הוראה מתקנת

תלמידים רבים, לאורך שנים ודורות, במסגרות כאלו ואחרות, נתקלו באמירות מעליבות מצד מורים ומחנכים שהותירו בהם צלקות גם בחייהם הבוגרים. רפרטואר העלבון הוא מקורי ממש, נאמר לעיתים בפומבי, גם באוזני חברים לכיתה: "לא ייצא ממך כלום"; "את לא מתאימה לבית הספר"; "אף אחד לא יצליח ללמד אותך"; "חבל על הזמן שלך"; "אין טעם שתגשי לבחינה, ממילא לא תצליחי".

מעבר לעלבון המיידי, משפטים אלה עלולים לרסק את הנפש, את הביטחון והערך העצמי. מדובר לעיתים ממש בטראומה לכל החיים. היו כאלה שהצליחו להתמודד עם ההשפלות והיום הם בעלי קריירות ומצטיינים בתחומם. אבל גם אחרי שנים הם קוראים למורים של היום לנהוג ברגישות עם התלמידים שבאחריותם.

תכירו למשל את עינב ורד. ד"ר ורד בשבילכם. "אין לך מוטיבציה, מאכזב עד כמה לא אכפת לך מהלימודים, את לא מתאימה לבית הספר", היא שמעה לא פעם ממוריה. היום היא דוקטור לעבודה סוציאלית עם התמחות בנושא ממנו סבלה רבות בצעירותה – לקויות למידה.

"השנים בבית הספר היו סיוט מתמשך עבורי", היא נזכרת, "ספגתי המון עלבונות מחלק מהמורים. בגלל לקויות הלמידה שלי התקשיתי להשתלב בלימודים. השיא היה בכיתה ט', כשהמורה הקריאה בפני כל הכיתה את מה שכתבתי, עם כל שגיאות הכתיב. נשרתי מבית הספר ונשארתי בבית שנה שלמה. בחופש הגדול עברתי אבחון והתברר שיש לי דיסקלקוליה, קושי במתמטיקה, שגיאות כתיב רבות והבנת הנקרא ברמה מאוד נמוכה. למרות זאת, המאבחנת אמרה שאני מאוד אינטליגנטית ושאני צריכה לחזור לבית הספר. חזרתי בכיתה י' וסיימתי את התיכון ללא בגרות מלאה. האמירות שספגתי חרותות בי כל כך עמוק, כאילו שזה קרה אתמול. כמו לקויי למידה רבים, אני סוחבת פוסט־טראומה, שעיצבה את האישיות שלי. המקרים האלה השפיעו לא רק על הלימודים אלא גם על תחומים נוספים בחיי".

עדי יקותיאלי | צילום: אביגיל עוזי

המהפך בחייה של עינב התרחש במכללה האקדמית תל־חי. היא נרשמה למכינה ייעודית לבעלי לקויות למידה. בסיוע ליווי צמוד של מרכז "חממה" לתמיכה בסטודנטים הצליחה לעמוד בכל הדרישות הגבוהות של החוג לעבודה סוציאלית. כיום היא עוסקת בקידום ילדים ונערים בעלי הפרעות קשב ולקויות למידה, משמשת מדריכת הורים ויועצת למשרד החינוך, ועורכת השתלמויות למורים, יועצים ומנהלי בתי ספר. מסיפור חייה היא מבקשת להעביר מסר אחד עיקרי: "לאנשי חינוך אסור למחוץ את האישיות של הילדים, את הביטחון העצמי, את המסוגלות. ההתנהלות הזו יוצרת הרס נורא ולוקח שנים לבנות הכל מחדש".

איפה הראש שלך?

גם אורנה שלי זוכרת היטב את המשפטים שהוטחו בה בכיתה. בין היתר "בגימנסיה הריאלית יש רק חכמים, את לא מתאימה"; "תחפשי בית ספר מקצועי, שם לא צריך להשתמש בראש". היום שלי היא מנהלת בית הספר היסודי "ידלין", האקדמיה למדענים צעירים בראשון־לציון. "כילדה בכיתה ט' את מרגישה אפס, כלום", היא אומרת, "הכל נסגר ואין פתח מילוט. תחושה שאיכזבתי את כל העולם".

בסיום כיתה ט' זומן אביה של אורנה לבית הספר, שם התבשר שתישאר כיתה, ובכל מקרה מומלץ שירשום אותה בבית ספר מקצועי. "אמרו לו שאני לא מסוגלת, שיראה את הציונים שלי", היא משחזרת, "אבל אבא שלי נלחם עליי ואמר להם – 'אורנה תישאר בבית הספר, לא יעזור לכם'. הוא ביקש שייתנו לי הזדמנות נוספת. במתמטיקה הייתי טובה מאוד, אז המנהל הסכים, אבל בכמה תנאים. תוך חודש וחצי הייתי צריכה לגשת לשבע בחינות ולעבור את כולן בציון של לפחות 90. המנהל הוריד אחר כך ל־85, כי זה נראה באמת בלתי אפשרי מראש, אבל בכל מקרה הם היו בטוחים שאתייאש ולא אשאר. המורים ויתרו עליי".

אורנה שלי | צילום: קובי קואנקס

שלי מספרת על המהפך הגדול: "החופשה התחילה והלכנו לבתי המורים כדי לקבל את החומר לבחינות. כימיה, ספרות, תנ"ך, שפה, צרפתית, אנגלית והיסטוריה. נבחנתי, ולהפתעת המורים השגתי ציונים גבוהים בהרבה מהרף שהציבו לי. המערכת הזו מאוד חזקה, ואם אין מי שמאמין בך אתה עלול ליפול. אני בטוחה שרבים נפלו בדרך".

כיום שלי מנהלת בית ספר שהפך מבוקש בקרב תלמידים. הוא זכה בפרסי חינוך על מצוינות והוגדר על ידי משרד החינוך כ"בית ספר ניסויי פורץ דרך". המקום פועל במודל של אקדמיה, עם קמפוסים, והתלמידים בוחרים את המחנך שלהם וחלק ממקצועות הלימוד. המורות והמורים מפתחים קורסים בתחומים כמו ביוטכנולוגיה, אסטרונומיה ובוטניקה. אין שימוש בחוברות.

"אני אומרת למורות ולמורים בבית הספר: המבחן בטיפול בבעיות הוא לחשוב מה הייתם עושים אם היה מדובר בבן או בבת שלכם", שלי מספרת, "התפקיד שלנו כמחנכים הוא להביט באדם, לא רק בציונים או בתעודה. חייבים להאמין בתלמידים".

חרדות על הבוקר

אגי משעול | צילום ארכיון: יונתן בלום

מוריו של עדי יקותיאלי עד כיתה י' ניסו להגיע בדרכים שונות ומשונות, ברגישות ובחוסר רגישות, אל השורה התחתונה: לא ייצא ממנו כלום. היום יקותיאלי הוא אמן יוצר ומרצה באוניברסיטאות בארה"ב ובמכללות בארץ, בהן בית ברל ושנקר, ומנהל המרכז החינוכי־סביבתי בחירייה. ברזומה שלו גם לימוד בתלמה ילין.

"אמרו לי שזה רק יהיה יותר גרוע, שאני פוגע בממוצע הציונים של בית הספר", הוא נזכר, "חטפתי צעקות מטורפות ממורה מסוימת. היא הייתה מזמינה אותי ללוח וכל הזמן רק נותנת לי עונשים. כל בוקר הייתי מתעורר עם חרדות. רק רציתי לגמור עם הסיוט הזה. גם אחרי שנים, כשכבר סיימתי תואר שני בהצטיינות והצלחתי כאמן יוצר ומרצה, האירועים מבית הספר נותרו חרותים בי. לכן פיתחתי אסטרטגיה עם הילדים שלי כדי שיעברו את בית הספר בלי שהערך העצמי שלהם ייפגע".

חבל ההצלה של יקותיאלי היה אוריאל רשף, מורה בגימנסיה העברית רחביה בירושלים. הוא האמין בו, זיהה את היכולות שלו ודאג שהמורים האחרים יאפשרו לו לסיים את התיכון. "אוריאל הציל אותי", מודה יקותיאלי, "אי אפשר להתפתח בלי ערך עצמי. עשיתי תעודת בגרות בסיסית ולא חשבתי להמשיך ללמוד, משום שממילא לא אתקבל לשום דבר".

אבל יקותיאלי נסע ללמוד בארה"ב בסיוע בת משפחה, המשיך לתואר שני וסיים אותו בהצטיינות. ברקורד שלו כאמור הוראה בישראל, ארה"ב וגם סין. "בוועדות קבלה למכללות להכשרת מורים התעקשתי לקבל סטודנטים שאחרים התנגדו לצרף, כי ידעתי לזהות את הכישרון יוצא הדופן שלהם", הוא אומר, "והם באמת סיימו בהצטיינות. לעומת זאת, היו לי סטודנטים שידעתי שיהיו כמו המורים שהיו לי, וזה ציער אותי. אני אומר לסטודנטים: יותר קל ללמד 20 תלמידים דברים שונים מאשר ללמד את כולם אותו הדבר. אם יוצרים סקרנות אצל תלמיד, תהיה לו מוטיבציה. אסור להשוות בין תלמידים, ואסור לוותר על אף אחד. כל ילד נולד עם יכולות. אחריות ההורים והמורים למצוא אותן".

סיפור יפה, סוף קשה

גם המשוררת אגי משעול נושאת עדיין את זיכרונות בית הספר. "מורים צריכים לקחת בחשבון שמילים נחרתות בלב התלמידים", היא אומרת, "לשנים רבות, לטוב ולרע. משפט אחד כזה נצרב בזיכרוני והוליד את השיר 'אווזים'. מקורו במורה מפחיד למתמטיקה, פרופסור עולה חדש מרומניה שבגלל מגבלות שפה שובץ כנראה לעבוד בתיכון. פחדתי ממנו גם כי התקשיתי מאוד במקצוע הזה, וגם בשל מנהגו להזמין אותי ללוח כדי לפתור בעיות לעיני הכיתה. נוסחאות, מכוניות שיוצאות זו לקראת זו, בריכות שמתמלאות. אלה היו סיפורים יפים לולא הסתיימו תמיד בשאלה קשה ומעצבנת. אין צורך לפרט כמה קשה ומשפיל זה היה בשבילי".

משעול מוסיפה ומספרת: "הוא תמיד נהג לומר משפט בזמן הזה, שלווה בצחוק: 'פריד (זה היה שם משפחתי), אם לציפור היה השכל שלך, היא הייתה עפה אחורה. משפט שיכול לפצוע ולהפיל, או להפך - ליצור איזה דווקא ולהתרומם. מובן שנעלבתי, אבל גם לא יכולתי לשכוח את המשפט בגלל יופיו. עם הזמן גם חשבתי כמה מיוחד היה מצידו של המורה, אחד שבא מהמדעים, לדבר אליי במטפורות, כאילו חש באיזה אופן מסתורי, עוד לפני שידעתי אני, שאהיה משוררת. והרי יכול היה לומר שאין לי שכל באופן הרבה יותר בנאלי.

"את השיר 'אווזים' כתבתי אחרי שנים רבות ומתוך חמלה גם למורה שלי למתמטיקה, שהיו לו בעיות גדולות יותר מאותן נוסחאות. לרבים לא יעמוד הכוח לצמוח מהפצע. הקדשתי בליבי את השיר הזה לתלמידים המצטיינים ומצליחים בתחומים אחרים, כמוני למשל, שבמשך חיי הסתפקתי בחשבון פשוט ומעולם לא נזקקתי למתמטיקה". •

אֲוָזִים

אגי משעול

אֶפְּשְׁטֵין, הַמּוֹרֶה שֶׁלִּי לַמָּתֶמָטִיקָה,

אָהַב לְהוֹצִיא אוֹתִי לַלּוּחַ.

אָמַר שֶׁהָרֹאשׁ שֶׁלִּי מַתְאִים רַק לְכוֹבַע.

אָמַר שֶׁצִּפּוֹר עִם שֵׂכֶל כְּמוֹ שֶׁלִּי

הָיְתָה עָפָה אָחוֹרָה.

שָׁלַח אוֹתִי לִרְעוֹת אֲוָזִים

עַכְשָׁו, בְּמֶרְחַק שָׁנִים מִן הַמִּשְׁפָּט הַזֶּה,

כְּשֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת תַּחַת הַדֶּקֶל

עִם שְׁלֹשֶׁת הָאֲוָזִים הַיָּפִים שֶׁלִּי,

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאוּלַי הִרְחִיק אָז לִרְאוֹת,

הַמּוֹרֶה שֶׁלִּי לַמָּתֶמָטִיקָה,

וְהַצֶּדֶק הָיָה עִמּוֹ.

כִּי אֵין מָה שֶׁמְּשַׂמֵּחַ אוֹתִי יוֹתֵר

מֵאֲשֶׁר לִרְאוֹת אוֹתָם כָּעֵת

עָטִים עַל הַלֶּחֶם הַמְּפֹרָר,

מְכַשְׁכְּשִׁים בִּזְנָבָם הַשָּׂמֵחַ,

קוֹפְאִים רֶגַע דֹּם

מִתַּחַת לִרְסִיסֵי הַמַּיִם

שֶׁאֲנִי מַתִּיזָה עֲלֵיהֶם

מִן הַצִּנּוֹר,

זוֹקְפִים אֶת רֹאשָׁם וְגוּפָם

נִמְתַּח אָז כְּזוֹכֵר

אֲגַמִּים רְחוֹקִים.

מֵאָז מֵת כְּבָר הַמּוֹרֶה שֶׁלִּי לַמָּתֶמָטִיקָה

וּמֵתוּ גַּם בְּעָיוֹתָיו שֶׁאַף פַּעַם לֹא עָלָה בְּיָדִי

לִפְתֹּר.

אֲנִי אוֹהֶבֶת כּוֹבָעִים,

וְתָמִיד בָּעֶרֶב

כְּשֶׁהַצִּפּוֹרִים חוֹזְרוֹת אֶל תּוֹךְ הָעֵץ,

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת זֹאת שֶׁעָפָה אָחוֹרָה.