הגנן שהפך לנגיד

כששאלו אותי מה תרצה לעשות כשתגדל, לא אמרתי נגיד בנק ישראל. בכלל לא ידעתי שיש תפקיד כזה. הדבר היחיד שהלהיב אותי אז היה להיות כבאי. דמיינתי את הכבאית מדי בוקר כשהלכתי לבית ספר אוסישקין ברמת־השרון, חוצה בדרך שדות, פרדסים ושדות תות.

המשכתי ללמוד ברמת־השרון גם בכיתה ו' כשהוריי עברו לקריית קריניצי ברמת־גן. לאחר מכן, עברתי לבית ספר בשכונה. אחרי שנה, כשחשבתי שסיימתי עם המעברים, אבא שלי החל לעבוד בבנק העולמי בוושינגטון.

בגיל 14 וחצי הגעתי אל ארץ חדשה, ואל תרבות זרה. די מהר הבנתי שכדי להתערות אני חייב ללמוד את חוקי המקום. כל מי שעשה רילוקיישן בגיל הנעורים יודע כמה לא קל להשתלב.

מגרש הכדורסל השכונתי היה המקום להכיר בו אמריקאים בני גילי. אחרי האימון הראשון, בדרך הביתה, התברר שאחד הנערים הוא שכן שלי. בזכותו, בגיל 15, נכנסתי אל עולם העסקים.

"את תחושת הגאווה כשקניתי נעלי כדורסל לא אשכח". הנער אמיר ירון | צילום: אוסף פרטי

החבר התגאה שיש לו עבודה, מסלול קבוע של חלוקת עיתונים. כיוונתי שעון מעורר לארבע וחצי לפנות בוקר, והצטרפתי אליו. בהתחלה הסתובבנו ברגל; אחד מחזיק את סל העיתונים על הכתף, השני שולף עיתון ומעיף אל חזית הבית, כמה שיותר קרוב לדלת.

בהמשך זה התגלגל לכך שנשכרתי לתפקיד ה'בק אפ' – המחליף שלו בימים שבהם שהה מחוץ לעיר או רצה קצת חופש מלהתעורר בבקרים.

אני אפילו לא זוכר כמה הרווחתי על כל יום של חלוקה, אבל את תחושת הגאווה ברגע שבו נכנסתי לחנות ספורט עם הכסף שהרווחתי במו ידיי ורגליי, וקניתי נעלי כדורסל – את זה לא אשכח.

* * *

זו הייתה ההתחלה. ההתמדה בחלוקת העיתונים עוררה בי את חוש היזמות. אחרי כמה שבועות טובים של העפת עיתונים לדשא, התחלתי להסתכל על הדשא עצמו. לא שהיה לי יידע בגננות, אבל סימנתי את החצרות בעיירה פוטומק שבה גרנו כפוטנציאל עסקי. כשבעלי הבית יצאו לאסוף את העיתון, התחלתי לפתח איתם שיחה. חבר שלי לא הבין מאיפה באה ההתעניינות. אחרי שראיתי שיש בשכונה מספיק קליינטים, קנינו יחד מכסחת דשא ועוד איזה כלי או שניים והתחלנו לעבוד בגינון.

בחלוקת העיתונים נדרשתי לחלקי משרה בלבד, ובגינון פתאום הייתה המון עבודה. התשלום נקבע לפי גודל הדשא. לראשונה למדתי אז שהכסף לא צומח על העצים וגם לא על הדשא. למדתי שיש אנשים שלא אוהבים לשלם בזמן. למדתי שצריך להסתדר.

ההורים שלי לא העניקו לי אף פעם פרס כספי על הצטיינות במבחן, ובכל זאת מבחינתם הלימודים היו ערך עליון. כשעסקי הגננות החלו לגזול ממני שעות רבות, הם הביעו דאגה. עם כל הכבוד לגיג שתפס אותי בקיץ ההוא, גננות לא הייתה הקריירה שהועידו לי.

ובכל זאת, באותם ימים למדתי דרך הידיים והרגליים את חוקי הכלכלה הבסיסיים. בהתחלה עשיתי חישוב כמה חצרות אצטרך לגנן כדי שאוכל לכסות את ההוצאה של מכסחת הדשא. כשהיה צורך בכלי עבודה נוספים, עשיתי מאזנים. כשחישבתי הוצאה מול הכנסה, שיקללתי את עניין הקליינטים שלא שילמו בזמן. ביקור חוזר בבית שלהם, לצורך גבייה, ייקר את העלות. היו קליינטים שלא כיסו את ההשקעה ושקלתי אם למחוק אותם מהרשימה – או להמשיך לעבוד אצלם כדי לשמור על המעמד שלנו כגנני השכונה. למדתי שבמקרים מסוימים עדיף שהפרטנר שלי יהיה זה שילך למשימת גבייה, כי חלק מסרבני התשלום קליינטים קבועים שלו בעיתון. והדבר הכי חשוב שלמדתי זה אחריות. אנשים מחכים לך, בונים עליך, מצפים שהחצר שלהם תיראה כמו שצריך. כשהשעון המעורר מצלצל בבוקר, אתה לא יכול להתעלם ולהישאר במיטה.

* * *

באיזשהו שלב זה נגמר. בגיל 17 חזרתי ארצה לבדי. עד לגיוס התחלתי לקחת קורסים בכלכלה. זה לא היה משהו שתיכננתי מראש או שחלמתי עליו קודם. אמנם תמיד הייתי טוב במתמטיקה ובמספרים; ובילדות, כשאבא שימש כסמנכ"ל הכספים של תדיראן למשל, הוא נהג לקחת אותי לעבודה, שם אהבתי לשחק עם המחשבונים עם הנייר המגולגל – ובכל זאת עד אז לא ממש התחברתי לתחום.

ככה או ככה, כשהגעתי לבקו"ם כבר היה לי חצי תואר בכלכלה. אחרי השירות כקצין ביחידת היועץ הכספי לרמטכ"ל, במקביל ללימודי תואר שני, נסעתי לעשות דוקטורט באוניברסיטת שיקגו. אז כבר המסלול שלי להמשך החיים היה מגובש יותר.

כבר בצעדיי הראשונים בתחום תפס אותי החיבור בין הלוגיקה הכלכלית לבין המציאות. ממשק שגורם לך לחשוב איך אפשר לשפר את מצב הכלכלה, וכפועל יוצא את מצב החברה.

היום כנגיד אני מתעסק במדיניות שער החליפין, ניהול יתרות מט"ח, קביעת הריבית וייעוץ כלכלי לממשלה. ועדיין, לפני כל החלטה, בראש תמיד יושבים לקחי השיעור הכלכלי הראשון בחיי, על המדשאות של פוטומק.