מוצאי שבת

לא מפתיע.

"אולי אותך לא. אותי זה מפתיע כל פעם מחדש. איך מישהו ברחוב אמר לי לא מזמן? 'עזוב שלומי, מה אתה מצטלם עם מסכה? לא יזהו אותך'. הכוונות שלו היו טובות, אבל די לא אכפת לו שאני יכול לגסוס מזה".

מצב מורכב.

"גם את הכובע שאני לפעמים שם באים ומורידים לי, 'שיראו שזה אתה'. אני זורם, אבל לפעמים אומר, 'אני יכול להוריד את הכובע לבד. אין צורך שתורידו לי את כל המצח'".

באוקטובר יסגור שבת שנה לשחרורו מבית החולים, אחרי שאושפז בגלל החמרה במצבו בעקבות מחלת הקורונה שבה נדבק. דיברו אז על חשש לחייו כמי שסובל מבעיה בריאות, אבל שבת התאושש לבסוף רגע לפני שהובהל לטיפול נמרץ וניצח את המחלה, עד לחזרה מלאה ללוח הופעות דחוס כרגיל. דבר אחד לא עזב אותו: הפחד.

"עברתי לילה קריטי שאחריו כמעט עשיתי דואט עם זוהר ארגוב", הוא מגדיר. "שנה אחרי, הפחד שלי קצת ירד כי אני יודע שזה לרוב תלוי בי ואני יודע להיזהר, והפחד הוא היום לא מהמוות אלא בעיקר מלהיות חולה. אתה יודע מה הרס אותי במיוחד אחרי האשפוז? המוות של יהודה בארקן ז"ל".

בגלל הסמיכות לאשפוז שלך?

"כן. לאורך האשפוז שלי הייתי קורא על מצבו וכשהודיעו שהוא נפטר אמרתי לעצמי, 'מה? יכול להיות שאני הבא בתור?' כל מיני מחשבות כאלה. אבל יצאתי מכל זה בצורה מדהימה. קיבלתי כוחות מחדש, הרוב השתפר, אבל עדיין לקח לי זמן להתאושש. הייתי ארבעה חודשים בבית עם חמצן, אבל ישר חזרתי לעבוד על המוזיקה. ואז חזרו גם ההופעות".

הכתבה המלאה במוסף סוף השבוע