סרט עם סוף זהב

אני ילדה. בת שש או שבע. זורקת את הסרט באוויר. כשזורקים את הסרט באוויר, לוקח ארבע שניות עד שהוא נופל. אני עוצמת עיניים כמו שלימדו אותנו, וסופרת בלב. אחת, שתיים, שלוש, ארבע. בשלוש פוקחת עיניים, ובארבע צריכה לתפוס.

יותר מאוחר, כשאהפוך למקצוענית, לא אצטרך לספור. הפעולה הזאת תהפוך לאוטומטית, כמו חלק ממני. אבל עכשיו אני נזכרת בפעם הראשונה שבה נכנסתי אל האולם, וראיתי את המתעמלות עושות את זה. זה נראה לי בלתי אפשרי. וואו, איך זה יכול להיות? בא לי גם. אבל זה לא קל. בהתחלה אני לא מצליחה לזרוק. או לא תופסת. הסרט נופל. אני חוטפת מהאלות בראש. פעם מכה באף, הוא מתמלא דם, פעם נעקרת לי שן.

הכל התחיל כי הייתי ילדה פעילה. אהבתי להתרוצץ בבית. לקפוץ, לרוץ. ההורים חיפשו לי חוג, הבינו שכדאי שיהיה משהו שיעסיק את בת השש שלהם אחר הצהריים. ליד הבית, בבית ספר "רוזן" בראשון־לציון, היה חוג ריקוד בשילוב התעמלות. קצת גשר, קצת שפגטים, כדור, חישוק קטן. פעם ראשונה שפגשתי כדור וחישוק. התלהבתי. כשבאתי הביתה, רציתי להמשיך.

אחרי שנה המאמנת בחוג ביקשה לפגוש את ההורים שלי. "היא צריכה משהו יותר רציני", אמרה להם. ואז יום אחד אני ואמא מסתובבות בראשון־לציון, מוצאות את עצמנו מחוץ לאיזה מועדון. "מה את אומרת, אולי ניכנס", אמא מציעה. אחר כך יתברר לי שזה היה מתוכנן. ובפנים מלא מתעמלות, מאמנות, משטחים, בנות עם מכשירים. זה הדליק אותי.

לינוי אשרם בילדותה

הלכנו למאמנת, לנה קופילנקו. היא ביקשה לבדוק את הגמישות שלי. רגל למצח. שפגט, כאלה. "את עוד תראי", אמא אומרת לה, "היא תהיה נדיה קומנץ' הבאה של ישראל". ואני בת שבע, לא מכירה את נדיה. רציתי חוג. המאמנת מתחילה לצחוק. נדיה קומנץ' היא בכלל מתעמלת קרקע, ופה זו התעמלות אמנותית. אבל אמא יודעת מצוין על מה היא מדברת – על ההישגים של נדיה.

לאט־לאט אני לומדת, ועובדת על הגמישות. משפגט על הרצפה אל שפגט על כיסא. ואז שפגט יותר גבוה. הקושי עולה. אבל כשאני עולה למשטח אני מרגישה שזה המקום שלי.

ואז תחרויות. הייתי בת עשר כשיצאתי לתחרות הראשונה שלי בקרואטיה. זו פעם ראשונה שעשיתי תרגיל עם הסרט. וזו גם הטיסה הראשונה שלי בחיים. לא טסתי עם המשפחה לפני. ואני בלי ההורים לחמישה־שישה ימים. זה מלחיץ, ומפחיד. פתאום אני צריכה לסדר שיער לבד, איפור לבד, ללבוש בגד של תחרות לבד. אנחנו שתי בנות בחדר, אין הורים בסביבה, ואני מפחדת שאשכח דברים או לא אעשה כמו שצריך, אמא לא לידי אם קורה משהו.

ההתעמלות הופכת אותי לאדם עצמאי. עוד קודם אני נוסעת לאימונים לבד באוטובוסים. בהתחלה המשפחה מתזזת סביבי: מהבית, לאולם, לבית ספר, לאימון. עד שפעם אחת אני מאחרת לאימון. "זה לא יכול להיות", המאמנת נוזפת, "את צריכה לנסוע באוטובוסים". ואז קו 14 או 85. אמא מלמדת אותי בהדרגה. בהתחלה היא נוסעת איתי באוטובוס. אחר כך שמה אותי בתחנה, אני עולה, והיא נוסעת עם האוטו לתחנה הסופית, לוודא שאני יורדת שם. אחר כך היא נותנת לי טלפון, ואני מתקשרת כשאני מגיעה.

|

התעמלות אמנותית היא מקום שמתבגרים בו מהר. וזה ענף שמצריך משמעת. אבא שלי, איש צבא, הוא איש של משמעת. בבית הכל צריך להיות מתוקתק. זמנים, סדר, אין מזלג בכיור. ועם כמה שאני רגילה למשמעת שלו, קשה לי להסתגל למשמעת הרוסית של המאמנת שלי. זה יוצר מריבות. היא מדברת, ואני לא תמיד מתחברת או מסכימה. עושה פרצופים. הרבה פעמים היא מעיפה אותי מהאימון. מתעמלות אחרות כשמעיפים אותן, הולכות. אני לא. גם אם המאמנת לא מחזירה אותי לאימון, אני יושבת בצד ולא זזה. מחכה. לפעמים אני מתקשרת לאבא, בוכה שהיא לא מחזירה אותי. והוא: 'לכי תבקשי סליחה'. אני הולכת אליה, מתנצלת. והיא, כמו לילדה קטנה: "מה עשית?" אני מסבירה מה עשיתי, ורק אז חוזרת לאימון.

* * *

הצעד הבא הוא להיכנס לנבחרת הג'וניור של ישראל בהתעמלות אמנותית קבוצתית. מזמינים הרבה בנות, מהבולטות בארץ, כולן מתאמנות יחד. מבין 100 נשארות בסוף שש. בשלב הזה אני כבר מבינה שבשנתון שלי אני ברמה גבוהה.

ואז 2013, אני בת 13, התחרות הגדולה הראשונה שלי, אליפות אירופה בווינה, אוסטריה. אנחנו מסיימות במקום הרביעי הקבוצתי. אחרי התחרות הזאת נופל עוד אסימון. אני רוצה הישגים. שנה לאחר מכן אני כבר מתחרה באופן אישי באליפות אירופה. המאמנת איילת זוסמן כבר איתי. אני זוכה בשתי מדליות ארד, אחת באלות ואחת בסרט. ואז אולימפיאדת הנוער בסין. אני מסיימת בגמר במקום החמישי. הסרט נופל לי, ואני מפסידה מדליה. אני מתבאסת. באולימפיאדת טוקיו, כשאפיל את הסרט ובכל זאת אזכה במדליית הזהב, אזכר בתחרות הנוער ההיא וארגיש שסגרתי מעגל. אז נפילת הסרט גרמה לי לפספס מדליה, ועכשיו לא.

"משפגט על הרצפה אני עוברת לשפגט על כיסא. ואז יותר גבוה". הילדה לינוי אשרם

כשהתחלתי להתאמן, כילדה, הייתי צריכה לסדר את הארוחות. אי־אפשר לאכול משהו כבד לפני אימון. המאמנת הציעה שנחליף בין הארוחות, אז בארוחת עשר, בבית הספר, אני פותחת את קופסת הצהריים שאמא הכינה, ויש גל ריח בכיתה. עוף, אורז, דגים, שניצל בעשר בבוקר.

האימונים והתחרויות גורמים לי להפסיד הרבה לימודים. בתחילת השיעור המורים קוראים את השם שלי. "היא בחו"ל", "לא פה", הילדים עונים. זה מגיע למצב שהמורה מוחקת אוטומטית את השם שלי, גם כשאני שם.

בבית הספר עוזרים. שולחים חומרים, באים לקראתי עם תאריכים שבהם אוכל להיבחן. לא כל הילדים מבינים מה אני עושה. לחלקם מרגיש כאילו אני לא באה לבית הספר כי אני הולכת לרקוד. אחרי הזכייה באולימפיאדה, בווטסאפ של הכיתה, אני אקבל מהם מלא תגובות. "אל תשכחי ליד מי ישבת", "אל תשכחי מי עזר בשיעורי בית".

* * *

כמתחרה בוגרת דברים הופכים ליותר רציניים. ב־2017, גיל 18, אני משתתפת באליפות העולם באיטליה. זו הפעם הראשונה שאני מתחרה עם כל המכשירים. אף אחד לא מצפה ממני לכלום, רק להתחרות, אבל אני זוכה בשתי מדליות ארד. אחת בסרט, והשנייה היסטורית בקרב־רב. כולם סביבי בשוק. ופתאום מתחילים להכיר אותי. מתחרות בעולם יודעות מי אני, מרגישות מאוימות. וגם אני מצפה מעצמי. זה נותן תיאבון. לאט־לאט, עם ההישגים, מצטרפים ספונסרים שהופכים את המסע ליותר קל. בהתחלה רב בריח, ואז בנק הפועלים, אולווייז, אדידס, ועכשיו תלמה שבחרה בי לפרזנטורית של קורנפלקס "אלופות".

זה לא שהכל הולך חלק. בדרך יש רגעי שבירה. ימים שאין מצב רוח, ואין כוח. ויש פציעות. באחד האימונים אני מנסה עם המאמנת זוסמן אלמנט חדש. עושה קפיצה לא נכונה, וקליק, קרע במניסקוס. אני עוברת ניתוח בברך ימין, חודש לפני גביע העולם. פוחדת שזה יפגע בי, שלא אוכל להמשיך יותר, אבל משתקמת מהר.

ואז מגיעה האולימפיאדה. מדליית הזהב. וכשאני על הפודיום אני לא מבינה אם זה באמת קורה, אם באמת הגשמתי את החלום שלי. וכשהתחושה הופכת פחות מבלבלת, אני יכולה להיזכר ברגע שבו הכל התחיל, בחוג בבית ספר רוזן. עבדתי כל כך קשה בשביל הרגע הזה. הפסדתי קצת מהילדות, לא עשיתי כל מה שבנות עושות.

בסוף, אני חושבת, זה היה שווה.