נכנסנו לטייבה עם אור אחרון וניווטנו לרחוב מיפלח, לפגישה הראשונה. סמטה צדדית קטנה ושקטה באזור הדרומי של העיר עם תנועה דלילה. לא רגילים פה לפרצופים זרים, בטח לא לכאלה שמסתובבים עם מצלמה על החזה. בזמן שחיכינו, יצא שכן למרפסת אחד הבתים ושאל את מי אנחנו מחפשים ומה אנחנו בכלל עושים פה. הסברנו שבאנו לעשות כתבה על האלימות ומעשי הרצח בחברה הערבית. פניו הרצינו ורגע לפני שנבלע חזרה לביתו ביקש "תיזהרו! ותשמרו על עצמכם".
זו עיר גדולה במרחק חצי שעה נסיעה ממרכז הארץ כשאין פקקים. זר שאינו בקיא ולא שומע חדשות, לא יחשוש להסתובב פה. הוא אולי יחוש סקרנות. טייבה גדלה והתפתחה והיא מלאה בחנויות עם שלטי ניאון זוהרים ובשעת ערב מוקדמת רחובותיה הראשיים עמוסים ודוכני אוכל רחוב מזמינים אותך לעצור לידם. מקום קלאסי לסיור מודרך. אבל נסיעה בעיר הזו היא גם טיול בין זירות רצח. הנה בית הקפה שרק לפני שלושה שבועות, בתחילת אוגוסט האחרון, נורה למוות בחזיתו פאדי עבד אל־קאדר בן ה־38. הוא נפצע קשה בפלג גופו העליון והובהל לבית החולים מאיר בכפר־סבא, שם נקבע מותו. ולא רחוק משם נמצאת פינת הרחוב שבה נרצח ואליד נאסר בן ה־32 לפני כחצי שנה. נאסר, תושב טירה, נורה למוות בזמן שישב ברכבו בשכונה הדרומית בטייבה.
ככה אתה נוסע ונוסע והזירות מתחלפות אבל הסיפור כמעט אותו סיפור: רעולי פנים עם נשק אוטומטי שהפתיעו את קורבנם, תמונות שנשלפות ממצלמות האבטחה שתיעדו את הזירה, סרטי סימון של המשטרה, גופה מכוסה על הכביש, פרצופי שכנים שנתפסו בעדשה בחטף, מבוהלים או סתם אדישים.
המספרים בלתי נתפסים. באנו בשלישי בערב, יום שהתחיל ברצח של תושב חיפה משכונת הדר, מוחמד פאיז בן ה־57. פאיז הוא קורבן הרצח מספר 82 בחברה הערבית מתחילת השנה. 1,597 ערבים ישראלים נרצחו מאז שנת 2000. אלו נתונים של חברה בקריסה שאיבדה את כל ההגנות והרסנים. ומשנה לשנה מספר הנרצחים רק הולך ועולה. בשנת 2014 נרצחו 51 ערבים ישראלים, ב־2015 נרצחו 58, 2016 הסתיימה עם 64 ובשנה שאחריה, 2017, נרצחו 72, ב־2018 היו 76 נרצחים וב־2019 נרשם זינוק במעשי הרצח: 96. 2020 נגמרה עם 113 קורבנות. לפי הקצב הנוכחי, שנת 2021 תציב שיא חדש: בכל שלושה ימים לערך נרצח בישראל אזרח ערבי.
רעולי פנים בחתונה
בית הקפה "אל־חייז אל־בדיל" (המרחב האלטרנטיבי) יושב ברחוב אל־קאדסייה, לא הרחק מרחוב מחמוד דרוויש הראשי. זה מרכז צעירים המשמש כגלריה לאמנות ומקום מפגש בשעות הפנאי. כשהגענו לשם בשמונה בערב ישבו שם רביע נסיראת בן ה־16 וחצי וסאלם ג'בלי בן ה־20. הם ילידי העיר ומתגוררים לא רחוק מכאן. אביו של נסיראת, עבדאללה, בדיוק עבר באזור ונכנס לראות שהכל בסדר. "המצב פה מורכב", אמר האב, "אפשר לומר קטסטרופלי. אני בחרדות. רביע הוא הבן הגדול שלי ואני מאוד סומך עליו אבל כשהוא לא עונה לי לטלפון אני מתחיל לחפש אותו. הוא בסדר גמור, אני דואג מאחרים. תבינו, יש פה ירי יומיומי".
כולם מספרים על רמת אלימות בלתי נתפסת. השבוע למשל דיברו בטייבה על ניסיון השוד שהתרחש במהלך חתונה בעיר. זה קרה בסוף השבוע שעבר באחד מאולמות האירועים, באמצע מסיבת נישואים עם מאות משתתפים. קבוצת חמושים רעולי פנים פרצו בהפתעה לאולם, ירו באוויר וניסו לגרור את הכספת הכבדה. האירוע כולו תועד במצלמות האולם והרושם מחריד. הכלה פתחה במנוסה והאורחים רצו לכל עבר בזמן שהשודדים ירו באוויר. הם נמלטו בסוף בלי הכספת.
"עבורי זה כבר חלק מהחיים", אמר סאלם, "וזו הטרגדיה, מה שעצוב בסיפור הוא שהתרגלתי לזה. למה אני צריך לגדול ככה, למה נער בגיל של רביע צריך לגדול ככה? רציתי לגדול כמו ילד בכפר־סבא, נורמלי, בלי יריות סביבי. אני כבר לא מפחד מהיריות. זה באמת מזעזע אותי שאני לא מפחד יותר, שאני לא מתרגש מזה יותר".
רביע: "כן, שמעתי כל כך הרבה פעמים ירי, שהפסקתי לספור. אני גם לא זוכר בן כמה הייתי בפעם הראשונה, אולי מגיל אפס. גדלתי לתוך זה".
"אני לא רגוע עד שהוא חוזר הביתה", התערב עבדאללה, "בלילות לא מומלץ להסתובב פה ברחובות".
"אנחנו באמת צריכים עזרה", סיכם סאלם, "מגיע לנו חיים בטוחים".
עו"ד סעיד חאג' יחיא, 29, יליד ותושב טייבה, הוא מנהל התוכניות והמידע של "אמאן", המרכז הערבי למען חברה בטוחה. לצד קידום של פרויקטים בתחום החינוך, ההסברה והעלאת המודעות למאבק באלימות, אוספים שם את הנתונים היבשים. כל אירוע רצח נרשם ומתועד. "אני עוקב אחרי כל מקרה ומקרה", אומר חאג' יחיא, "מפלח אותו לפי אזור גיאוגרפי, גיל הקורבן, השעה וסוג הנשק. רוב מעשי הרצח מבוצעים בכלי נשק אוטומטיים. זה מלמד אותנו על רמת ההתחמשות בחברה הערבית, אין פה בעיה להשיג נשק קטלני. עוד נתון בולט שעולה מהמעקב שלנו הוא שאמנם רוב האירועים מתרחשים בלילה, אבל לא הרוב המוחץ. המון אירועי רצח מבוצעים לאור יום, לעיני העוברים והשבים. זה אומר שאין פחד ואין הרתעה.
"עוד מסקנה שעולה מהנתונים היא שגיל הנרצחים הולך ויורד. יש יותר ויותר קורבנות צעירים, בשנות ה־20 לחייהם וגם בני נוער בשנות העשרה. רק בשבת האחרונה נרצח אנאס אל־ווחוואח, תלמיד מצטיין בן 18 מלוד. שישה מהנרצחים השנה היו בני פחות מ־18, 24 היו בטווח הגילים 18־25. זה טרגי ברמה שקשה לתפוס.
"אני גם עוקב אחרי המצב בירדן ובשטחי הגדה והרשות הפלסטינית, ורמת האלימות אצלנו גבוהה מהן פי שניים ויותר. החברה הערבית כולה בישראל מדממת אבל בפרט במשולש ואזור המרכז: בעוד רוב הערבים בישראל מתגוררים במחוז הצפון, 38 ממקרי הרצח השנה התרחשו ביישובי המרכז הכוללים את המשולש, כמעט 50 אחוז".
מה זה אומר?
"שרמת האלימות בחברה הערבית שחיה במרכז הארץ חריפה יותר. היא דורשת את הטיפול הדחוף ביותר".
הניידת יצאה למרדף בכאילו
סוהא מנסור מטירה נרצחה ב־12 לאפריל השנה. היא התלוננה במשטרה בעקבות האיומים על חייה אבל זה לא עזר. היא נורתה למוות בסלון היופי שלה שבמרכז העיר, לעיני לקוחה. הרוצח שהיה רעול פנים נמלט מהמקום ברכב. איש לא רדף אחריו.
פחות מחמש דקות נסיעה מפרידות בין טייבה לטירה. למתבונן מבחוץ טירה נראית עיר שתושביה מבוססים יותר. יש בה בתי מידות מפוארים, וילות מוקפות חומה עם שערים חשמליים שמאחוריהם חונים רכבי יוקרה. אבל כל זה רק למראית עין כי מבחינת האלימות, החיים כאן הם אותם חיים כמו בטייבה או בכל עיר ערבית אחרת במשולש. יורים חופשי.
חמזה סאמר, 19, שאדי שביטה, 25, שהד חאסקיה, 18 וסג'א אבו־חיט, 24, ישבו בקפה "זהיר אל ווז" (קפה פרחי השקדים) ברחוב 24 באזור הצפוני של טירה. חבורת צעירים דעתנים שמדברים בצורה מפוכחת על מציאות חייהם. לא מסכימים בכל דבר אחד עם השני אבל מקשיבים זה לזה בסבלנות.
שאדי: "קראתי בפייסבוק שרמת האלימות בחברה הערבית בישראל שווה לזו שמתפרצת בקרב הפאלחים בפריפריה המצרית, הרחק מקהיר. אנחנו לכאורה חיים את החיים המודרניים העכשוויים, מחוברים למדיה, לרשתות החברתיות, חשופים דיגיטלית לחידושים הכי מתקדמים, אבל בסוף־בסוף האלימות פה היא כמו בעולם השלישי".
שהד: "צעירים בגילי לא רוצים להיות מנותקים, הם צריכים ומחפשים שייכות. אבל בני נוער שאין להם מסגרת ופעילות ולא משקיעים בהם הולכים לאיבוד. המצב הנוכחי באמת מפחיד. שמעתי מה קרה לאנאס אל־ווחוואח מלוד ונבהלתי. הייתי יו"ר מועצת התלמידים הערבים במחוז מרכז והוא היה סגן יו"ר מועצת התלמידים של התיכון שלו בלוד. לא הכרתי אותו אישית אבל שמעתי שהוא התנדב והיה פעיל חברתי. אם זה הגיע אליו זה יכול להגיע לכל אחד מאיתנו. הוא לא היה עבריין".
שאדי: "לי ירו על הבית בגלל שמועות. הייתי נער בן 19 והפיצו עליי שקרים ובגלל זה גם הגיעו היריות. זו טראומה נפשית. שלושה חודשים אחר כך לא יצאתי מהבית. איימו על החיים שלי, למרות שלא עשיתי רע לאף אחד ולא פגעתי באף אחד. יצאתי מטירה לכמה שנים כי רציתי לגור במקום בטוח, שש שנים לא חייתי במקום שבו נולדתי וגדלתי. חזרתי לפני חצי שנה כי הבנתי שאסור לנו לברוח מעצמנו, שאין לנו ברירה אלא להתמודד עם האלימות שלנו".
איך אתה יכול להתמודד עם האלימות הזו?
"אנחנו במלחמה ואנחנו נלחמים בה לבד. המדינה לא עוזרת לנו. לא משקיעים פה משאבים, המשטרה לא באמת נלחמת פה במיגור האלימות. אנחנו בסך הכל חמש דקות מכפר־סבא, אבל זה כמו שני יקומים שונים. הפער עצום. שם אתה יכול ללכת בביטחון ברחוב ופה אתה מפחד. אנשים כאן יוצאים לעשות ריצה בכוכב יאיר כי הם מפחדים לרוץ בטירה".
חמזה: "למדינה יש אחריות ענקית למצב, אבל גם אנחנו צריכים לקחת אחריות. זה אומר להפסיק לתת לגיטימציה לארגוני פשיעה. לא להיעזר בהם כדי לפתור בעיות, סכסוכים בין משפחות על כסף או אדמה או כל נושא אחר. במקום לפנות למערכת המשפט אנחנו מכניסים אותם לחיים שלנו. כל החברה הערבית צריכה להתאחד סביב העניין הזה, לנתק מגע מהגורמים העבריינים. מי שיש לו נשק, לא לדבר איתו, מי שיורה, לא לדבר איתו. גם אם זה אבא או אח שלך. לא להתעסק איתם בכלל".
סג'א: "המדינה כשהיא רוצה יודעת לטפל בפשיעה. בנתניה עד לפני 20 שנה היה מפחיד להסתובב ברחובות בגלל מלחמת כנופיות. היום שקט שם כי המשטרה טיפלה בשורש הבעיה. עלינו המשטרה אומרת שאנחנו לא משתפים פעולה ופוטרת את עצמה ככה מאחריות. זה השקר הכי גדול שיש. אנשים שמתלוננים במשטרה לא מקבלים שום הגנה. הם מופקרים לגורלם".
שאדי: "הבית שלי נמצא מול נקודת המשטרה בטירה. אנחנו ממש שכנים. ירו עליו בשמונה בערב כשבתחנה היו שוטרים. הגיעו שני צעירים על קטנוע, עצרו באמצע הכביש, מכוניות עמדו אחריהם וחיכו, והם ירדו, ירו ועלו חזרה על הקטנוע והמשיכו הלאה".
והמשטרה?
"אחרי חמש דקות יצאה ניידת מהתחנה לכאילו מרדף. היא חזרה אחרי כמה דקות לתחנה".
ב־11 בלילה קלנסווה כבויה. זה לא מקום של בתי קפה שפתוחים אל תוך השעות הקטנות, לא מקום שמסתובבים בו בחשיכה. ביולי האחרון נרצח כאן באמצע היום, בכביש הראשי, בקר נאטור. כשהחלו לירות לעברו הוא יצא מהרכב וניסה להימלט בריצה, אבל רוצחיו רדפו אחריו וירו בו 20 כדורים. לא היה לו סיכוי לשרוד את זה. בחודשיים שקדמו להירצחו נורו יריות לעבר שלושת אחיו שניצלו בנס. אב המשפחה נרצח לפני 25 שנה. ארבעה חודשים קודם לכן אירע כאן רצח כפול. בפעולה מקצועית, משל מדובר ביחידת קומנדו מובחרת, הגיעו אלמונים אל בית ביישוב, ניתקו את החשמל ובחסות החשיכה רצחו בירי מדויק את ליית נסרה, 19, ומוחמד חטיב, 21.
חסן נאטור, 27, אומר שקלנסווה זו עיר שקשה לאהוב אבל גם קשה לשנוא. "זה המקום שלי לטוב ולרע", הוא אומר, "ויש בינינו יחסים מורכבים. אנחנו נמצאים במרכז הארץ, ליד כפר יונה, נתניה, לא רחוקים מכפר־סבא, והקרבה הגיאוגרפית הזו הייתה אמורה גם לקרב אותנו ליישובים האלה מבחינה כלכלית, חינוכית וגם ברמת הביטחון האישי. בפועל אנחנו רחוקים מהם בכל הפרמטרים".
פגשנו כאן גם את יוסף ג'ומעה, 40. עורך דין, תושב טייבה, יו"ר הנהגת ההורים בעיר, נשוי פלוס שלוש. יכול להיות שתפסנו אותו ביום לא טוב או סתם במצב רוח עכור, אבל הוא נשמע קודר. "יש אצלנו קונצנזוס שהחברה הערבית סובלת מהזנחה לאורך שנים. דעה אחת אומרת שמדובר בסך הכל במחדל לא מכוון של המדינה. שאנחנו החצר האחורית כי אנחנו מיעוט וככה קרה. דעה אחרת סבורה כי ההזנחה מכוונת וכי מדובר בתוכנית סדורה שמטרתה לדכא את הציבור הערבי פלסטיני בתוך תחומי מדינת ישראל, לדכא אותו עד עצם קיומו הבסיסי ביותר כדי לגרום לו להגר, לעזוב את הארץ, את המקום הזה.
"אם מדובר באופציה הראשונה, אז אפשר לתקן את המחדל וצריך לפעול מהר. אבל אם מדובר באופציה השנייה, כלומר בתוכנית הזנחה סדורה וממוסדת, אז יש לי חדשות עבורך, היא מתחילה להניב פירות. חלק ניכר מהאזרחים הערבים הישראלים בני גילי ובמיוחד צעירים ממני חושבים על הגירה".
אתה שומע את זה, מכיר כאלה, יש שיח בנושא?
"אנשים מדברים על מעבר למדינות שמאפשרות חיים בטוחים, שלא נהוג להסתובב בהן ברחובות הערים ולירות חופשי, כמו פה. הרבה שוקלים עכשיו להגר לגרמניה, או לקנדה, אני מכיר בחור מקלנסווה שמכר את כל הנכסים ועבר עם המשפחה לאיסטנבול. ולא היה עליו שום איום קונקרטי. הוא אמר שהוא לא יכול לסבול יותר את החיים פה, את היריות, את האלימות, את אוזלת היד של המשטרה, דיבר איתי על הדברים הכי בסיסיים, למשל השימוש בכביש. סיפרת לי שבדרך מטירה לקלנסווה עקף אותך בפראות רכב מימין וזה סיכן אותך, גרם לך לסטות מהנתיב. מזלך שלא ניפנפת לו מהחלון או צפרת, כי אי־אפשר לדעת איך זה יתפתח. והיו פה מקרים בעבר שנגמרו לא טוב. ים מקרים. עקיפה מימין, עקיפה משמאל, נתת זכות מעבר לא נתת, צעקות, קללות ובום ירי. חלק גדול מהנרצחים זה בגלל שטויות כאלה".
הילדים שלך ששומעים יריות מהבית לא שואלים שאלות, מה זה, למה זה?
"ברור ששואלים. אני מעוות להם את המציאות, מעדן אותה. למשל כשאני יודע שירו על בית שכן, אני אומר להם שזה מחתונה. כששואלים אותי למה יורים בחתונות אני אומר להם שמדובר במנהג קדום ואז הם שואלים, 'אבל למה ממשיכים איתו' ואני מחליף נושא, עובר לדבר על משהו אחר. אני כמעט כל יום שובר את הראש מה להגיד להם, איזה סיפור לספר הפעם. מה אני אגיד להם, שיורים אצלנו ברחובות, שמסוכן אצלנו?"
