כך התחלתי להבין מה זה חיים

1990, חיפה

הקמפיין הראשון שלי היה כשהייתי בת תשע.

קהל היעד היה ברור: ההורים שלי, אמא שלי בפרט.

אמא עבדה במשרה מלאה במשרד עורכי דין, בת 39, מרוצה משני ילדים, אחי ואני. אבל לי זה לא היה מספיק. רציתי אחות. רק אחות. לא לקחתי בחשבון שאלוהים אולי יחליט אחרת. אבל לפני אלוהים אמא הייתה צריכה להסכים. אבא זרם אבל אמא החליטה שהיא סגרה את הבסטה. אז איך משכנעים אותה?

איך מביאים אותה לעשות מה שאני רוצה?

אני צריכה לתת מעצמי. אני אעזור, אסדר, אנקה. וכן, אפסיק לריב עם אחי. גם אם הוא בלתי, שייקח את השלט ויראה משחקי כדורגל בשתי טלוויזיות בו־זמנית.

הקמפיין היה צריך חשיפה, והבית התמלא בשלטים מקושטים. היא ראתה אותם בכניסה, בסלון, במטבח, בשירותים. וכמובן בחדר השינה של ההורים כי ציפור לחשה לי שבייבי לא מגיעה עם איזו חסידה.

ובכל לילה לפני השינה אני דופקת להורים בדלת. אולי הלילה, אבא, אמא... יש שיקראו לזה חוצפה ישראלית. אבל כשחוצפה מלווה בעקביות ובעבודה קשה היא יכולה להצליח.

אז המשכתי ככה חודשים. ניקיתי, סידרתי, עזרתי. המשכתי לריב עם אחי אבל לא התקשרתי לאמא להתלונן. ספגתי כי ראיתי מטרה. ובסוף היא השתכנעה ונכנסה להיריון. נולדה לי אחות. בגיל תשע ידעתי מה זה להצליח.

רצון עז, הקרבה, התמדה, אמונה וכישרון.

עזבו שלפני שנה אמא שלי מספרת שהיא נכנסה להיריון בעקבות הלידה של בת דודה שלי קארין, אני גדלתי להאמין שמה שאני רוצה יכול לקרות.

בפעם הראשונה הייתי שותפה, גם אם בדרך עקיפה, בהבאת חיים. לקח לי עוד 20 וקצת שנה כדי להתחיל להבין באמת את המשמעות שלהם. זה קרה בהאיטי.

"ובסוף אמא השתכנעה ונכנסה להיריון". מורן אטיאס עם אמה

* * *

ינואר 2010, האיטי

היה לי קשה לנשום.

השארתי אוויר בשביל מילים בודדות.

צריכה משהו? שאלתי את הרופאה האחראית בחדר הכי מסריח בבית החולים. התכוננתי לשלוף סוכריות מהפאוץ', שעטף לי את הבטן. אבל היא לא ענתה לשאלה ואמרה, ״הפצועים האלה לא יעברו את הלילה״. היא אמרה את זה בכזו החלטיות עד שהדבר היחיד שהייתי מסוגלת לעשות זה לעזוב את החדר ולתת לה להמשיך בעבודה.

אבל רגע לפני שיצאתי העיניים הסקרניות שלי הסתכלו להם בפנים. עיניים עמוקות וגוף משותק לרצפה בלי מזרן. אלה היו הפצועים שנפגעו בעמוד השדרה. חורים בגופם. אלה לא יעברו את הלילה.

יצאתי למסדרון, מחפשת את הדרך חזרה אל הקפטריה שהפכנו לבית מרקחת אבל מאבדת נשימה. הנה הם, שחקני־על מהוליווד מפרקים ארגזים. ואני מאבדת נשימה. אין לי אוויר כי לפצועים שבפנים אין תקווה.

ראש המשלחת לסיוע לנפגעי רעידת האדמה, לא אחר מהבמאי והתסריטאי זוכה האוסקר, פול האגיס, בן בית בהאיטי, מושך אותי בעדינות החוצה. ״מה קרה?״

אבל אני עדיין לא מצליחה לדבר. איך אפשר לתאר את מה שראיתי, ואיך אפשר לפרק ארגזים מטומטמים כשכולם הולכים למות?! מה אני עושה פה?!

פול המנוסה מנסה להשתלט על הדרמה, כי לראות אותי מתפרקת עלול להפיל משלחת שלמה, אז הוא לוקח אותי הרחק מכולם. "מה קרה?" הוא שואל שוב. הבכי עוזר לי לנשום, ואני מתפרקת מחוסר אונים. ושואלת: למה באתי? הם לא יעברו את הלילה.

"הבכי עוזר לי לנשום, ואני מתפרקת מחוסר אונים". מורן אטיאס באזור האסון בהאיטי | צילום: באדיבות המצולמת

הוא מציע לארגן לי חזרה ללוס־אנג'לס, ומעז להוסיף שבמשלחת הקודמת מלכת היופי של איטליה לא הצליחה להתמודד עם המראות וגם היא חזרה למילאנו. איך הוא מעז להשוות אותי למלכת היופי שלי איטליה? אפילו לא ידעתי מי היא אבל אותי לא משווים. לאף אחת.

פרצתי במונולוג מתגונן בשם העם היהודי. "אנחנו יודעים להתאבל. לנו יש שבעה. לנו יש חודש ושנה. וזה טוב. אפילו גאוני! אנחנו בוכים, מגז'דרים, משחררים רגשות ואז קמים!"

פה כבר התחלתי להיסחף כי מי יעצור אותי בסצנת אוסקר שכזאת. "ואתם", המשכתי, "עם קר שלא יושב אפילו יום, ויכול ללכת לעבודה יום אחרי שאמא שלכם מתה…" ולסיום: "אני לא מלכת היופי של איטליה. אני לא חוזרת ללוס־אנג'לס או חוזרת לפרק ארגזים ולהצטלם עם ילדים".

וכשאני מסיימת, אני יוצאת לו מהפריים, אל אותו מסדרון שאמור להוביל אותי חזרה אל החדר מלא הפצועים. ועכשיו, כשצנחתי מהיי של הופעת חיי בפני במאי זוכה אוסקר, אני קולטת שאין לי מושג מה אני עושה. אני לא מכירה כאן אף אחד; אני לא מדברת קריאולית, השפה המקומית; אין לי הכשרה רפואית; והזמן היחיד שהייתי בבית חולים זה כשחליתי בדלקת קרום המוח.

אבל כשלא יודעים מה לעשות אז שואלים. חזרתי לאותו חדר מסריח, אל אותה רופאה, ושאלתי שוב. מה את צריכה? ידעתי שהסוכריות מהפאוץ' לא יהיו המענה.

אני צריכה לפנות אותם לאמריקה, לבתי חולים מאובזרים במכשירים, חדרי ניתוח, וזה דורש ניירת ואישורים.

"את צריכה מזכירה?"

כן, היא עונה לי.

"אוקיי. תגידי לי בדיוק מהם ההליכים, ואעשה מה שתגידי".

צילום: באדיבות המצולמת

* * *

התחלתי עם רשימת פצועים. עוברת מחדר לחדר, אוספת שמות ותיאור פגיעות. יש לי כבר 20. משם מתקשרת לבתי חולים באמריקה למצוא מיטות פנויות. הם עונים ונענים. אבל איך מעבירים אותם? אני צריכה מיטות, רכבים ומטוס. וואו למה נכנסתי… אני אפילו לא הייתי בצבא אבל אלוהים פתאום שולח שני מלאכים לבושים במדים, רופאים צבאיים מישראל שבאו גם לסייע. אני מרגלת אחריהם ומוצאת הזדמנות לשאול, ״סליחה, איך מפנים פצועים?״

לתדהמתי הם עונים: "את צריכה אישור מהרשויות. מחלקת ההגירה והצבא האמריקאי אמונים על מי שנכנס ויוצא מהמדינה. הם האחראים". אני מבקשת סיוע בקשרים אבל הם לא מכירים והאמת שגם די עסוקים. בתוך האסון, והכאוס מסביב, הם עוזרים בלידה של שני פגים.

אבל אם הם לא מכירים, אז מי כן? פאק, פול. איך אני חוזרת אליו אחרי שנכנסתי בו? האגו שלי נשאר איפשהו במסדרון, ואני ניגשת אליו כמו גדולה או קטנה, הגודל לא ממש קובע, כי מבצע כזה אי־אפשר לבד.

פול, מתברר, בדיוק יוצא אל בית ספר שהקים בהאיטי ונהרס ברעידת האדמה. קודם הוא מחבר אותי אל מישהו שאפשר לקרוא לו מקומי, דיוויד בל. דיוויד מזה שנים נמצא על קו האיטי ניו־יורק. הוא מכיר היטב את הבירוקרטיה, ואת ההליכים הנדרשים, מה גם שיש לו משאית שיכולה לשמש כאמבולנס לפחות לחמישה. עכשיו זה כבר לא רק המבצע שלי, דיוויד איתי. יחד אנחנו אוספים ומוסיפים לרשימה עוד ועוד נפגעי עמוד שדרה במצב קשה, שזקוקים לניתוחים שבהאיטי לא יוכלו לספק. בינתיים פוליטיקאי אחד גדול מפעיל קשרים ומסדר לנו מסוק צבאי ענק, ויש אפילו מקום לעוד!

כל אחד שעובר במסדרון אני עוצרת בכדי לעזור לי לשנע את הפצועים לאט־לאט אל תוך רכבים. שיירת הרכבים נוסעת על כבישים שבורים, שנבקעו לשניים. מגיעים אל שדה התעופה, שמשמש כבית חולים שדה עם מאות־מאות פצועים. ואני עם רשימה קטנה, שצמודה לי לריאות. מה עכשיו עושים? מחכים. מחכים לאישורים.

בינתיים פצועים מתווספים אל הרשימה ואחרים יורדים. החלטות גורליות של מי מתאים, ולמי מגיע שינסו להציל את חייו. הרשימה שלי למשל מאבדת בחור צעיר שמצבו טוב מאחרים, ואני זו שצריכה לבשר לו, שכאן אנחנו נפרדים. אני אוספת את עצמי אבל המילים לא יוצאות, ואחיו בעיניים מבינות אומר לי תודה. תודה שניסית.

המסוק נוחת, אני פוגשת שוב את הרופאים הצבאיים עם שני הפגים. הם אלה שיעלו על המסוק.

המבצע הוא של הרשויות, הרופאים, האחיות, המתנדבים, המשפחות וגם אותו פוליטיקאי שעזר עם מסוק. והנה גם פול הגיע להגיד שלום. הוא צופה בי מהצד בתפקיד חיי, מסתכלת לשמיים, רואה 29 אנשים ממריאים אולי לעבור לא רק את הלילה.

כך התחלתי להבין מה זה חיים.