הממשלה אשמה? בוודאי. היא זו שנושאת באחריות. אליה אנחנו מפנים את הטענות. העניין הוא שזה לא פשוט. מדובר במחלה מתעתעת. כמות המתחסנים עולה, אבל גם כמות המאומתים עולה, וגם מספר הנפטרים הולך ועולה. איך מטפלים? מה עושים? לפני שיוצאים בביקורת נגד מקבלי ההחלטות צריך לזכור שהמחלוקות הקשות הן גם בין מומחים. שמענו חמישה מהם, שמענו לפחות שלוש דעות. זה לא מעניק הכשר לכל החלטת ממשלה. ויש גם החלטות תמוהות. כמו מניעת לימוד מכיתה שלמה של 30 תלמידים, כאשר עשרה לא התחסנו. למה? מדוע להשאיר את כל ה־30 בבית, ולא רק את העשרה? וכי לא הגיע הזמן שהסרבנים ישלמו את מחיר הסרבנות שלהם, במקום ענישה קולקטיבית שעליה החליטה הממשלה?

אפשר להוסיף עוד ועוד טענות נגד הממשלה. גם טענות מוצדקות. העניין הוא שצריך להוסיף דבר נוסף. מדינה היא לא גן ילדים. רוב הנדבקים הם אנשים בוגרים. גם להם יש אחריות. וכאשר מתקיימים בתוכנו אירועים המוניים, תוך הפרת הכללים, ועשרות אלפים מתעקשים להגיע, אז לא רק המדינה אשמה בכך שאין פיקוח ואין משילות. גם המוני המשתתפים אשמים בהפקרות.

כאשר הדברים הללו נכתבים המוני צעירים חוגגים בפסטיבל הפאנג'ויה באילת. עשרת אלפים משתתפים, כששום פיקוח ושום שלט אזהרה ושום תחנת משטרה ייעודית, ושום חשש, כמעט ודאי, מהדבקה חלקית או המונית, לא ירתיעו אותם מלהגיע. וכי הם פטורים מאחריות? הרי כל משתתפת ומשתתף יודעים, וכל אמרגן יודע, וכל גורם משטרתי יודע, שמדובר במגפה מסוכנת. הם יודעים שלמעלה מ־7,000 כבר נפטרו בגללה ועוד עשרות אלפים סובלים ממנה, ועוד רבים־רבים אחרים ימשיכו לסבול, לפחות חודשים, אולי גם שנים, מתופעות לוואי שמערכת הבריאות, לפחות בינתיים, לא יודעת לתת להן תשובות.

אבל כלום לא עוזר. ההמונים חוגגים, ואנחנו מתנערים מאחריות ומצפים שהמשטרה תכפה את ההנחיות והכללים. וכי אפשר לכפות עטיית מסכה כאשר ניגשים לשולחנות הכיבוד והשתייה? וכי אפשר למנוע את הצפיפות שם? הרי זה ברור שגורם ההדבקה העיקרי – באמצעות נשימה – חוגג שם במלוא עוצמתו, גם אם מדובר בשטח פתוח.

"הם לא עמדו בתנאים", טענה המשטרה. סליחה?! היה נדמה לנו שאם גורם כלשהו לא עומד בתנאים – האירוע לא מתקיים. אנחנו כבר יודעים שהמשילות בישראל הופכת לבדיחה. אנחנו יודעים שאין הרתעה. אנחנו יודעים שמדובר באירועים שהיו ידועים מראש או שהרשויות היו אמורות לדעת עליהם. הרי רק לפני שבוע נערך אירוע המוני, הופעה של הזמר עומר אדם. 12,000 בני אדם רכשו כרטיסים והגיעו. הכללים לא נשמרו. הרשויות שהיו אמורות לבדוק ולפקח – נעלמו. רוב המשתתפים לא שמרו על ההנחיות. והכותרת המדויקת בידיעות הייתה: "כמו איזה 12,000 משוגעים". מיד לאחר האירוע בהיכל מנורה דווח על מאומת אחד שהתעקש להגיע להופעה. כמה נושאי נגיף היו שם ולא ידענו? כמה נדבקו? אין לנו מושג. מספרי המאומתים שוברים שיאים כמעט כל יום. הנתונים זועקים באותיות קידוש לבנה. זה לא עוזר. 10,000 צעירות וצעירים התעקשו להגיע לאילת.

והמצעד נמשך. אתמול בערב נערך משחק הכדורגל החשוב, בהחלט חשוב, בין ישראל לאוסטריה, במוקדמות המונדיאל. היו שם 13 אלף בני אדם, יש סיכוי מועט שהם הצליחו לשמור על ריחוק. נכון, היו בדיקות תו ירוק. היו גם קריאות של הכרוז עם דרישה לעטות מסכות. הייתי שם לפני שבועיים. 50 אחוז, בהערכה גסה, לא שמרו על הכללים. לא עוד, הבהרתי לבן שלי. אנחנו לא הולכים יותר.

בשבוע האחרון לא רק ממוצע המאומתים היומי חצה את קו ה־10,000. גם מספר המתים טיפס לכ־30 מדי יום ביומו. נכון, הצעירים בקושי נמצאים בין החולים הקשים והמתים. אבל זה לא מונע מהם להדביק אחרים, מבוגרים יותר, שיסבלו ממחלה קשה. וזה לא מונע מחלק מהם לסבול בהמשך מה"לונג־קוביד", שעל נזקיו אנחנו פחות יודעים. זה לא מגיע מיד. ההדבקה עצמה יכולה לעבור עם קרוב לאפס תסמינים. ואז, שבועות או חודשים אחרי – מתחילות תופעות הלוואי. ולפעמים הן קשות. כך שהאירועים ההמוניים, כמו שאר התופעות של זלזול בהנחיות – הם בגדר רולטה רוסית. ואם אנחנו תוהים מדוע במדינות אחרות אחוזי המאומתים יורדים, ובישראל עולים, אז כדאי לדבר גם על אחריות עצמית.

כך שהדברים כאן הם לא עוד דרישה לממשלה. הרי את זה אנחנו עושים ללא הפסקה. הדברים כאן הם בעיקר פנייה לציבור. חברה אזרחית מתוקנת היא לא חברה שצריכה להמתין להוראות ולכפייה. הרי מדובר באינטרס כפול – קולקטיבי ואישי. אין צורך באלפי שוטרים ובאין־ספור דוחות וקנסות. יש צורך בלקיחת אחריות. בעיקר אחריות עצמית, ומשפחתית, וסביבתית.