ואם לסבתא היו משקולות

בדרך כלל, בגיל 54 ספורטאים כבר מביטים לאחור בערגה על הקריירה שהייתה להם. לא במקרה של פולינה כצמן, שתגשים חלום ותשתתף בפעם הראשונה בחייה במשחקים הפראלימפיים. כצמן מתחרה בענף הרמת הכוח, ותתחרה מחר (החל מ־10:30) בטוקיו בתחרות לנשים מעל 86 ק"ג. "בתחרות הראשונה שלי הרמתי 72 קילו. עכשיו 126. זה ההבדל, בתוך עשר שנים", היא אומרת בגאווה.

הרמת כוח הוא ענף המזכיר הרמת משקולות, אבל עם סוגי הרמות שונים (כריעה – סקוואט, זקיפת גב – דדליפט, ולחיצת חזה). במשחקים הפראלימפיים מתחרים בענף הזה רק בלחיצת חזה (Bench Press – הרמה ממצב שכיבה). "זו עבודה קשה, גם מבחינת הטכניקה", מודה כצמן.

מתרגשת?

"דואגת. זו הפעם הראשונה, חצי חיים עברו. לא הגעתי ללונדון ולא לריו. תפסתי את המקום השישי בעולם, וזה נתן לי את הכרטיס לטוקיו. כמובן יש גאווה על כך שאייצג את ישראל, אבל יש גם פחד וחששות שלא אהיה טובה מספיק ולא אצליח להרים את המשקל שאני יודעת שאני יכולה להרים".

ללמוד ללכת מחדש

כצמן נולדה בבלארוס, כשעוד הייתה חלק מברית־המועצות. ב־1980 עברה לאוקראינה, ובחלוף שלוש שנים נסעה לרוסיה וסיימה לימודי ספורט באוניברסיטה, התחתנה והביאה לעולם שני בנים. לאחר 12 שנות נישואים התגרשה וחזרה לאוקראינה. בגיל 33, עלתה לישראל עם הוריה ושני ילדיה.

איך התגלגלת דווקא להרמת כוח?

"תמיד הייתי גדולה וחזקה, ובאוניברסיטה הדפתי כדור ברזל. כשעוד הייתי בריאה חלמתי שאולי אהיה יום אחד באולימפיאדה".

חייה השתנו בגיל 23, אז נפצעה קשה בתאונת דרכים ורגלה השמאלית נקטעה מתחת לברך. "אני מחלקת את החיים שלי לשניים – לפני התאונה ואחריה. כשנתנו לי פרוטזה ראשונה הייתי צריכה ללמוד ללכת מחדש. אחרי התאונה רציתי לחזור לחיים של בריאים, וחזרתי ככה, דרך הספורט", היא משחזרת. בזמן הפציעה היא כבר הייתה אם לשני ילדים קטנים, שהיו עדיין תינוקות. "לא היה פשוט. עם הפרוטזה התחלתי לעבוד בבית חולים, שם העברתי אימוני התעמלות לאנשים שנפצעו והיו בתהליך שיקום".

איך הגעת לספורט הפראלימפי?

"כשהתקינו לי פרוטזה אצל ודים טילקין, רופא בחיפה, הוא אמר לי: 'פולינה, את חזקה אפילו שאת נכה. הספורט לנכים מתפתח עכשיו, תנסי לפנות לוועד הפראלימפי'. הילדים גדלו ועזבו את הבית, היה לי משעמם, וחשבתי שיהיה טוב לעשות משהו חדש".

כצמן ניסתה שוב להדוף כדור ברזל, ולפני כעשור עברה להרמת כוח: "לא הייתי כל כך טכנית והיו לי הרבה כישלונות בתחרויות".

"יש מחשבות על פריז"

כצמן היא סבתא לשתי נכדות – הגדולה בת עשר והקטנה בת שמונה. "הן יודעות שסבתא עושה ספורט", היא מספרת. "כשחיפשתי בדירוג העולמי מצאתי רק חמש ספורטאיות פעילות בענף בגילי, בכל הקטגוריות". בנה דימה מתערב: "קולגות מהעבודה, אנשים שמתעניינים בספורט, שלחו לי תמונה שלה ושאלו: 'מי זו, היא קשורה אליך? זו אחות שלך?'. עניתי: לא לא, זו אמא".

ב־2018 רשמה את הישג השיא שלה: מדליית ארד באליפות אירופה. בשנה החולפת הרימה שיא אישי של 126 ק"ג.

יש לך כאבי שרירים?

"יש כאבים, ויש משחות, זריקות, כדורים. כשהלכתי לאורתופד הוא אמר לי: 'תפסיקי את האימונים, מה הבעיה?'. אמרתי לו: ‘יש מטרה! יש לי כרטיס לאולימפיאדה’".

ומה אחרי המשחקים בטוקיו, מנוחה?

"לא אחזיק את המוט מינימום חודש. יש מחשבות על פריז, אבל קודם אנוח".

“הנכדות יודעות שאני עושה ספורט”. כצמן | צילום: עוז מועלם