זה כל הקסם

הטבוע היפה ביותר בעולם // גבריאל גרסיה מארקס - תרגום: אמציה פורת, טל ניצן, ריטה מלצר - עם עובד - 198 עמ'

הופעתו של קובץ סיפורים קצרים מאת גבריאל גרסיה מארקס, מהסופרים האהובים והפופולריים בעולם כולו ובישראל בפרט, זו הזדמנות טובה לעמוד על סוד הקסם המארקסי כמו גם על מגבלותיו כסופר. אכן, 'הטבוע היפה ביותר בעולם' מציע פנורמה של כמעט 20 שנה, מסיפורים שנכתבו ב־1962 — טרום־הצלחתו הבינלאומית — ועד סיפורים שנכתבו ב־1979, לאחר שכבר היה לאחד האייקונים הספרותיים המוכרים ביותר בתבל. במובן הזה, טוב עשתה הוצאת 'עם עובד' שבה יצאה לאור האנתולוגיה, שבחרה ללקט סיפורים מכל התקופות, ובידי מתרגמים שונים ומעולים: טל ניצן, ריטה מלצר ואמציה פורת. כך קל לזהות את הנושאים והתמות המלוות את מארקס לאורך השנים.

החוזקות והחד־פעמיות של מארקס ברורות: היכולת לתאר בעושר ובדימויים יפהפיים מצבים, תחושות, אירועים על־טבעיים. הנה כך: "העולם היה עצוב מאז יום שלישי. השמיים והים היו ישות אחת של אפר, וחולות החוף, שבחודש מארס זהרו כמו אבקת אור, נהפכו לעיסה של בוץ ורכיכות רקובות. האור היה קלוש כל כך בצהרי היום עד שכאשר חזר פֵּלָאיוֹ הביתה, אחרי שהשליך את הסרטנים, בקושי הצליח לראות מהו שמתנועע וגונח בירכתי החצר" ('אדון זקן מאוד עם כנפיים עצומות').

הסגנון העשיר, המיטיב והמפותל הזה, גורם לעונג קריאה שאין להפחית בחשיבותו. מעריצי מארקס ייהנו מקובץ הסיפורים הקצרים כפי שנהנו מהרומנים הגדולים שלו, בהם 'מאה שנים של בדידות', 'כרוניקה של מוות ידוע מראש', 'אהבה בימי כולרה' ועוד. אבל פה העניין הספרותי מסתיים. ככל שהקריאה מתמשכת והסיפורים מתחלפים, בולטים העוני והצמצום בפרוזה של מארקס מבחינת עומק ומשמעות. הריאליזם המאגי — אותו ביטוי משונה שהעלה את הסופר הקולומביאני לגדולה — מתגלה בסיפור הקצר, כלא יותר מאשר פיגום שעליו ניתן לקפץ מבחינה עלילתית או מבחינתה תמטית, פעמים רבות ללא כל הצדקה. מה שהצליח ברומן, אותה הישענות על ה"פלא", נדמה בסיפוריו הקצרים כתחליף נחות וחסר תחכום למהלך ספרותי מורכב יותר.

למעשה הספרות של מארקס ספוגה במאגיה שמקורה בדת. כמעט לכל הסיפורים יש איזו תשתית רליגיוזית שצפה על פני השטח, ברוב הפעמים בצורה פשוטה למדי: כמרים, נזירות וקדושים גודשים את הקובץ ומסמנים את הממד הדתי־נוצרי של הסיפור. גם כשמעמיקים אל תוך המשמעויות מגלים שהתמה הדתית פשטנית ומרוכזת בשאלת הקדוש, המרטיר, אל מול הממסד הדתי או הקהילה. המרטירים מופיעים כמעט בכל סיפור: פעם בצורת אם גדולה, פעם בצורת מלאך עם כנפיים, פעם בצורת גופת נערה, פעם בצורת טבוע יפה תואר הנפלט אל החוף, ופעם בצורת נשיא מודח. המרטיר ומעשיו, מותו, קדושתו, מניעים את הפעולות בספר ואת הדמויות סביבו במטרה להכיר בקדושתן ועל ידי כך להיגאל מהסבל: זוהי ספרות מוסר בסיסית ביותר שאינה מתפתחת לשאלות מורכבות יותר שבוודאי אפשר היה לשאול. נדמה שמארקס מעדיף את ההיקסמות ואת זרימת הסיפור על פני העמקה בנושאים שבהם הוא עוסק.

אף על פי כן, כשהוא יוצא מן השטאנץ של המאגיה והפולקלור הדרום־אמריקאי, והולך את הפוליטי, מצליח מארקס להיות במיטבו. לפיכך, הסיפור הטוב ביותר, לטעמי, הוא 'דרך צלחה, אדוני הנשיא' — המגולל את סיפורו של נשיא מודח בגלות הפוגש בבן ארצו ואשתו הזרה. הסיפור הזה מצליח להציף שאלות של כוח, כסף ותאוות שלטון בצורה חכמה, מעודנת ומרתקת; לא פלא שזה גם הסיפור הארוך ביותר באנתולוגיה.

כזה גם הסיפור 'אני חולמת בשכר' שראה אור ב־1980, בשלב מאוחר בקריירה הספרותית של מארקס. הגיבור בסיפור הוא בן דמותו של מארקס הנפגש עם המשורר פבלו נרודה. באחד הדיאלוגים המשעשעים והמקוריים, מתוודה נרודה על חלום שחלם. "'חלמתי שהיא חולמת עליי', אמר. 'זה כאילו לקוח מסיפור של בורחס', אמרתי לו. הוא הסתכל בי באכזבה. 'מה? הוא כבר כתב זאת?' 'אם עדיין לא כתב, הוא עוד יכתוב יום אחד', אמרתי לו. 'זה יהיה אחד המבוכים שלו'".

בקריאה רפלקסיבית מנסה מארקס לעשות "מעשה בורחס" ולאזכר את בורחס בסיפור שלו, המספר על חלומות בתוך חלומות, בזמן שהוא מדברר את עצמו יחד עם פבלו נרודה. ייתכן שיש כאן איזו הכרה עצמית של מארקס במה שהוא לעולם לא יהיה, כלומר בורחס. הוא תמיד יהיה הסופר שכולם אוהבים לאהוב, אוהבים לקרוא, שמכניס קסם ורומנטיקה לחיים של אנשים. ואתם יודעים מה? זה ממש מספיק. •