אבא שלי רצה בשבילי משהו אחר, אמר שהמקצוע הזה הוא בשביל אנשים שקרובים לצלחת. אחרי שהתחלתי לכתוב שירים לכל הגדולים הראיתי לו שעכשיו אני זה שקרוב לצלחת".

אתה מחובר לשורשים התרבותיים שלך?

"מאוד, אבל לאורך השנים גדלתי וצמחתי והייתי חשוף לצורות וסגנונות שונים מהבית שבו גדלתי. באתי משכונה קטנה בלוד, מדברים בגיאורגית ושומעים יואב יצחק, חיים משה ומוזיקה גרוזינית. ואז הלכתי עם אבא שלי לבמות ביום העצמאות וגיליתי את גידי גוב. עניין אותי שיש עוד סוגים של מוזיקה. רק בשנים האחרונות הצבע הים־תיכוני חוזר אליי. בשבוע שעבר יצא לי להופיע עם יואב יצחק, בשביל אבא שלי להיות על במה אחת עם יואב יצחק זו סגירת מעגל מטורפת. שנים הייתי ביחסים אמביוולנטיים עם הצד המזרחי שבי. לקח לי הרבה שנים לקבל את המקום הזה שבתוכי. הקונפליקט הקלאסי של הילד שמבין שמאחורי השכונה הקטנה יש עולם גדול".

מה הלאה?

"אני רוצה להיות שחקן, כמו מה שאמא שלי הייתה רוצה בשבילי. הולך לאודישנים, ואני מאמין שזה עוד יקרה. בא לי לעשות טלוויזיה". •