נחלת אבות

כשהקורונה התפשטה וטילטלה לנו את החיים, היא גם הזכירה לנו שיש לנו כוח־על אחד. כמו אסיר עולם עם חלון מסורג בתאו, שבורח כל יום בדמיונו אל תוך פיסת השמיים שהוא רואה דרכו, או מאמץ מקק שפלש לחדרו ומרגיש בזכותו פחות בודד בעולם - יש בנו יכולת להתעלות מעל כל מצב בעזרת הדבר הכי קטן ופשוט. באנגליה, איפה שגדלתי, גילו את זה לפני מאות שנים וצלחו אסונות רבים, לאומיים ואישיים, בזכות ספל תה פשוט, שלרגע מאפשר לשכוח את הצרות. אבל בשגרה, כוח־העל שלנו נחלש. אנחנו זקוקים ליותר מחלון עם נוף כדי להתמודד עם החיים – אנחנו זקוקים למסכי טלוויזיה 80 אינץ', לחדרי בריחה ולטיסות לפראג, לטוקיו ולזנזיבר. הקורונה קירקעה אותנו חזק ובזכותה נאלצנו להיזכר שוב בהנאות הפשוטות - כמו הליכה קטנה קרוב לבית.

עוד רואים עצים מהחלון

כשפגשתי את אשתי לילך היא גרה ברחוב טיבר, בגבעתיים, בגן הילדים שאותו ניהלה. זה היה לפני כמעט 30 שנה, שנים בודדות אחרי שעליתי מאנגליה. מאז, הגן הפך לסטודיו שלי, והמשכנו לגור באותו הבית האהוב שלנו, הרבה בזכות הנוף הייחודי מהחצר שלנו. בזמן שגבעתיים הפכה למקום יותר ויותר צפוף והבית שלנו הוקף במגדלי תמ"א שהולכים וחוסמים את השמיים, אנחנו עדיין מביטים מחלון המטבח לנוף של ברוש ואזדרכת, מעבר לחומת הלבנים העתיקה שמפרידה בינינו לבין בית הקברות של נחלת יצחק. אני בטוח שיש הרבה שיחשבו לעצמם, שמדכא לגור לצד בית קברות – אבל אתם ממש טועים.

קודם כל, בזכות הפרשי הגובה, אנחנו רואים רק עצים, אבל גם אם מתקרבים לחומה, מביטים על בית קברות שמזכיר יותר בית עלמין עתיק מאירופה מאשר מקום שהוקם בשנות ה־30 במרכז הארץ. בית העלמין הוכרז כבר מזמן כסגור, וכמעט שלא קוברים בו עוד. לעומת בתי קברות היסטוריים אחרים, כמו טרומפלדור בתל־אביב, אין לו מעמד של אתר לשימור, אך מצבו המוזנח רק מוסיף לקסם שלו, מקום של סודות וסיפורים שהולכים ונשכחים.

הטבע שמעבר לחומה

בסגר הראשון, כשהקורונה מנעה מאיתנו לשחות בבריכה הציבורית או ללכת בפארקים, גילינו מחדש את מה שמסתתר מעבר לחומת החצר. בית הקברות בנוי כשדרה צרה וארוכה, בציר מזרח־מערב בין רחוב טיבר בצד שלנו והפלמ"ח בצד השני. למעשה, לתושבי גבעתיים אין גישה אליו כי יש כניסה רק מהקצה המערבי, אז כשאנחנו רוצים לטייל שם, אנחנו קופצים מעבר לחומה. במקום לשחות בריכות, הלכנו בשביל המרכזי של בית הקברות, הלוך ושוב, 700 מטר לכל כיוון. כמו שקרה בהרבה מקומות בארץ, הירידה בתנועה וברעש האנושי בעיר גרמה להופעתן של החיות. מצאנו את עצמנו מוקפים בהמון ציפורים – נקרים, עורבנים, שלדגים, וכמובן אינספור דררות שצבעו את השמיים בירוק מרהיב. בהליכה אחת, אימצנו גוזל עורבני שכנראה נפל מהקן וננטש. הבנות קראו לו ג'ורג', טיפלנו בו עד שהתחזק ושיחררנו אותו חזרה לבית הקברות. עכשיו כל עורבני שאנחנו רואים הוא ג'ורג'. להקות של תנים התפשטו בבית הקברות, והשקט גרם להם להעז להיחשף יותר. המראה של תן שוכב על קבר ביום סגרירי תפס לי לא פעם את העין. למשך כמה שבועות אימצתי דמות של צלם טבע (מה שאני ממש לא), ובכל בוקר הלכתי בשקט מוחלט בניסיון לצלם את המראה האפוקליפטי הזה. היו לי מעט מאוד הצלחות בצייד הזה, ורק פעמיים, שלוש, הצלחתי לצלם משהו. ההליכות שם הצילו אותי בתקופות שהסגרים לא איפשרו קשר לטבע, אבל גם כשהעיר חזרה לשגרה, ואף מצאה הילוך נוסף של עומס ורעש, אני ממשיך בהליכות בבית העלמין. מעבר להתעמלות, זה מקום שמאפשר לי לברוח לרגע מהעיר ולחשוב. רוב הרעיונות היצירתיים שהיו לי בשנתיים האחרונות נולדו שם.

|

כל המשפחה במקום אחד

אימצנו את המקום סופית בזכות הקורונה, אבל יש לנו קשר גורלי ממושך עם בית הקברות. כשחמי ציבל'ה היה בן עשר, אחיו הקטן גדליהו, נפטר בגיל ארבע משחפת. הוריו לא סיפרו לו למה גדליקו נעלם פתאום, עד שהתחיל להבין את התעלומה כאיש בוגר. רק בגיל 70, מצא את הקבר של אחיו הקטן, בבית הקברות נחלת יצחק, 50 מטר מהבית שלנו. שני סבים, משה ומַחְלָה מהצד של חמותי אסתרק'ה גם התגלו לפני 20 שנה, כשהיא ואחותה חפרו בשורשים שלהן. גם משה ומַחְלָה קבורים כ־50 מטר מהבית שלנו. כשהבנות שלי היו קטנות, אחת ההפעלות הייתה לרדת לבית הקברות עם משפכים ולהשקות את הפרחים על קברי הסבים שהתגלו. בשבילן, בית הקברות כלל לא היה מקום מפחיד, אלא מגרש המשחקים שלהן. אבל הסיפור הכי מפתיע בא דווקא מהצד שלי של המשפחה, האנגלית. תצטרכו להתרכז.

בתחילת המאה הקודמת, סבא רבא שלי וולף עזב את חיה, אשתו, ברוסיה, והשתקע מחדש באנגליה עם שני בניו, לו וסבי מוריס. בינתיים, ברוסיה, חיה התחתנה מחדש, ילדיה הציוניים עלו לארץ, והיא בעקבותיהם. אבא שלי בקושי הכיר את הענף ההוא של המשפחה שלו. לפני עשר שנים, הצלחתי ליצור קשר עם אחת הבנות של חיה, רות שפירובסקי־זלינגר, אשתו של הפסל שלמה זלינגר כשהגיעו מפריז לביקור בארץ. היא סיפרה שלא ידעה בדיוק איפה חיה נקברה, אבל ידעה באיזו שנה היא נפטרה, וזה הספיק לי כדי למצוא את הקבר שלה – כמובן שגם בנחלת יצחק, מאה מטר מהבית! בגיל 74 אבא שלי הגיע מאנגליה ועמד, בוכה ליד קברה של סבתו שהוא לעולם לא הכיר, דקה מהבית שלי.