ראש השנה בפתח, ובימים האחרונים אנו כבר מאחלים לאנשים ששנת תשפ"ב תהיה שנה של שפע ושגשוג, קטיפת פרי עמלם ועשייתם והתגשמות חלומותיהם. אבל יש בינינו גם רבים שחלומם, החלום הכי בסיסי, נראה בערב השנה החדשה רחוק מלהתממש. אנחנו לא כל כך רואים אותם: חלקם רחוקים מן העין, אחרים רחוקים מן הלב. בחודשים האחרונים הם הפכו לשקופים.

למשל, המובטלים מתחת לגיל 45, שלא מוצאים עבודה. נכון, מספרים לנו שיש המון משרות פנויות במשק, ענפים שמשוועים לידיים עובדות - אבל לא לידיים העובדות שלהם. כי המשרות הפתוחות הן ברובן המכריע משרות מקצועיות בשכר גבוה או משרות התחלתיות בשכר מינימום. המובטלים האלה עבדו לפני הקורונה וכבר הגיעו למשהו. מצד אחד, משרות של "תחילת חיי העבודה" לא מתאימות להם; מצד שני, לרובם אין כישורים מתאימים למשרות בשכר גבוה. משרות כאלה דורשות השכלה על־תיכונית, ולפי נתוני שירות התעסוקה כ־80 אחוז מהמובטלים בקבוצת הגיל הזאת לא למדו מעבר לתיכון.

למשל, רבבות המפוטרים בני 45 עד 67, שבתחילת ינואר, חלקם עוד לפני כן, יפסיקו לקבל דמי אבטלה והם חייבים למצוא עבודה. בגילם - למרות הניסיון והידע שרכשו - בכלל לא בטוח שימצאו, בוודאי לא ברמת השכר של טרום־הקורונה או במשרות שהולמות את ניסיונם המקצועי. הגילנות בעולם העבודה דווקא שרדה את הקורונה.

למשל, אלפי המפוטרים והעובדים בחל"ת מעל גיל 67, שמאוקטובר לא יקבלו יותר מענק הסתגלות, והסיכוי שלהם למצוא משרה חדשה או לחזור לעבודתם הקודמת אפסי. המשרות הפנויות לא מתאימות להם, ומעסיקים כידוע לא ששים לקלוט עובדים מבוגרים.

למשל, המובטלים מהפריפריה הגיאוגרפית. רוב המשרות שמוצעות כיום מרוכזות במרכז. לפי סקר הלמ"ס, רק עשרה אחוזים מכלל המשרות הפתוחות מצויות במחוז צפון ובמחוז דרום.

למשל, אלפי בעלי עסקים קטנים - שכלל לא נספרים בנתוני האבטלה - שבשנה החולפת ניסו בכוח להחזיק את העסק שלהם בחיים, ולבסוף הרימו ידיים וסגרו.

רגיש במיוחד הוא מצבם התעסוקתי של אנשים עם מוגבלויות, ששוק העבודה לא מחייך אליהם גם בימים שבשגרה. וכך גם מצבן של אימהות יחידניות, שזקוקות למשרות גמישות שיאפשרו להן במקביל לתפקד עם הילדים.

ציפינו מהמדינה להרבה יותר סיוע, אבל המערכת התחילה לזוז מאוחר מאוד, וגם כיום היא מציעה מעט מדי לרבים שזקוקים בדחיפות לשדרוג ולאופק תעסוקתי. זה הזמן להעלות הילוך, ומהר. המשק עדיין מצוי במצב שברירי ובאי־ודאות, שהגל הנוכחי של הקורונה רק מעצים. בינתיים מאות אלפי ישראלים יושבים מאונס בבית וחולמים על עבודה שתפרנס אותם בכבוד. עבודה שתגרום להם לקום בבוקר בתחושה שהם תורמים ונתרמים, משקיעים ומושקעים, זורעים וקוצרים.

מה הסיכוי שהחלום הכל כך טריוויאלי של המובטלים יתגשם בחודשים הקרובים? ויותר מזה - איך מתכוונת הממשלה לסייע למובטלים שתכף, אבל ממש תכף, לא יהיה להם כסף לקנות אוכל, ובארוחת החג שלהם, במקום שמחה ותקווה של התחלה חדשה, יהיו דמעות ופחד מן העתיד לבוא? ¿

עו"ד טלי ניר היא מנכ"לית עמותת "121 - מנוע לשינוי חברתי"