שיעורי המהפכה

בכורתי התחילה כיתה ג' השבוע, אבל למעשה לא לגמרי זוכרת איך נראית שגרה נטולת קורונה. המגפה פרצה כשהיא הייתה בתחילת כיתה א', ועוד לא הייתה מתורגלת בפעולות פשוטות כמו לכתוב בתוך השורה.

בשנה וחצי האחרונות הפגיעה בילדים ובילדות הייתה לא מידתית. בסדרי העדיפויות הם תמיד הוצבו הרחק בסוף הרשימה. השאלה העיקרית שמנקרת היא האם הקלישאה לפיה משבר יכול לייצר הזדמנות, באמת יכולה להתממש במערכת כל כך גדולה ומסורבלת כמו מערכת החינוך. האם יש סיכוי לנצל את המגפה בשביל רענון של התפיסות החינוכיות שרווחות ברוב בתי הספר עשרות שנים?

לצערנו שבנו אל ההרגלים הישנים שכוללים כיתה דחוסה, שיעור פרונטלי של 45 דקות עם מורה ושיעורי בית. אבל בשוליים, באזורים שבהם ממילא הייתה חשיבה קצת אחרת או אומץ לנסות מודלים אחרים, הקורונה דווקא האיצה תהליכים מהפכניים ומרגשים. הנה שתי דוגמאות של בתי ספר שונים בתכלית, שעשו את זה אחרת. את מה שהם עושים אפשר לאמץ ברמה הבית־ספרית, הקהילתית או הארצית בלי השקעה כספית מסיבית. כמו תמיד, זה לא עניין של תקציב, אלא של פרדיגמות מחשבתיות לא רלוונטיות שהפכו משום מה לקדושות.

אולפנת "אמי"ת קמה" בירוחם נותנת מענה לנערות דתיות מכל אזור הנגב. בית הספר המכיל "ביכורים" במרכז תל־אביב הוא בית ספר יסודי שבו עשרה אחוזים מהתלמידים בכל כיתה הם עם צרכים מיוחדים. ובכל זאת, הרוח של בתי הספר דומה להפליא. גם ב"קמה" וגם ב"ביכורים" מתעקשים על גישה חינוכית אפקטיבית יותר, יצירתית יותר, רלוונטית יותר לאתגרים וליעדים של כל תלמיד ותלמידה. הקורונה רק חיזקה את העצמאות והתעוזה של המוסדות הללו, והם יכולים להיות מקור מצוין להשראה.

"אחד הדברים הראשונים שעשינו כבר לפני שנים היה לשבור את מודל השיעור של 45 דקות מול מורה", אומרת מנהלת "אמי"ת קמה" שולה לוי. "אין אצלנו הרצאה בכיתה, כי זה לא מאפשר למידה עצמאית. משהו נוסף שהבנו הוא שמחנכת אחת לא יכולה לתת מענה רציני ל־35 תלמידות. עוד לפני המגפה הקצינו לכל מחנכת שתי מורות מקצועיות שמסייעות בקשר האישי, על חשבון שעות השהייה שלהן".

אז מה שינתה המגפה?

"כשהקורונה התפרצה הבנו שהדבר הכי גדול שאנחנו יודעים, זה שאנחנו לא יודעים איך ייראה מחר. לא יודעים איך לסדר את הכיתות, איך לארגן מערכת, וצריך פתרונות מיידיים וגמישים בלי לוותר על הדי־אן־איי של בית הספר. פשוט לקחנו את המודלים הניסויים שהתחלנו איתם, ושיכללנו אותם משמעותית. בשביל זה כל נקודת המבט השתנתה: במקום להסתכל על הכיתה כיחידה אורגנית שצריך להכין לה מערכת או מרחב למידה, היחידה האורגנית שהצוות החינוכי דואג לה זו רק התלמידה עצמה. אני לא צריכה לתת את אותו מענה ל־35 תלמידות אלא לתפור חליפה אישית".

איך זה נראה בפועל? האמת, כמעט כמו חלום. ב־1 בספטמבר התלמידות בכיתות ז' עד י"ב לא מקבלות מערכת שעות או כיתת־אם. זה חודש שכולו מוקדש לשיחות אישיות ולהיכרות עומק. לכל מורה בבית הספר – גם למורות המקצועיות – יש 20 תלמידות שהיא אחראית לפתוח ולסגור איתן את השבוע, לקיים איתן שיחות אישיות פעם בשבועיים, ושיחות אישיות ארוכות להצבת יעדים שלוש פעמים בשנה. "במצב רגיל על 60 תלמידות צריך לשים שתי מחנכות", מסבירה שולה, "אבל אני שמה מחנכת שלישית במקום שעות של למידה פרונטלית אחרת. בחודש הראשון התלמידה מבינה מה סגנון הלמידה שלה, מה הרמה הלימודית ומה המקצועות שיש לנו להציע מעבר למקצועות החובה. היא עונה על שאלון שעוסק בתחום האישי, הרגשי והלימודי יחד עם ההורים, ואז נבנית לה מערכת אישית. היא לא מחויבת לקבוצה, שאותה היא פוגשת בתחילת ובסוף השבוע, אלא רק לעצמה. אם יש שיעור ספרות, התלמידה תחליט אם ללמוד מקרוב או מרחוק, לפי סוגה או לפי תקופות. בכל רצועת זמן יש בין שתיים לחמש בחירות. בגלל שהחירות היא אדירה, אפשר להרחיב אמנות במוזיאון ישראל, להתקדם בקורס מתוקשב במדעים בלי קשר לשאר החברות, או ללמוד בשיעור פרונטלי מתמטיקה".

זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. איך התלמידות לא הולכות לאיבוד ככה?

"אנחנו מציבים יעדים בתחום הלימודי, הרגשי והזהותי בתחילת השנה, ומעדכנים אותן בשיחות הביניים. המודל ההיברידי הזה רלוונטי במיוחד בבית ספר אזורי כמו שלנו. יש לנו תלמידות תחת מתקפת טילים, תלמידות בבידוד בבית – ויש להן מענה מלא. הן לא מפסידות כלום ולא כלואות בזום. הן לא תלושות ולא תלויות, שזו הייתה הבעיה המרכזית בקורונה".

בבית הספר המכיל "ביכורים", בתל־אביב, גם כן עובדים בצורה של יעדים וקבוצות קטנות. אלא שליעדים קוראים "כוונות", וכיוון שמדובר בבית ספר יסודי, הן לפעמים ממש פשוטות. "ילד יכול להגיד לי שהכוונה שלו לשבוע הזה היא לקרוא בלי ניקוד או להיות חבר של עומרי", אומרת המנהלת רוית לוי. "לפני הקורונה זה היה מודל מאוד צר, אבל אז נכנסנו לבתים של הילדים וראינו אותם בסביבה הטבעית שלהם. אז אם ילד יושב בבידוד עם סבתא והיא פותרת סודוקו, זה בהחלט יעד ללמוד לפתור סודוקו".

הבידודים הם מכה שאין איך להתחמק ממנה. כשרוית ואני שוחחנו, יום לפני פתיחת שנת הלימודים, שתי מחנכות התגלו מאומתות. היא לא נבהלה בכלל. "יש צוות כיתה ולא רק מורה אחת. ברור לנו שיהיו הרבה בידודים אז צריך לבנות מודל שבו יש צוותים שלמים שמלווים כיתות. אנחנו בית ספר אזורי, כל התלמידים הם מהשכונה, אז המחנכות מגיעות למרפסות של הילדים ויש לנו 'פעילות מרפסות'. חלק מהפתרונות נולדו בגלל המוגבלות של התלמידים, שהזום לא מתאים להם. זה יצר פתרונות נפלאים. למה ללמוד גיאומטריה בזום אם אפשר להסתובב במרחב העירוני של תל־אביב ולחפש זוויות, מלבנים או אליפסות? עכשיו, בקורונה, ממש כל העיר הופכת לכיתה".

אתם בית ספר מכיל ולכן מתוקצב יותר. זה יכול לקרות בבית ספר רגיל?

"בהחלט. בשביל שיחה שבועית עם ילד לא צריך בית ספר מכיל, אלא חלוקה אחרת של השעות. צריך לשים את זה בסדרי העדיפויות כי זה קריטי. כשהודיעו על הקפסולות, לא נבהלנו כי אנחנו עובדים המון בקבוצות עבודה. למה ילד שיודע לקרוא 'הארי פוטר' צריך ללמוד עברית עם ילד שעכשיו לומד צורה של אותיות? יש גם כאלה וגם כאלה בכיתה א'. המודל של זום ל־35 ילדים הוא פשוט טעות. גם בזום, וגם במרחב הכיתתי – עדיף לעבוד עם עד חמישה ילדים ולתת להם עצמאות. הקורונה אולי האטה את קצב הלמידה אצלנו, אבל לא הגדילה את הפערים. שמרנו על הקצב האישי של כל ילד, וזה דבר מדהים".

איך עושים את זה?

"לתת חופש למנהלים זה תנאי בסיס, ובקורונה זה ניתן יותר", אומרת רוית מ"ביכורים". "עכשיו חובת ההוכחה עלינו". "היעד המרכזי בפעולה החינוכית הוא להעביר את האחריות האישית ואת השליטה לתלמידה", אומרת שולה מ"אמית קמה". "כל רעיון כזה יכול לקרות בכל בית ספר בישראל, זה בעיקר דורש אומץ לנסות ולהבין שיש פה דרך ויש שבירת מסגרות שצריך להעז לעשות אותה".

ה-1 בספטמבר / בית הספר המאוחד ע"ש אלי כהן / ירוחם

כשגבו אל התלמידים, כתב נפתלי בנט על הלוח באותיות דפוס גדולות שש מילים. הוא כיוון אותן אל התלמידים בני השש שהתבוננו בו, אבל אולי לרגע יכול היה להזדהות איתם. הנה הוא עצמו עולה לכיתה א' כראש ממשלה, ובינתיים נראה שבהחלט עושים לו בית ספר.

עם שישה מנדטים ואחרי חפיפה של חצי שעה מצא עצמו בנט בשיעור חייו, נטול כל הפסקות ועם המון מבחני פתע. התחממות ברצועה, הסתבכות מול הסכם הגרעין, מגפה משתוללת, ולוחם מג"ב אחד שנפל בגלל קבלת החלטות אומללה והפך את הביקורת על ראש הממשלה לקטלנית. בבית הספר לראשי ממשלה אין הנחות ואין מועד ב', גם מעט מאוד מורים טובים נמצאים באזור. בסוף, זה תפקיד שכופה בדידות עם מעט מאוד ימי חסד. גם החברים לכיתה הם אתגר קשה לפיצוח.

'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל נחמד לילדים קטנים, אבל הוא לא חל בפוליטיקה. בנט זקוק לאהבת הציבור עד מאוד. בינתיים הוא חווה על בשרו את חוסר הסלחנות והזעם, ואולי יכול לשאת אותם. אבל הקווים נחצו, והשנאה, היא לגמרי שם. כשהובא למנוחות בראל חדריה שמואלי ז"ל, היו שם ביביסטים שדאגו לצעוק שבנט בוגד. ככל הנראה הם פיספסו את היום הראשון של כיתה א'.

כותל המראות

הפיכת קיר התפילות לקיר התמונות באינסטגרם מוכיחה כמה הסליחות נכנסו למיינסטרים. בדרך נשכח משהו חשוב

שיטוט מהיר באינסטגרם מלמד שהמקום הכי פופולרי להצטלם בו בימים אלה הוא לא איזו בריכה אקזוטית או מסעדת גורמה, אלא הכותל המערבי. קיר התפילות והדמעות, מתברר, הפך לקיר התמונות. המקום שבו כל המי והמי מגיעים בשביל לראות ולהיראות בימי הסליחות.

לפני כמה ימים אפילו אייל גולן העלה סלפי עם זוגתו דניאל גרינברג יחד עם הכיתוב: 'ערב סליחות בלתי נשכח בכותל עם האהובים שלי' בצירוף אימוג'י של לב . קשה להאמין שהערב היה בלתי נשכח בזכות איזו חרטה עמוקה, הלא בעבר אמר גולן בעקבות פרשת הקטינות: 'אני הכי מוסרי שיש' ומעולם לא טרח להתנצל. אבל כשהסליחות הן עוד מוצר צריכה והכותל הוא עוד סצנה, אז אי־אפשר לבזבז את ההזדמנות.

גולן לא לבד, בתקופה הזו אי־אפשר להכניס סיכה אל עיר הקודש. "סיורי הסליחות" הפכו לשם קוד שכולל ביקור בשוק מחנה יהודה, שופינג בקניון ממילא, ורגע השיא: הליכה בעיר העתיקה לעבר המסיבה הגדולה. בכותל תפגשו את כולם – חיילים מהטייסת שקפצו לתמונה קבוצתית, אמריקאים מ"תגלית", משפיעני רשת, חילונים גמורים לצד חרדים. כולם מתעדים ומעלים תמונות אל רשתות החברתיות, כי מי שלא שם לא קיים.

מופעי הסליחות בכל הארץ הם הצלחה מסחררת כי הם נוגעים באופן חכם ורגיש בסנטימנט המסורתי. רצף של תפילות ופיוטים שמדברים לכל לב ומולחנים במנגינות מופלאות. אבל דווקא אמירת הסליחות בכותל הפכה מתפילה לסמל סטטוס, מופע של ראווה שהדגש בו הוא על נראות ונוכחות. המופע שמייצר הכותל הוא לא חד־פעמי. בעבר הושמעה ביקורת נוקבת כנגד רב הכותל על תערוכת רכבי יוקרה שנערכה ברחבה, או על הגעתם של ידוענים עד לקיר הקדוש ברכב, במסלול וי־איי־פי.

מכבש הצרכנות והיחצנות שעבר על מוסד הסליחות מלמד בעיקר על מקומם הנינוח והבטוח בלב המיינסטרים הישראלי. ובכל זאת, אפשר לקוות שהטרנד הזה יחלוף או לפחות יתמתן. במקורו, מעמד הסליחות הוא מעמד אינטימי למרות היותו משותף. הבעיה אינה בכמות המשתתפים, להפך, לתפילה ב"רוב עם" יש כוח אדיר, שלא ידמה לעולם לתפילת יחיד או ציבור קטן. המראה של ההמונים ברחבה הוא מראה מרומם דווקא, בגלל שנחילי האנשים הם חסרי דמות או פנים. הם הופכים לאיש אחד בלב אחד. מתוך השמעת קול (ובקשת סליחה) בתוך קולות רבים, מתגלה איזו מידה של ענווה, של קטנות ונסיגה אל מול הימים הנוראים וגזרת הדין ביום הכיפורים. בדיוק ההפך מהקיר בפייסבוק.