שנת הלימודים שנפתחת היום תכניס לשגרה דומה – בכפוף לרצונה של הקורונה – את רוב תלמידי ישראל. אותה שיטת לימוד, אותם מקצועות, אותם מבחנים. אבל יש ילדים ונערים שעבורם יום לימודים הוא עניין שונה לגמרי. הם למשל יעבדו במוסך או יעשו מדיטציה בטבע. יהיו גם שיעורים ללא מורים, אבל עם המון אחריות. אנשי חינוך והורים יסבירו כאן למה בחרו בגישות לימודיות שאינן מהזרם המרכזי, ומדוע לדעתם התוצאה תהיה הרבה יותר טובה.

אמרי אביטן (41), מנהל תיכון "החממה" של רשת עמל בפרדס חנה: "בתיכון שלנו כל תלמיד לומד משהו אחר, בקצב אחר, וגם דרכי הלמידה שונות. אחד לומד בקורס מקוון, אחד דרך חבר, אחד בהתנסות ואחד עם מומחה בתחום. כך תוצרי הלמידה מותאמים ליכולות. אפשר למשל ללמוד לבנות חללית, להיות חקלאי, סייבר, חקר דתות, ריקוד מקצועי. אין לנו מורים, אין שיעורים, אבל אפשר ללמוד הכל. אנחנו מפנים את התלמידים למקורות ידע, מכירים להם אנשים ותלמידים אחרים מהתיכון שמומחים בתחום. זה מה שהמורה צריך לעשות: לחבר בין תלמידים ולעודד אותם להיעזר במקורות ידע. אנחנו למעשה לא מורים אלא יזמים. מלמדים תלמידים מכיתה ט' ועד י"ב. התלמידים מספרים בתחילת שנה מה הם רוצים ללמוד, ואנחנו מתאימים להם את התוכנית החינוכית שתלווה אותם לאורך הדרך".

אסף אמיר מור (45), מורה לסייבר ובינה מלאכותית בבית הספר הרב־תחומי "עמל חדרה" למדעים ואמנויות: "אני מלמד כיתות י"א וי"ב את תחום הסייבר דרך שיטת 'כיתה הפוכה'. אני שולח לתלמידים שניים־שלושה סרטונים ודרכם הם חייבים להתכונן לשיעור. אתה דואג שכל תלמיד פועל בעצמו ומפעיל את יתר התלמידים בכיתה – וכך למעשה הוא מוכיח לי שהבין את החומר. בזום אי אפשר באמת לראות את הלבן בעיניים, לכן חשוב להפוך את הילדים לאקטיבים. מובן שיש חלקים שאני מלמד, אבל רוב השיעור הוא דיון שנמצא באחריות התלמיד".

דורית ג'יימס בנימין (46), מנהלת תיכון "עוצמ"ה עתיד־זוקו" בקריית־ביאליק: "לפני שש שנים פתחתי בית ספר עם רשת עתיד, שדוגלת בחינוך טכנולוגי, ועם חברת 'קטרפילר' של הטרקטורים. הקמנו את בית הספר באזור התעשייה בעיר ולקחנו נוער שרוצה ללמוד את תחום כלי רכב והצמ"ה, שחסר בו המון כוח אדם בישראל. פתחנו גם מגמה של ניו־מדיה וקריאייטיב כדי להשלים את התמונה, ידע גם במכירת טרקטורים וכלי רכב. לומדים אצלנו לבנות אתרים, למכור, כל מה שקשור במו"מ. משם התלמידים יכולים להמשיך ללימודים בבית הספר להנדסאים של הטכניון. אנחנו לוקחים נוער שמתקשה במסגרת רגילה. זה נוער יצירתי, עם מרפקים, שחושב אחרת ביחס למיינסטרים. בכיתה י' הם רוכשים מיומנויות. בי"א יורדים כבר למפעל, עם תלוש משכורת והכל, כולל מנטור שמלווה אותם בתעשייה. בכיתה י"ב הם כבר מתנדבים במוסכים שנמצאים בסביבת בית הספר. יש אצלנו גם מקצועות מוכרים, כמו אזרחות, שמשולבים בתוכנית. בסך הכל מדובר ב־74 תלמידים".

רות ולדמן (54), רכזת כימיה־מדעים בתיכון "עתיד" למנהיגות מדעית קהילתית בלוד: "לומדים אצלנו תלמידים מכיתות ט' עד י"ב שממש מתעניינים במדעים ורוצים להיות מדענים. אין מגמות אחרות. מי שהומאני, זה לא בשבילו, גם אם הוא גאון. אנחנו דוגלים בפיתוח מנהיגות. משתמשים למשל בחדר בריחה כתהליך של למידה. מחקרים מראים יתרונות של למידה רב־חושית, תוך כדי משחק. אנחנו גם מלמדים ריקודים של תמיסות, ממש כוריאוגרפיה שלמה. התלמידים רוקחים, בונים ומכינים ומפתיעים אחד את השני. המדענים חשובים לחוזקה של מדינת ישראל".

ד"ר אדיב גל (53), מנהל־שותף של המרכז לחינוך לקיימות בסמינר הקיבוצים ומנחה מורות בבית הספר תל"י אזורי אלונה ביישוב עמיקם: "תל"י אלונה הוא בית ספר רגיל, אבל יש בו דברים מאוד שונים ממה שמכירים במערכת החינוך. עקרונות האקו־הומניזם דוגלים בלהסתכל על האדם, על הטבע ועל הסביבה בכבוד. הילדים למשל יושבים ליד נחל ומאזינים לו, לומדים מה הוא מספר להם. בהתחלה זה קשה, לא מצליחים לעצום את העיניים לדקה, אבל אחרי תקופה הם לא רוצים לקום. אקו־הומניזם עוסק במענה לכל מה שקשור לרגש. אנחנו פותחים כל שיעור במדיטציה, בנחל או במקום סגור. יש אצלנו עבודת צוות, שהיא גם חלק מהעקרונות שלנו".

יעל מסיקה (51), מורה, תלמד למידה רגשית־חברית בכיתות א' בבית הספר המדעי־תורני אמי"ת בשדרות: "למידה רגשית־חברתית היא דבר חדש בארץ ונותנת מקום לכל מה שקשור לרגש ולחברה, במיוחד בעיר כמו שדרות, עם מצב ביטחוני לא פשוט. זה נושא שמאוד חשוב להקדיש לילדים. מדובר במהפכה עירונית, ואני חברה בצוות של מורים שהוכשרו ללמידה רגשית בשטח, בכל בתי הספר בעיר. לתוכנית קוראים "ואהבת" והיא תפעל בכיתות א'. שיעור שלם יוקדש פעם בשבוע ללמידה רגשית־חברתית. למידת אמפתיה, ולא כתיאוריה אלא כמשהו שיהיה נוכח אצל הילדים. למשל לדעת לזהות רגשות, או להביע את עצמם. עושים את זה באמצעות סרטונים, תמונות, סיפורים וחוויות. גולת הכותרת היא להציג בפני הילדים אמא ותינוק בחודשים הראשונים לחייו. הילדים יצפו בהתנהלות הטבעית של האמא מול התינוק: ממצבים שהוא בוכה, צוחק ואוכל ועד שהוא ישן. כך נלמד על הקשר בין האמא לתינוק, איך היא למשל מזהה את הצרכים שלו.

"השנה הראשונה של התינוק היא הכי חשובה לאמפתיה, כי הוא עדיין לא מדבר – ומבין רק רגש. כאשר הופכים להיות ורבלים, הופכים להיות פחות אמפתים. דרך הפעילות הזו הילדים לומדים לשאול שאלות, להבין את המציאות ולהסיק מסקנות. כך הם מפתחים מודעות לרגשות שלהם ולרגשות של החברים שלהם. בשלב מאוחר יותר, אדם רגיש משתמש פחות באלימות. מבחינה אישית אני עוברת שינוי מדהים אחרי 26 שנות הוראה. קיבלתי כלים חשובים לשנות את החיים של התלמידים שלי. זו מתנה ענקית".

טל ציגלר (53), תושבת כפר־סבא, אם לילד שלומד בבית ספר "מונטסורי" בבית ברל: "רשמתי את ילדי לגן שמחנך בשיטת מונטסורי כשלא ידעתי כלום על המקום. היינו שם קבוצה של הורים והתגבשנו. הבטנו סביב ורצינו לוודא שכל הטוב הזה לא ייגמר כאשר הילדים יעלו לכיתה א'. הבנו שהגישה שלנו שונה ביחס לחינוך המסורתי. החלטנו לפנות לעיריית כפר־סבא, ולפני שנתיים בית הספר התחיל לעבוד. מהי הגישה הלימודית? בני אדם נולדים עם כישורים טבעיים. רצון להיות חופשיים, להתנסות, לחקור. כמו שלפני שילד לומד ללכת הוא נופל וקם. תלמידי כיתות א' עד ג' לומדים ביחד. לצעירים מביניהם יש מודל. לכל גיל יש יתרונות, וכך כל אחד מלמד את השני. עיקרון נוסף הוא התאמה אישית לקצב הלימוד. בכיתה רגילה יש בערך 40 תלמידים ואתה צריך להיות בקצב של כולם, גם אם לא הבנת את החומר. הקצב אצלנו מותאם לילדי האמצע, לא לחלשים ולא לחזקים. הכיתה נראית אחרת לגמרי: יש מרחבי למידה למשל לשפה, למתמטיקה, למדעים ולגיאוגרפיה. הבן שלי בונה את תוכנית הלימודים השבועית שלו ומחליט מה הוא רוצה ללמוד, והמנטור הבוגר מתאים לו את התכנים. עצמאות מחזקת את הביטחון עצמי". •