היו זמנים בהוליווד // קוונטין טרנטינו - תרגום: גיא הרלינג - כתר - 366 עמ'

 קראו פרק מהספר באתר 'עברית'

אני נהנה כמו שמזמן לא נהניתי, וזה אחרי שסבלתי כמו שמזמן לא סבלתי. וזו השורה התחתונה. כי קל להתחיל בקריאת 'היו זמנים בהוליווד' הגרסה הספרותית, אבל כמה וכמה עמודים פנימה, העסק מתחיל לייגע, להקשות ולהעביר אותך בנחישות מסוימת למצב של כיבוי אורות בחדר השינה כי העיניים נעצמות.

אבל מתישהו, אם מתעקשים, נשמע קליק והספר תופס אותך פתאום — אפילו לא בגרון אלא בכמה אזורים נעימים יותר, וחוויית קריאה שלמה נפרסת, ו'היו זמנים' מתברר כאחד הספרים הכי בלתי צפויים ומענגים בסביבה כרגע.

אולי קשיי ההסתגלות לספר נובעים מהעובדה שקוונטין טרנטינו הוא כותב קולנוע. כותב כמו שאף אחד אחר לא כותב; אשף דיאלוגים, שורות־מחץ כבירות, אקשן קיצוני שמגיח כאילו משום מקום ותוקע לך מזרק בלב — או כדור במצח — וכמו שכבר נכתב פעם בעניינו: לטרנטינו יש חגורה שחורה בפרובוקציות. אבל הוא לחלוטין לא כותב פרוזה. לכן הספר כתוב ברובו בלשון הווה רזה, כמו הוראות בימוי סטנדרטיות: "קליף לוקח פנייה במהירות שיכולה לשבור לו את המפרקת". כאלה.

'היו זמנים' הוא קריצה לז'אנר ספרותי טראשי שטרנטינו, כרגיל, מתיך לזהב; מדובר בעיבוד הספרותי המהיר והזול בעקבות שובר־קופות קולנועי. במקרה זה בעקבות סרטו האחרון, ובמרכזו סיפורם הבדיוני של הכוכב הדועך ריק דלטון והסנצ'ו פנסה שלו, כפיל הפעלולים, קליף בות', שנטועים עמוק בתוך הוליווד האמיתית של שנת 69' על אינספור שחקניה, סוכניה, במאיה, ולוחכי — ובעיקר לוחכות — פנכתה. כולם מופיעים בשמותיהם האמיתיים, והתקופה כולה מופיעה במלוא אי־תקינותה הפוליטית המשוועת.

יותר מזה: הנוסטלגיה התקופתית מפורקת כאן לאלפי רסיסים פרטניים להחריד: תחנות ושדרני רדיו, דגמי מכוניות, פרק מס' 7 של תוכנית האירוח של ABC בשישי בערב בפברואר 69'. אין כאן פרט קולנועי, מוזיקלי או טלוויזיוני, שאיננו קונקרטי עד תום (והסוכן שלו, והמזכירה שלו, והמכונית שבה היא נוהגת, והשיר שהיא שומעת כרגע ברדיו).

זה מקסים ומתיש בו־זמנית, וזה מכתיב לא פעם כתיבה שהיא יותר ספירת־מלאי, פרפרנליה, נקרופיליה. ועדיין, ברגע שאתם מתמסרים לזה, וברגע שאתם מוכנים להיפרד ממבנה הסרט המקורי (סצנת השיא הקורעת של הסרט, שבה דלטון מחסל בלהביור את כנופיית ההיפים של צ'רלס מנסון שהייתה בכלל בדרכה לשכנים, בית פולנסקי־טייט, מקבלת כאן אִזכור כמעט אגבי) — נפתח בפניכם עולם שלם של סיפורים חדשים. למעשה מדובר בשרשרת סיפורים קצרים (אפשר לקרוא את רוב הפרקים גם כבודדים), מעין וינייטות שנונות, מבדרות ומתעתעות מתוך קיום בלתי נתפס שהיה באמת בעיר הסרטים. זה יקום שלם שכל פרט בו קשור איכשהו לכל פרט אחר — מזכיר קצת מבנית את 'מפגש עם חוליית הבריונים' של גנ'יפר איגן — שפשוט סוחף אותך איתו לאיזה קיום חלופי.

טרנטינו כאן איננו התל־אביבי המתוק שהפך להיות; הוא הבאד־אס מאדרפאקר שמסוגל לכתוב זיונים עם קטינות, קרבות כלבים ורציחות אגביות כאילו הוא עצמו אירגן אותם. אבל הדבר שמתחוור בספר, יותר מבכל סרט שלו, הוא ההומניזם העמוק של האיש. יכולתו ונטייתו לראות את הטוב, הפגיע, הנזקק, כמעט בכל סיטואציה ודמות, כולל הפעלולן קליף בות', שאמנם רצח (בין השאר) את אשתו אבל אין דרך שלא לאהוב אותו, כולל צ'רלס מנסון, שאמנם היה מנסון אבל טרנטינו יודע לראות בו גם את המוזיקאי הכושל והנואש שהיה.

בסוף (רק תנו לו שעה ערנית, לא לפני השינה), 'היו זמנים בהוליווד' שואב אתכם דרך חור המנעול, וטרנטינו מעביר את הברק התסריטאי שלו ל(פאלפ)פיקשן בקלות. הנראטיב אכן נדחק פה ושם לשוליים, אבל החל משלב מסוים אתם רק רוצים שכל הכיף הזה לא ייגמר, ושיהיו עוד כמה זמנים. •